חזרה לדף הבית חזרה לדף הבית
תפריט הוסף למועדפים תפריט צור קשר תפריט
אודות
תפריט
חברה וחינוך
תפריט
תרבות ופנאי
תפריט
ענפים ועסקים
תפריט
פנימי לחברים
תפריט
ספר מבקרים/Guest Book
לאתר שער הגולן בפייסבוק הדף שלנו בפייסבוק
כמה גשם ירד כמה גשם ירד
» קיבוצניקים למען החברה
» גינה קהילתית אקולוגית
» גלריית סרטים
» פינת השבוע מאת עפרה שן
» ספר פתוח
» אבידות ומציאות
» ארועי תרבות וחגים בשער הגולן
» תרבות בעמק הירדן והסביבה
» פרשת השבוע
» אמרת השבוע - אוסף נבחר בעריכת גדעון ברקני
» טריוויה לא-קל-לי בעריכת עוזי רינג
» יד שנייה
» ארכיון שירי חגים
» המדור שלי
» אתר הבית של דני מור
» ילדודס
» e שכלנו
» פינת הטיולים
» e ירוק
» e אפשר לשכוח - פינת נוסטלגיה
» רפואה משלימה - אבי זעירא
» "טיפ" - טוף
» נקודת חיך - ‎גולי אורטל-עברי
» מאגר מתכונים
» מתכוני קיץ
» פופקורן
» פשטידות
» מתכוני חגים
» מתכוני שישי בשבילי בנושא קטניות
» מתכוני שישי בשבילי בנושא בשר
» מתכוני שישי בשבילי בנושא אוכל בריא
» מתכוני שישי בשבילי בנושא תבלינים
» מטבלים
» עוגות
» בשר ועוף
» מרקים
» ירקות וסלטים
תרבות ופנאי | פרשת השבוע

‏13 ספטמבר 2014

‏י"ח אלול תשע"ד

פרשת השבוע - כי תבוא
מאת יזהר יערי

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "כי תבוא". לפני שאומר מה שיש לי לאמר בעקבות פרשת השבוע, אחזור שוב על תיאור המעמד. בני ישראל סיימו כבר לפני זמן מה את מסעם ממצרים לארץ כנען. בדרך הארוכרה כלה כמעט כל דור המדבר. מי שנותרו הם משה יהושוע בן נון וכלב בן יפונה. יהושוע בן נון וכלב בן יפונה ינהיגו את העם בכניסתו לארץ. אך משה אינו עתיד לעבור את הירדן. הוא יישאר כאן, וילך לעולמו. ומשה חרד. הוא חרד לעתיד תורתו. לשאלה הגדוהל האם תתקיים גם בלעדיו. דומני שכל מנהיג, גם בתחומים מצמצמים בהרבה, חושש מכך. על כן אם במהלך המסע במדבר בעת שהרביץ משה את תורתו בעם הוא פשוט אמר מה יש לעשות וכיצד לנהוג – הרי כאן הוא מוסיף לאמירות גם הבטחות ואיומים. שמא חלילה יסטה העם שאיבד את נביעאו מדרכו של הנביא.

עכשיו נראה רגע את הפרופורציות. בפרק כז' פסוק ט' מורה משה על קיום טקס ברכות וקללות. הוא מחלק את השבטים לשניים, שישה על הר הברכה, הר גריזם, ושישה על הר הקללה הר עיבל. שתי שאלות קופצות מיד: משה בעבר הירדן והשבטים בהר גריזים והר עיבל? איך רואים את הר גריזים והר עיבל מערבות מואב? זו אינה הפירכה היחידה שבתורה ולא אתעכב עליה כי יש עוד שאלה: אם שבט לוי עומד במרכז וקורא את הברכות בעוד שאר השבטים עומדים על שני ההרים ועונים אמן – איך יש שישה על כל הר? ובכן האמת היא שלא מדובר בשנים עשר שבטים אלא בשלושה עשר. בניו של יוסף הקימו שבטים בעצמם, אפרים ומנשה. שבטים לא קטנים כלל. מדוע רק בני יוסף זכו להקים שבטים היא שאלה טובה שמעלה תהיות היסטוריות בעלות משקל. אבל לא על זה אני רוצה לדבר אלא על הברכות והקללות.

כי אני אמרתי ברכות. אבל מה שאומרים הלויים ומה שהעם עונה על עליו אמן הן קללות. לא ברכות. אחת עשרה קללות לאחד עשר איסורים. אין ברכות.

עד כאן מדובר בהתייחסות לאדם הבודד ולמעשיו. כעת אנו עוברים לברכות וקללות המיועדות לעם כולו. מדובר במסכת של שמונים ושלושה פסוקים ובהם הברכות שיחולו על העם אם יקיים את תורת השם וקללות שיחולו עליו אם לא יקיים את התורה הזו. אלא שרק ארבעה עשר פסוקים הם פסוקי הברכה. ששים ותשעה מוקדשים לקללות ולאיומים.

מי שיקרא לעומק את הקללות ימצא כי יש בהן הרבה מן הנבואה. חלקן הגדול הן צרות שהתחוללו על ראשו של העם בפועל בהמשך השנים והדורות. חלקן מוגזמות. חלקן ניתנות לפרשנות או כתובות באופן ספרותי יותר מהמציאות המרה והאפורה. אבל הקשר ברור. מובן שזה מעלה את השאלה אם מדובר בנבואה לפנים (האם משה חזה את העתיד) או בנבואה לאחור (הספר נכתב כדבריו של משה, אך לאחר שנים רבות). כל אלו שאלות מעניינות ויש טעם לעסוק בהן, אבל אני רוצה לעסוק במספרים.

היחס המספרי הזה, פי כמה (משהו כמו פי חמש) קללות ואיומים מאשר ברכות, וכן איומים על העוברים על איסורים כתוספת מעורר את המחשבה שמשה ידע משהו: איומים והפחדות עובדים הרבה יותר טוב מאשר הבטחות. איום טוב אם התקיים זה בקטע של "אמרתי לכם". אם לא התקיים – הכל טוב. הבטחות לעומת זאת צריך לקיים. וזה קשה. עדיף אולי לא להבטיח. טוב, את זה אנחנו הרי מכירים גם מימינו, ומסתבר שהפטנט עובד לא רע לא רק אצל נביאים ומייסדי העם אלא גם אצל סתם ראשי ממשלה, פוליטיקאים בכירים וגנרלים. אלא שאת האחרונים זה פותר גם מעשייה. הם הרי מצילים אותנו כל הזמן.

ועוד שני דברים לפני סיום:

האחד – היום התפרסם מכתב סרבנות (טוב, לא ממש סרבנות) של 43 מאנשי 8200 בעבר ובהווה. הייתי אומר שאני גאה בהם, אבל אין לי כנראה שום קשר לחבורה הזאת. אני שמח שבתוך אחת היחידות המעולות שלנו ישנם גם אנשים שיש להם לא רק ראש אלא גם לב. וכמובן: שלא יפחידו אותם. צודקים או לא – הקושי המוסרי רק משביח אותם. וכשם שבפרשה יש מעט ברכות והרבה קללות ואיומים – זה גם מה שהם יקבלו. ממני, בכל מקרה, אלו הן ברכות. לא בהכרח הסכמה.

והשני – ברכות לעירא ואפרת לנישואיהם. המסיבה עוד לא, אבל הטקס בקפריסין, מתוך בחירה להיות שייכים זה לזה אבל לא לרבנות ולא לממסד הדתי בהחלט לרוחי. חיים מאושרים, ילדים!

שבת שלום


71.2.7.52
כ"ז תמוז תשע"ד
פרשת השבוע - פרשת מסעי
מאת יזהר יערי
פרשת מסעי חותמת את מסעם של בני ישראל במדבר. בני ישראל נמצאים בערבות מואב, בעבר הירדן מזרחה, 
מול יריחו. המסע תם. כעת מתחילה ההכנה לכניסה אל הארץ המובטחת, ובמקביל – הפרידה ממשה. הנביא 
והמנהיג שהוציא את עם ישראל ממצרים והביאו עד הלוםן. לארץ המובטחת לא יזכה להיכנס.
הפרשה נפתחת הפסוקים: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון. 
ויכתוב משה את מוצאותיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם..." וכאן בא תיאור תחנות המסע. 
בכל פעם ויסעו מ... ויחנו ב... 27 תחנות במסע.
תיאור המסע הוא תמציתי למדי. במרבית התחנות זה כל מה שכתוב. ויסעו ויחנו. המסע מתואר לעיתים 
רחוקות וגם החניות מתוארות בצמצום. אולם הדרך היתה ארוכה וקרה בה לא מעט. 
מסעם של בני ישראל היה מסע רוחני לא פחות מכפי שהיה מסע פיזי. בני ישראל יצאו ממצרים, מבית עבדים, 
והגיעו לארץ המובטחת לחיות בה כבני חורין. לא רק התורה ניתנה לעם ישראל. העם עצמו השתנה במהלך 
ארבעים שנה של המסע הסיבובי במדבר כלה כל הדור שנולד ובגר במצרים. רק זקני העם שעומדים כעת מול 
הארץ המובטחת יצאו בגופם ממצרים ונכחו בגופם במעמד הר סיני. וגם זאת עשו כנערים ונערים או ילדים 
צעירים. רוב העם נולד ובגר במדבר. העם לא רק החליף מקום. הוא החליף גם צורה, אורח חיים ואמונה. 
והמסע הארוך היה מיועד בדיוק לצורך זה. במידה רבה כל מסע הוא לא רק מעבר ממקום למקום אלא גם 
מסע נפשי, ותיכף אחזור לכך.
במהלך דרכם של בני ישראל ממצרים לארץ המובטחת עבור בני ישראל גם מלחמות. בדרך כלל ההיסטוריה 
שאנחנו לומדים היא כזו שהמלחמות בה הן אבני דרך. חיי השלום, שהם רובם של החיים, הם חיים שבין 
המלחמות. אבל המלחמות האלו לא נזכרות כלל ביומן המסע של משה. הנצחון על עמלק מיד לאחר חציית ים 
סןף. התבוסה לברית העמלקים והכנענים בפרשת שלח לך, היא פרשת המרגלים. הנצחון על האמורים ועל עוג 
מלך הבשן – כל אלה אינם נזכרים ביומנו של משה.
גם דברי ימיה של ישראל המודרנית רצופות במלחמות. וכבר אינני יודע כמה מלחמות לספור. המלחמה הלפני 
אחרונה, מלחמת לבנון, קיבלה את שמה רק מהמלחמה שבאה אחריה. מלחמת לבנון השניה. והנה אנחנו שוב 
ניצבים במלחמה. אני מקווה שמלחהמ זו לא תזכה לאותו כבוד מפוקפק ותקבל את שמה רק לאחר מלחמת 
עזה השניה. אבל במלחמה הזאת עושה עם ישראל גם מסע נוסף. גם הוא מסע נפשי.
המסע הזה ההוא מסע של הקצנה. אנחנו בדרך מ"טוהר הנשק" ל"מוות לערבים". תמיד היו בתוכנו אנשים 
שירצו בטוהר הנשק. תמיד היו כאלה שרצו לצעוק מוות לערבים. אבל הפעם עלינו על מסלול שמוביל אותנו 
ממדיניות וגישה כוללת של שמירה על כללים והגינות למדיניות וגישה של גזענות ושנאה. הגענו לכך ששר 
בישראל קורא להחרים עסקים של ערבים. שר אחר קורא להפסיק לקנות עיתון שהתפרסמו בו מאמרים 
ביקורתיים על המלחמה. מי שמגלה אמפטיה לתושבי עזה, ורבים מאיתנו מכירים תושבים בעזה, נחשב לא רק 
לשמאלן אלא גם לעוכר ישראל. לא רחוק מבוגד.
אני חי כאן. אני חושב שהתחלנו במבצע ומצאנו את עצמנו במלחמה. מלחמת אין ברירה. צריך היה להיכנס 
אליה, צריך להילחם בה וצריך לנצח בה. וצריך גם לשאול את עצמנו איפה נהיה אחרי המלחמה. הדרך הטובה ביותר לנהל מלחמה היא לעשות שלום. שלום מתחיל מבית. בלהט הקרבות קשה לשמור על קור רוח. מנהיגים 
חייבים לעשות זאת. ורצוי מאד שגם העם ישתדל. כי בואו נזכור שוב: מסעם של בני ישראל היה לא רק מארץ 
מצרים לארץ כנען. מסע כזה יכול היה להימשך זמן קצר אפילו בימים ההם. הוא היה בעיקר מסע מבית 
עבדים לארץ המובטחת. הארץ בה ישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו. 
אנחנו צריכים לוודא שהמלחמה שאנו עוברים כעת לא תעלה אותנו למסע רוחני כזה שיוביל אותנו הרחק 
מהארץ המובטחת.
שבת שלום









11 ביולי 2014

‏י"ד תמוז תשע"ד

פרשת השבוע - פינחס
מאת יזהר יערי

"צרור את המדיינים והכית אותם" אומר אלוהים למשה בפרשת השבוע שלנו, פרשת פינחס. אמירה מוזרה, אפשר לאמר. בעיקר משום שבואו נזכור מי הם המדיינים.

ראש וראשון להם הוא יתרו כוהן מדיין. האיש שאסף את משה בנדודיו במדבר. נתן לו את בתו לאישה ובהמשך בא אליו לתת לו עצות שלטוניות. עצות שמשה קיבל ואימץ. בהמשך מופיע חובב בן רעואל, שנראה כי הוא אותו יתרו עצמו. הוא נחשף לפנינו כמי שמגלה לבני ישראל ומשה בראשם את דרכי המדבר ואת אורח החיים האפשרי בו. מה אם כן קרה שעמו של יתרו, עמה של אשת משה ועמם של בנ י משה יזכו ליחס כזה? ההסבר הוא קצר: "כי צוררים הם לכםעל דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה"

הסיפור על כזבי מתרחש בסופה של הפרשה הקודמת, פרשת בלק. בקצרה מדובר על כך שעם ישראל, היושב בערבות מואב לפני כניסתו לארץ המובטחת נמשך אל המואביות וזונח את אלוהיו. מא שם מופיע גם הפסוק "והנה איש מבני ישראל בא ויקרה אל אחיו את המדינית" אם מדובר בבנות מואב החוטאות – איך הגיעה לכאן המדיינית? מסתבר ששמן של המדייניות הפך לכינוי לזונות או קדשות. ואם אני יכול להיות אמא פולניה – גם מואבית יכולה להיות מדיינית.

ובכל זאת מאיפה הכעס הגדול? הרי יש הרבה זכות ללמד את המדיינים. הכל טוב ויפה, אבל בסוף המדיינים הם זרים (אגב – ייתכן שאפילו היו שחורי עור). אז בתחילה זה היה אחרת: עם העבדים נזקק לכל עזרה שיוכל לקבל. אבל לאחר שעם העבדים נמלט מהעבדות, הפך לעם חופשי ואף ניצח את האמורים בקרבות – מי צריך את המדיינים האלה, את הזרים האלה? דוברי השפה הזרה. את בנותיהם היפות המושכות את לב נערינו ואת הנערים הנאים שבנותינו נותנות בהם את עינן? צרור אותם כי צוררים הם לכם. והגר שאנו מצווים לשמור עליו והלגן עליו "כי גרים הייתם בארץ מצרים"? זה עניין פרטי. כבודד אולי כן. אולי. כעם – בשום אופן לא.

קל להסית נגד האחר והשונה. קל לשנוא אותו, קל לפחד ממנו. ממש בימים אלה אנחנו שוב עומדים בתוכה של מלחמה ("בעצימות נמוכה" יגידו המומחים. גם זה משהו). הכל החל, כך נראה, בחטיפה. החטיפה והרצח היו היתה פשע נורא. אבל זה היה הפשע של "ההם", הערבים. הזרים הצוררים לנו. המשכה היה בשקר. העובדה שהבנים הם בין המתים לא נסתרה ממקבלי ההחלטות שלנו. ובכל זאת בתואנת חיפוש הבנים וחוטתיהם, תחת מסווה ה"החנת העבודה היא שהם חיים", הנחה שלא היתה קיימת כלל, יצאנו למלחמה בחמאס ולפירוק הממשלה הפלשתינית. רוח השנאה שנזרעה וטופחה ברחובות ובאמצעי התקשורת קוצרת היום סופה..

וכך אנו מוצאים עצמנו שוב בחילופי מהלומות: טילים שלהם והפצצות שלנו. פיגועים שלהם והתקפות שלנו. ואני חושב לעצמי: אפילו ממ"ד אין לי. ולהם? לא רק ממ"ד אין. אין לאן לברוח. אין הפגות. השטח קטן ופצצה נשמעת מקצה הרצועה ועד קצה. מדוע אינם מתקוממים? אולי משום שהתקוממות היא דבר קשה. מסוכן. אולי משום שגם הם מעדיפים את השנאה המלכדת, הפשוטה. ומדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב במנהיגים שיעלו אותנו על דרך המלחמה? והרי האפשרות נתונה לנו. אחת לארבע שנים או לעיתים קרובות יותר. והרי אנחנו כבר מכירים את המנהיגות שלנו. ובכל זאת בוחרים בהם. כן, השנאה היא מנוע חזק. אבל אין לנו מה להלין על הערבים. כמונו כמוהם. האחר הוא אני.

"האחר הוא אני" מנסה משרד החינוך לאמר לילדינו. כדאי שנדע: האחר דומה לנו יותר מכפי שאנחנו חושבים. אולי אם נדע את זה ונאמין בזה נוכל לפתוח את הפתח להפסקת ה"סבבים" המוכרים לנו. אלא שלרוע המזל נראה כאילו לקחנו את זה לכיוון אחר: אם האחר הוא אני – הרי עלי לנהוג כמוהו. ליתר דיוק – כמו שאני חושב שהוא נוהג. ואם האחר הוא אויבי ואני שונא אותו ופוחד ממנו – המאמץ לנהוג כמוהו יביא אותנו רק למקומות רעים.

פנחס בן אלעזר הכהן זכה בהקמת שושלת כהונה בזכות השינאה והאלימות. מנהיגינו ומנהיגי החמאס זוכים בשכר משלהם על הובלת השנאה והאלימות בינינו. ואנחנו, לפחות רבים מדי מאיתנו, טחו עיניהם מראות. כמה חבל. כמה עצוב

ובכל זאת

שבת שלום על ישראל ועל העולם כולו


‏21 יוני 2014

‏כ"ג סיון תשע"ד

פרשת השבוע - בהעלותך
מאת יזהר יערי

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש..." פרשת קורח.

האמת היא שלא התכוונתי לכתוב בכלל את פרשת השבוע. במקור התיכנון היה לתת לאחד הנוכחים לדבר, והחומר כבר מוכן. אבל השבוע הזה הוא שבוע שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה.

נראה כאילו האדמה שבלעה את קורח בלעה גם שלושה נערים שעמדו לתומם בטרמפיאדה. השבוע לא פערה אדמה את פיה ולא בלעה איש. רק ההיעלמות מתמיהה. במקרה הזה גם לא מדובר ברשעים או פושעים. נהפוך הוא: הנערים ןמשפחותיהם שייכים ללב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. והנה הם נעלמים.

נחזור רגע לפרשה. שאלה קטנה: מה ראתה התורה לספר כל כך הרבה על פרשת קורח ובני עדתו? צמי שיעקוב אחר סיפור יציאת מצרים יראה שהיו פרשות מדממות הרבה יותר. חלקן אפילו לא זכה לפרשה שלמה. למה דווקא קורח זכה? אחד ההסברים הוא זה: בואו ניקח את הפשט, את הכתוב. קורח, כך מסתבר, לא איש רשע היה. היתה לו גישה שונה ביחס לקדושת העם, ועל כך הגיע לו עונש. העונש המקובל היה אכן הרג. אבל היו כבר מקרים רבי היקף יותר שלא זכו לפרשה שלמה. אבל הוא מרד במלכות. מלכות שלא היתה מלכות, אלא שלטון הנביא. "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" קוראים קורח ותומכיו הרבים, בצטטם את משה עצמו (פרשת קדושים, אלא מה) "ולמה תתנשאו על העם הזה". קורח אינו נזכר בהקשרים אחרים. הוא לא מפר מצוות ולא נוהג שלא כראוי למעט הנקודה הזאת: הוא מורד במלכות. על כך הוא נענש בעונש נורא ונבלע באדמה. הסבר מקובל לסיבה שקורח זכה לפרשה מיוחדת היא להזכיר לעם ישראל שאין למרוד במלכות, ודאי אל כזו המונהגת ע"י נביא.

הנערים שנעלמו לא חטאו גם הם שום חטא. המשפחות, מבניה היקרים של האומה, מקבלות את הדין. לפחות לעת עתה. במאמר מוסגר אומר כך: לא הייתי נקלע למצב כזה הייתי רוצה לחשוב שמשפחתי תודיע שהיא תהפוך את העולם כדי להחזיר אותי, וגם תעשה את זה. כבר היו דברים מעולם. קצת קשה לי לחשוב על נער שרואה (כך אני מקווה) את הוריו מכינים את חבריו לאפשרות שלא יחזור. לא הייתי רוצה להיות שם.

אבל מה שכואב יותר הוא שבינתיים הציניות חוגגת. ושוב אנחנו נותנים לצה"ל לנצח. נהרות של חיילים שוטפים את ערי הגדה. האם זה מועיל לחיפוש? לא ברור. ראש שב"כ אחד, לשעבר כמובן כי היום הוא שר, אמר היום את המשפט המפתיע הבא: המבצע יכול להימשך ימים או שבועות ואפילו שנים. שנים? כלומר שאיש לא יודע מה קורה. עברנו, כמו שאומרת המשטרה, למישור המודיעיני. במקום לחפש עם פיצטה אנחנו עובדים עם מכבש כבישים. אולי משום שזאת המטרה? לרסק, לא למצוא?

ראוי גם להקדיש משפט אחד למנהיגים הרוחניים של הנערים האלה: אם רב ידוע וליברלי כמו יובל שרלו אומר "אנחנו (מה, גם הוא עושה את זה?) נמשיך לנסוע בטרמפים" – מה אני צריך להבין? שיחד עם ההבטחה האלוהית על הארץ קיבלנו גם אישור מלמעלה לנסוע בטרמפים? ורק הצבא מפר הוראה אלוהית? אבל הסיבה היא הרי לא הטרמפים, למרות שלארוע הזה יש כבר המון טרמפיסטים, אוטובוס שלם. הסיבה היא התחושה שכאדוני הארץ פשוט מותר לנו. מותר לנו לזלזל בבטחון ולזלזל בבטיחות. מותר לנו לפגוע באחרים, ומותר לנו להושיט את צווארם של הנערים למולך. ואם יקרה אסון? נו, אז ניתן לצה"ל לנצח. כי הרי גם את המשפט הזה לקחנו מהתורה (אם כי אינני יודע מאיפה בדיוק): "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח".

קורח ומשחת קורח לא נשכחו מלב. אחד עשר ממזמורי תהילים נפתחים במילים "למנצח לבני קורח מזמור". גם המושג "עשיר כקורח" מוכר בימינו, הגם שלא בהקשר חיובי. בלהט העשייה המנצחת של צה"ל לא נותר אלא לקוות שלא נשכח שני דברים: האחד – המטרה המוצרהת של המבצע צריכה להיות גם המטרה האמיתית. השבת הבנים החטופים הביתה. השניה – אנחנו צריכים להמשיך לחיות בארץ הזאת. ואנחנו לא נחיה בה לבד. לא הכל תלוי בנו, אבל באותם דברים שכן – עלינו לטפל בעצמנו.. כרגע נראה ששני הדברים לא קורים.

ובכל זאת

שבת שלום


‏07 יוני 2014

‏ט' סיון תשע"ד

פרשת השבוע  - פרשת בהעלותך
מאת יזהר יערי

פרשת בהעלותך, פרשת השבוע שלנו, מכילה מספר סיפורים. כדאי קודם כל לשים לב לתפאורה. כלומר לנוף. במקרה הזה הוא מסביר לא מעט.

"ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש..." שנה ומשהו חלפו להן מאז היציאה הנחפזת ממצרים. עם העבדים שעדיין אינו באמת עם של בני חורין, נמצא במדבר. המדבר עוטף אותו סביב סביב כבר למעלה משנה. במצרים היה היאור. מימיו זרמו כל הזמן. צמא לא היווה בעיה של ממש. בזכות היאור היתה מצרים אסם התבואה של העולם העתיק. והיאור... אנחנו רק יכולים לדמיין את הכמות האדירה של המים שאפשר לא רק לשתות אותם ולהשקות בהם את השדות. אפשר גם לרחוץ בהם ולשוט עליהם ואפילו תיבה מקנה גומא אפשר לעשות ולהחביא בה תינוק קטן. ארבע מאות שנה היו בני ישראל במצרים. זה מה שידעו. והנה הם במדבר. בהתחלה, אפשר לשער, היה באמת יפה: אין משגיחי עבדים. אין מכות ואין מלקות ואין פחד מפני איש. אבל החופשה נגמרת. מים יש רק כאשר מזדמנים כאלה בדרך. המזון מוגבל מאד. גם בכמות וגם במיגוון. נכון, יש מן. אפשר אפילו לחיות מזה. אבל בינינו – אלה חיים? והתלונות מופיעות. תלונות מבוססות או לא, זה פחות חשוב. הרע נשכח לאיטו. הנוסטלגיה מתעוררת. "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים אות האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". הפירוט מעניין בפני עצמו. הוא כולל לא רק בשר ודגים אלא גם ירקות ואפילו מרכיבים שחשיבותם בעיקר כנותני טעם (בצל ושום). אלא שבולטת יותר האמירה: נפשנו יבשה. לא הגוף רעב. הנפש רעבה. כי המזון הוא לא רק אוכל לגוף. הוא גם מזון לנפש.

אם יש דבר שמשה מתקשה להתמודד איתו אלו הן תלונות של העם. משה רואה עצמו כמי שמושיע את העם. התלונת מנקודת ראותו הן כפיות טובה. אגב – הרבה מנהיגים חושבים ככה. במקרה של משה זה נראה די נכון. לו רק יכול היה להסביר, אבל אין דרך: שישים ריבוא יוצאי צבא מונה העם. המון עצום ורב ותקשורת המונים אין עדיין. הוא מבקש עזרה.

בשביל להבין את הקטע הבא ואת העניין בו יש ללכת קודם כמה פסוקים לאחור ואחר כך שני ספרים לאחור. נתחיל מהכמה פסוקים. בפרק י' פסוקים כט – לב (בתוך פרשת בהעלותך) מודיע משה ל"חובב בן רעואל המדיני חותן משה" כי בני ישראל נוסעים לארץ המובטחת להם. תשובת המדיני היא כי הוא מעדיף לחזור לארצו שלו. משה מבקש ממנו ללכת עם בני ישראל הזקוקים לו בלכתם במדבר. מה נגמר? לא ברור. עסקתי בסוגיה הזו פעם אחרת, ולא אכנס לזה עכשיו. אבל עולה השאלה: עם מי למען השם דיבר משה? לפי התיאור מדובר ביתרו כהן מדין חותן משה. לפי השם מדובר במישהו אחר. אבל לאדם אחד יכול להיות יותר משם אחד, והפרשנות המקובלת היא שמדובר ביתרו. נניח את זה רגע בצד ונחזור לפרשה שלנו.

כזכור פונה משה לאלוהים ומבקש ממנו: "למה הרעות לעבדך לשום את משא כל העם הזה עלי... ... מאין לי בשר לתת לכל העם הזה... ... הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי". לאלוהים יש רעיון יותר טוב מאשר להרוג את משה ולמצוא מנהיג חדש: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זיקני העם ושוטריו ...  ... וירדתי ודיברתי עימך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו איתך במשא העם ולא תישא אתה לבדך". נשמע מוכר, לא? אכן כן. בפרשת יתרו (שני ספרים לאחור, בספר שמות) מציע יתרו כהן מדין למשה לעשות כמעט בדיוק את הדבר הזה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת..."בפרשת יתרו מודה משה ליתרו, מקבל את עצותיו ושולח אותו הביתה. האם מדובר בשתי גרסאות לאותו מקרה? האם אלוהים מעתיק את שיטתו של יתרו ומעביר אותה על שמו? למען האמת, אחרי ארבעת אלפים שנה זה לא כל כך חשוב. כל עוד הזקנים (כאן במשמעות חכמים ולא במשמעות שבעי ימים) הם אכן חכמים. השיטה הזאת יכולה לעבוד בכל מצב.

ולימינו: " אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע". לא הגדרה מתאימה לנשיא? אז לא נמצא מספיק כדי שיהיו שרי אלפים ומאות. לא נמצא כנראה גם שבעים. אבל אחד לנשיאות? גם זה אין? האמת היא שיש. ולא רק גברים.  אבל אצלנו מתעקשים לבחור את מי שהוא לא. למה? לאלוהים פתרונים.

שבת שלום                                                                                                                                        



‏24 מאי 2014

‏כ"ד אייר תשע"ד

פרשת השבוע  - פרשת במדבר
מאת יזהר יערי

את ארוחת הערב של ערב שבת בשבוע שעבר אכלנו בפאב בשם "פופלאר" במערב אנגליה. חבל ווילטשייר בו היינו הוא קלישאה של אנגליה הכפרית. הכל ירוק. כל הארץ גבעות גבעות ירוקות ירוקות ועליהן פרות או כבשים או סוסים. כפרים קטנים ובהם בתים ישנים, צריחי כנסיות ופאבים. לא משנה לאן תיסע תמיד הנוף יהיה אותו דבר. אותן גבעות ירוקות ואותם יערות מתורבתים ואותן שדרות עצים וכפרים קטנים שרק שמותיהם מתחלפים, ואותם צריחי כנסיה מציצים או מתנשאים בכל מקום. ומכוניות שנוסעות בכבישים הצרים בצד הלא נכון של הכביש (אבל בזהירות). אנחנו, שבאנו מארץ שונה כל כך, לא הפסקנו לגמוע את הארץ במבטינו ולא שבענו מהמראות. גם הבירה, אגב, בסדר גמור.

ואחר כך חזרנו הביתה. לצהוב שלנו ולחול. לאבק ולחום. ואני חשבתי: מכל המקומות בעולם אחד האהובים עלי ביותר הוא הטיילת שלאורך נחל צין במדרשת בן גוריון. עצים אין שם, גם לא בית כנסת, ודאי לא כנסייה. אבל לו היה אלוהים – שם הוא היה מוצא את מקומו. בשקט הגדול, מול שמים כחולים לנצח. בעיניו של דורס המרחף במעלה הערוץ הרחב. במקום שבו, כמו מהר נבו, רואים רחוק רואים שקוף. לא פלא שארץ הקודש של כל העולם המערבי אינה נמצאת בגבעות הירוקות של אנגליה אלא כאן, קרוב כל כך למדבר. קרוב כל כך למקום אליו יוכלו לברוח נביאים וחוזים ממשה רבנו ועד אליהו ואלישע, ואפילו ישו ויוחנן המטביל מורו ותלמידו. וכאן מתנהלת גם פרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר.

הפרשה הפותחת את ספר במדבר מתחילה בא' באייר בשנה השניה ליציאת מצרים.  כאן, במדבר הגדול והרחב, כאן המקום להתחלות חדשות. ללא דרכים שהותוו בעבר, ללא עצים שדורות קודמים נטעו, ללא גדרות או חומות שאין בהן צורך: המרחב מגן דיו. כאן אפשר להתחיל את המסע. בשקט הגדול שמסביב.

אלא שהשקט קטן מאד. בני ישראל מונים למעלה משש מאות אלף איש. ואלה הם רק אלה הראויים להיספר, בעיני כותבי המקורות. כלומר הגברים יוצאי הצבא, מגיל עשרים שנה ומעלה. אם מחשבים את המספר הכולל מגיעים למליונים. המון אדם רוגש וצפוף ורועש תחת שמש המדבר. רחוק מהשקט שיאפשר לנביא ולמנהיג לחשוב.

ולא דיברנו עוד על שבט לוי. קודם כל – גם הם לא נכללים בספירה. שבט לוי המיוחס, שבטם של אהרון ומשה, נספר בנפרד וזוכה לתפקיד של נושאי הארון ומשרתי הקודש. ואם שבט לוי  - הרי כאן המקום לדבר על הדובדבן שעל הקצפת, בני משפחתם של משה ואהרון. ואכן מקומם לא נפקד: "ואלה תולדות אהרון ומשה... " נאמר בפסוק א' של פרק ג'. בימינו, אמנם בעברית ספרותית, כשמדברים על תלדות של משהו – מדברים על כיצד הוא נוצר, או נולד. בלשון המקרא כשמדברים על תולדות של מישהו מדברים על מי שנולד ממנו. ובמקרה הזה – על בני אהרון ומשה.

בני משה? בני משה אינם נזכרים כלל. והרי היו למשה בנים, גרשום ואליעזר. בנים אלה אינם נזכרים כמעט בתורה. הם אינם מקבלים חלק בשררה ואינם מקבלים חלק בכהונה. הם נמוגים בערפל הזמנים, ואינם.

קצת כואב הלב על שני הילדים ואחר על שני האנשים אשר אביהם, כך נראה, זנח אותם לטובת הפעילות הציבורית שלו ולא הותיר להם דבר אחריו. אלא שבראיה היסטורית המשמעות שונה לחלוטין. נעלין של משה היו ענקיות. אף אחד לא יכול היה לבוא במקומו ולהיכנס לנעליו (אגב, זה קצת מוזר: לדעתי לנעלים גדולות קל מאד להיכנס, אם כי קשה ללכת איתן). ומעבר לכך: משה בנה עצמו כמנהיג, ולצידו אהרון אחיו. בניו של משה, לו היו תופסים את מקומו, כבר לא היו מנהיגים בזכות עצמם אלא בזכות אבות. ניתן להשוות אותם לבני אהרון, הכוהנים שזכו בכהונה בירושה. ראינו מה קרה להם: תוך זמן קצר השחיתו והסתאבו. זרע אהרון הכהן הוא מיוחס, אך פעמים רבות גם מושחת. זכרו של משה השתמר כקדוש, צנוע מכל צנוע, יחד לא רק בדורו אלא יחיד לנצח. גם מקום קבורתו לא נודע. אם היה קיים ואם לא – מה זה משנה. לו חי היה כבר מת מזמן. בתור מי שלא הותיר אחריו שריד או שושלת – הוא חי מאד גם בימינו.

עכשיו הערה קטנה המתאימה במיוחד לשבוע זה, שבוע ראשון לגמר הנשיאות הגדול: שנים עשר נשיאים נזכרים בפרשת במדבר. כולם מכובדים, כולם ראויים. איך זה שלנו אין אפילו אחד כזה? ואם יש (ויש, למען האמת, יותר מאחד) – אף אחד לא רואה בו, או בה, מועמד ריאלי. זה מעמד הנשיאות שהשתנה? זה אנחנו שהשתנינו? זה הכל?

שבת שלום


‏26 אפריל 2014

‏כ"ו ניסן תשע"ד

 פרשת השבוע  - פרשת קדושים
מאת יזהר יערי


מסתבר שפרשת השבוע היא פרשת "קדושים". נו, מי שכותב את פרשת השבוע אחרי כניסת השבת – שגיאה כזאת קטנה עליו. ומעבר לכך – הפרשה דווקא מתאימה, גם לשבוע הזה. מדוע? כיוון בעוד יומיים נתייצב כולנו, כך אני רוצה לקוות, בטקסי יום הזכרון לשואה. ביום הזה נציין את הקורבנות ואת זיכרם הקדוש של הקורבנות האלה. לא נזכיר את העובדה שחלק גדול מהם לא היו עונים על דרישות הקדושה של פרשת "קדושים".

הפרשה נפתחת במילים:"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו לי כי קדוש אני ה' אלוהיכם" היא מסתיימת במילים "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" אגב – אחר כך יש עוד פסוק אחד שכנראה "ברח" מהמסגרת כי אינו שייך לפרשה הבאה, אך מתאים בהחלט למסגרת של פרשת קדושים. בתווך, בין שני משפטי הקדושים האלה מופיעה סדרה של מצוות. חלקן מצוות שבין אדם לחברו. מצוות המורות על צדק, דאגה לחלש, משפט הוגן. חלקן עוסקות במוסר מיני, כדרכו של אלוהים שמספר לבני ישראל אילו סטיות שאולי לא ידעו על קיומן – אסור להם לבצע. חלק אחר של המצוות מקדש את בלעדיותו של אלוהי ישראל כמושא האמונה ומקור הקדושה.

לא אכנס לכל הפרטים האלה, בחלקם כבר עסקתי ועוד אעסוק. מה שחשוב מבחינתי הם שני דברים: האחד – קדושה היא מושג דתי. אנשים חילוניים אינם מקדשים דבר, אפילו החיים אינם קדושים. וגם אם נפש האדם כמהה למשהו שהוא מעל ומעבר, צידוק להכל, תכלית – בוויתור על אלוהים אנחנו מוותרים על כל אלה. אין קדושה. יש מוסר. יש צדק. יש דברים שהם מעל, אבל הכל במידה והכל יחסי. והדבר השני – גם עבור הדתיים שבינינו קדושה אינה דבר שנובע מתוך עצמו אלא נוצר מתוך עשייה. אין גם הסבר למהות הבחירה. בתפילות החגים חוזר המשפט: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת." אלא שהשבוע הזה דווקא גישתו של אלתרמן, המוצגת במילים הבאות , נראית מתאימה יותר: "בבכות ילדינו בצל גרדומים / את חמת העולם לא שמענו./ כי אתה בחרתנו מכל העמים, / אהבת אותנו ורצית בנו./ כי אתה בחרתנו מכל העמים, /מנורוגים, מצ'כים, מבריטים. /ובצעוד ילדינו אלי גרדומים, / ילדים יהודים, ילדים חכמים, / הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים - / הם קוראים רק לאם: אל תביטי."

את חמת העולם לא שמענו. אנחנו שומעים אותה כעת. אנחנו שומעים אותה ביחס להיסטוריה שלנו, שהיא ההיסטוריה של העולם. העולם שמכיר יותר ויותר בפשע שנעשה כלפי העם היהודי. העולם המחוקק יותר ויותר חוקים המשמרים את הזכרון, לטובת כולם. ואנחנו שומעים את אותו עולם בא אלינו בדרישות. אלו דרישות שאיננו צריכים לשמוע מאיש. הן כתוהות אצלנו, בתורה שלנו, וחקוקות בהיסטוריה שלנו: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר ואהבת לו כמוך". גם זה מפרשת קדושים. גם על זה אני חושב ביום השואה. כי לטוב ולרע – החיים נמשכים. מ"דבר לא לשכוח עד דור עשרי" של שלונסקי לא נשאר הרבה. ברלין הפכה ליעד נכסף.  השואה נראית כמו מסעות לימוד לפולין, חלקם מיוחצנים לעייפה. והלקח שמכל העולם אנחנו צריכים לדאוג לכך שרצח עם לא יחזור על עצמו, לא ליהודים ולא לאף אחד אחר – הלקח הזה לא נשכח, נראה שהוא לא נלמד מעולם. קדושים? עם נבחר? זה, ככתוב בפרשה, מחייב משהו. מה זה נותן – לא ברור. ודאי לא זכויות יתר.

ולפני סיום זכרון אחד קטן: בילדותי, בכל יום כמעט, ולאחר מכן רק בימי שישי, היה מושמע ברדיו בשעה 1:20, למשך עשר דקות, המדור לחיפוש קרובים. אלה היו רגעים שאמא שבתה בהם ממלאכה לרגע, בתקווה לשמוע את המילים: "ישראל והינדה מקובסקי, משטוטגרט, גרמניה, את מאשה ופאולין" היא ניסתה לשמוע גם שנים אחרי שהשלימה עם מות הוריה. ניסים קורים. אך המילים לא נשמעו.  קדושים? ודאי לא לפי הגדרות פרשת "קדושים". מהמצוות שבין אדם למקום הם קיימו מעטות בלבד.  אבל הם בהחלט נבחרו, ממש כמו עוד שישה מליון אחרים.

 

שבת שלום   

                                                        


‏18 אפריל 2014

‏י"ח ניסן תשע"ד

פרשת "קדושים"
מאת יזהר יערי

אל הסופר באופקים אני נכנס דרך אזור התעשיה. מפעל תערובת ענק מקבל את פני, וקצת אחרי כן נמצא מפעל למיחזור נייר. אבל רוב המבנים ריקים. הגגות שבורים. כניסות ומגרשי חניה רחבים כבר מעלים עשב שמצליח לחדור עם השנים דרך האספלט. נוח לנסוע בכביש הריק הזה, הבמט אל אזור התעשיה מדכא אפילו באביב היפה של שנה זו.

אחד מסימני האביב שלי בשנים האחרונות  הוא זה: בכניסה לסופר, ליד פח האשפה ועליו כרזה דהויה עם הכתובת: "אמא, הבטחת לי עוף לשבת" יושבים מספר בחורים צעירים ושתיים – שלוש  נערות. כשהם רואים אותי מתקרב אחד הבחורים ניגש אלי. הוא לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים, ועל ראשו כיפה, שחורה גם היא. הוא מושיט לי בלי להוסיף מילה דף קטן ועליו, תחת הכותרת "קמחא דפסחא" הסבר קטן על המנהג לתרום אוכל לחסרי יכולת למען יוכלו לעשות את הסדר.  מתחת להסבר רשימת מצרכים שמומלץ לרכוש ולהעמיד במקום המיועד לכך בתוך הסופר. הוא חוזר לכסא לפטפט עם הבנות ואני מניח את הדף בעגלה, יחד עם הדפים שקיבלו קודמי לשימוש בעגלה זו. אני יודע שחסרי יכולת לא חסרים בעיר הזאת: אופקים, בהיותה אחת מערי "משולש התפילין" של הנגב (האחרת הן שדרות ונתיבות, עיר הבאבות) משופעת בבתי כנסת וקופות הצדקה שלהם ושל האירגונים הקשורים בהם מונחות בכל בית עסק שאני מכיר. וגם במובטלים משופעת העיר הקטנה. באלה אני נתקל בתחנת הטוטו שליד מרפאת קופת חולים ומרפאת השיניים שלי. המזנון היחיד בעיר שמוכר מזון ואינו נסגר בפסח: חמץ או לא, אנשים צריכים מקום ללכת אליו ואשליות לשגות בהן בצוותא.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "קדושים" מתחילה בפרק יט' שבספר ויקרא. בפסוק ט' מתחיל מקבץ פסוקים שאי אפשר לכתוב אותם יפה יותר, והוא נפתח כך: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוהיכם..." המנהג הספציפי הזה, של הותרת הלקט לעניים, הקים לנו בית מלוכה. רות המואביה (מואביה! כמה נורא!) פגשה את בועז בשדה בית לחם בעת הקציר והלקט. אולחם הפסוקים נמשכים ועוסקים בצדק משפטי ובצדק חברתי. באהבת האחר ומעל לכולם מתנשא הפסוק (פרק יט' פסוק יח') "ואהבת לרעך כמוך". את הפרק כולו, אם גם לא את הפרשה, חותמת קבוצת פסוקים שעוסקת בגר "וכי יגור איתך גר ברצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך". בכלל, כל הקטע הזה שבין פסוק ט' ועד סוף הפרק בפסוק לו שווה קריאה במקור ללא פרשנות, כי זו מיותרת.

כדאי רק לציין כי כפעם בפעם מכניס אלוהים, רק לשם בטחון, פסור שמדגיש כי הוא הדובר ("אני ה'" וכדומה). המצוות האלו, של הדאגה לעני ולזר, שמירת הצדק במשפט ובמסחר והכבוד לאחר הן מצוות שמהוות חלק מעבודת האל, ולא באות רק מתוך רצון טוב. 

ואני שואל: האם כלך אלה חלים רק על האזרחים, על האדם הבודד? האם אינם חלים על המדינה בתור שכזו? כי הרי כבר איננו נוודים במבר. יש לנו מדינה. מדינה שתפקידה לדאוג לחלש ולזר. תפקידה לדאוג למאזני צדק ולמשפט צדק. אלא שהמדינה לא עושה את זה. בהסכם שבין המדינה לאזרחיה, אותו הסכם סמוי בו האזרחים משלמים מיסים ומשרתים את המדינה בעת הצורך – וזו מגנה עליהם בתחום הבטחוני והמשפטי ודואגת להגנה ממחסור מוחלט – המדינה אינה עומדת בחלקה. לכן שני החגים הגדולים שלנו, פסח וראש השנה, הם ימיהן היפים ביותר של העמותות.  אם בכל ימות השנה מקבלת את פני רק הכתובת המעצבנת "אמא הבטחת לנו עוף לשבת" (ואני בכלל צמחוני), הרי בחגים אני זוכה לקבלת פנים של בחורי ישיבה ונערות מצחקקות מלאי רצון טוב שמשקיעים מזמנם הפרטי לסיוע לנזקקים. זה גם הזמן בו מדי שנה בשנה מתראיינים ראשי העמותות באמצעי התקשורת ומספרים כמה רע נעשה השנה לעומתה שנה הקודמת. והעמותות גדלות ומתבססות. והיום הן גם הבסיס לעזרה הממשלתית לחסרי היכולת. המדינה איננה. נטשה את השכבות החלשות המתרחבות. והעמותות הגדולות האלו, המתבססות על רצון טוב ורגשות נאצלים, תופסות את מקומה של המדינה ומאפשרות לה לסגת מהתחייבותה לאזרחיה. והמדינה? היא מקום שממנו היא נסוגה בשמחה.

ואני נכנס לסופר, קונה מה שקונה, מתרגז קצת על כפית הזפת שמניחות לי העמותות בחבית השמנת כל ערב חג, ויוצא. לא תורם לקופות של בתי הכנסת בקופת הסופר. נוסע דרך אזור התעשיה המוזנח, מנפנף ביד למובטלים בתחנת הטוטו ליד קופת חולים ושמח שלי, לפחות, יש חג. בלי עמותות, בלי טובות.

ואגב – החג אצלנו נהדר. רק האוכל... יותר מדי אוכל.

חג שמח ושבת שלום.

                                                                      


‏05 אפריל 2014

‏ה' ניסן תשע"ד


פרשת השבוע - פרשת מצורע

מאת יזהר יערי

"זאת תהיה תורת המצורע" פותחת פרשת מצורע "ביום טהרתו והובא אל הכוהן..." חלקה הראשון של הפרשה עוסק בטיהור המצורע מצרעתו וחזרתו אל קהל ישראל. אולם בהקשר של הימים האלה מעניין יותר דווקא החלק השני.

"וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור: כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" תמיהה קלה: צרעת היא מחלה של בני אדם (אם כי יש גם בעלי חיים שלוקים בה). האם בית, הבנוי אבן, יכול לחלות בכלל? האם הוא יכול לחלות במחלה של בעלי חיים? התמיהה הזו אינה מנת חלקנו בלבד, וכבר חז"ל תהו על כך ואף מצאו פתרון בדרכם. הם כללו את פרשיית הבתיחם המצורעים בכלל שלושה מקרים "שלא היו ולא עתידים להיות" (שני האחרים הם עיר הנידחת והבן הסורר והמורה). כלומר דברים שלא קיימים כלל. מכיוון שהתורה עוסקת בדברים קיימים – נשאלת השאלה מדוע דברים אלה נכתבו בכלל. נראה שהפתרון של חז"ל הוא קצת דחוק. הוא אמנם מספק מענה לשאלה כיצד יכול בית ללקות בצרעת (לא יכול), אבל לא מדוע נכתב ומדוע דרך הפעולה במקרה כזה מפורטת כל כך. כל זה נכון אלא אם נחשוב שהדברים נכתבו לא רק לצורך ההוראה אלא גם לצורך החשיבה והדיון.

ובכן אני אכנס לדיון. לא על בניינים חולים. אני אדבר על החולי שבניינים מסויימים יוצרים מאו מבטאים ומבליטים. אני אדבר על שני נושאים הקשורים בניינים אשר פרצו אלינו בשבוע החולף.

המבנים הבנויים בהתנחלויות אינם נגועים בצרעת. גם המתנחלים המתגוררים בהם הם לרוב אנשים בריאים שנראים טוב. אבל הבניינים האלה נבנו למטרה עיקרית אחת: למנוע אפשרות להסכם שלום. למנוע אפשרות לפשרה. המטרה המשנית היא שיפור השליטה על השטח. הנראות שלהם אולי בסדר ואפילו טובה. טובה מדי.  בתהילים נאמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים יראה טוב. שמור לשונך מרע ושפתיך מדבר מירמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו" הבנייה הזאת במהותה טמון רוע. ומי מבצע אותה אינו יכול לאמר שהוא מבקש שלום ורודף אותו. והשבוע ראינו את זה: בעוד שר החוץ האמריקאי רודף שלום באובססיביות ראויה לציון (או לגינוי, תלוי את מי שואלים) – אנחנו משתמשים בבניה בדיוק כדי למנוע את האפשרות הזאת. פירסום הידיעה על המכרז לשבע מאות דירות בגילה שירת בדיוק את המטרה הזאת: רדיפת השלום עד מוות.

ובמקביל באותה ירושלים צמחו להם עוד כמה בניינים. הולילנד קוראים להם. השבוע נגזר דינם של הקשורים בפרשת בנייתם. השופט קבע כי מקבלי ההחלטות ובעלי העניין חטאו, והבניינים אם כן לידתם בחטא. ואנחנו הרי מדברים על ראש ממשלה בישראל (לשעבר, לשעבר) ועל ראש העיר ירושלים. כשיהודה עמיחי כתב שקשה להיות ראש עיר בירושלים הוא לא ציין כמה כדאי זה יכול להיות. מסתבר שהמאמץ משתלם.

ובכן הנה הם הבניינים הטבוים שאינם נגועים בכל רוע, אבל לידתם בחטא והם בוהקים כצרעת פזורה ברחבי הגדה המערבית ומתנוססים כפרונקל בעיר הבירה, בירושלים.  והרי חז"ל כבר אמרו שהבית אינו מנוגע, וכל המקרים המתוארים בפרשה "לא היו ולא עתידים להיות". אך הבתים האלה בנויים. ולא הבתים מנוגעים, האנשים מנוגעים. לא הבתים חולים – המדינה חולה.

מאקיאבלי אמר פעם שאם אתה רוצה לנקום במישהו עדיף להרוג אותו ולא לקחת את ביתו. הבית העומד לנגד עיניו יגרום לו לזכור תמיד, ולשאוף נקם. אולי הבתים העומדים בירושלים, בתי הענק במתחם הולילנד, יגרמו לנו לזכור תמיד את מה שהיה ולמנוע את מה שעלול להיות. ובאשר לבתים בהתנחלויות – אותם רואים השכנים, הפלשתינאים. אולי גם אותם עדיף לנו להרוס.

 

שבת שלום

 


‏29 מרץ 2014

‏כ"ז אדר ב תשע"ד


פרשת השבוע - פרשת "תזריע"

מאת יזהר יערי


פרשת השבוע, פרשת תזריע, היא המשך ישיר של הפרשה מהשבוע שעבר (עליה לא כתבתי) פרשת שמיני. שתי הפרשות האלו, וגם הפרשה של השבוע הבא, פרשת מצורע, עוסקות בדיני כשרות וטומאה.

פרשת "שמיני" מסתיימת במילים "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה ...   ... להבדיל בין הטמא והטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". כלומר היא עוסקת בענייני טומאה וטהרה מביחס לבעלי חיים. פרשת תזריע עוסקת בבני אדם.

יש משהו מביך בעיסוק הרב דווקא בנגע המסויים הזה. בצרעת. אבל בודי יש לכך סיבה, והסיבה איננה המחלה עצמה, אם כי אקדיש לה כמה מילים.

בעבר היה מדובר במחלה קשה וחשוכת מרפא. הצרעת שייכת לאותן מחלות שהגיעו לשיא ואז נסוגו. לא כל דבר ידוע לנו, וקשה לדעת מדוע נסוגה המחלה. מרבית בני האדם מחוסנים כנגדה חיסון טיבעי, וייתכן שחיסון זה הלך והתרחב עם הגיע המחלה לשיא, ובסופו של דבר הפחית את התפשטותה. מאמצע המאה העשרים כבר יש טיפולים יעילים. היקף המחלה ירד מאד וגם החולים בה אינם סובלים כבעבר. אבל המחלה ליוותה את האנושות זמן רב. התופעות החיצוניות הקשורות בה קשות ביותר ומפחידות, אם גם מקובל היה להגזים בתיאורן. לא פלא שמחלה זו נחשבה לסוג של עונש משמים. להבדיל ממגיפות כמו הדבר השחור שהשמידו אוכלוסיות שלמות – המחלה הזו תמיד תקפה רק חלק מהאוכלוסיה, אם כי גם היא לא נהגה להבחין בין קבצן למלך. מרים הנביאה לקתה בה, ועוזיהו המלך היה מצורע. כמוהו נעמן שר צבאו של מלך ארם בתקופת אחאב.

הצרעת נחשבה לעונש משמים. מרים הנביאה, לדוגמא, זכתה למנת צרעת הגונה עקב התנהגות פסולה. מרים, הבה נזכור, היתה אחותו הגדולה של משה, אשר השגיחה מרחוק על הילוד השט בתיבה על הנהר. זכות גדולה היתה לה בשמירתה על היילוד שאיש עוד לא ידע מי הוא עתיד להיות. אולם כל זאת לא עמד לה ביום בו מעלה מעל: " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשוִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'- הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר" כלומר מרים העבירה ביקורת עלהמנהיג משה על שלקח לו אישה כושית, או מדיינית, דבר האסור על העם כולו. התגובה היתה קשה: אלוהים, שלא כנושאי שמו בימינו, לא היה גזען. אך יותר מכך: הוא לא היה מוכן שיפגעו בשליחו הנאמן ונציגו עלי אדמות. הוא קרא למשה, אהרון ומרים לאוהל המועד, נזף במרים על שפגעה במשה ואז  " וַיִּחַר-אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". במקרה הזה - הבעיה נפתרה. בסופו של דבר העונש למרים היה גם עונש למשה, וגם אם עוונה לא נסלח – העונש הוסר מעליה.

ומה באשר לעוזיהו?  עוזיהו היה ממלכי יהודה הגדולים: הוא מלך שנים רבות, ממלכת יהודה התחזקה והתבססה בימיו. ואנו זוכרים לו את שנאמר עליו: "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם...  ... ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים."  פחות ידועה לנו העובדה שעוזיהו הצליח להרוס את אשדוד וגת, ערי הפלישתים, ולבנותם מחדש מיושבות בבני ישראל. אלא שאז גבה ליבו והוא דרש לעצמו את הזכות להקריב קורבנות.. התיאור מופיע בדברי הימים ב' פרק כו. עוזיהו מגיע לבית המקדש ומבקש להקטיר קטורת. עזריהו הכוהן הגדול מבקש ממנו להימנע מכך שכן אין זה תפקידו. ואף מבקש ממנו לצאת מהמקדש. "ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכוהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכוהנים ויפן אליו עזירוה הכהן הראש וכל הכוהנים והנה הוא מצורע במצחו ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'". עוזיהו סיים את חייו בבית החופשית, בעוד יותם בנו ממשיך כמושל בפועל את דרכו של אביו.

מסתבר אם כן שהצרעת לא היתה  רק מחלה בעייתית, אלא גם, אמצעי להעניש גם את הגדולים מכל, אם חטאו. במחלה שלא רק פוגעת באדם, אלא גם נראית לעיני כל ומדגישה את חטאו.

ובכן חטאים של הגדולים מכולם, או לפחות כאלה שחושבים שהם הגדולים מכולם, מתבצעים גם בימינו. לא בידי מלכים ונביאים, אבל בידי שרים ואילי הון. אבל אלוהים כנראה איננו או הלך לישון. כי במקום עונש שיזרח על מצחו של החוטא ויסמן אותו עבור כולנו - אנחנו מקבלים את חזקת החפות העומדת לכולם, ופתאום גם שר וגדול הוא, איך אמר אהרון ברק? בוזגלו. כי לפעמים, מסתבר, עדיף להיות בוזגלו. ואז הוא יכול להנות פעמיים: פעם מהחטא ופעם שניה מהספק.

שבת שלום

 



‏15 מרץ 2014

‏י"ג אדר ב תשע"ד


פרשת השבוע - פרשת "עמלק"

מאת יזהר יערי


ומה השבוע? הבה נפתח: "זכור את אשר עשה לך עמלק..." זה הזמן לקורא המשכיל והמתמיד לקפוץ: איזה עמלק בראש שלך? השבוע זו בכלל פרשת צו! ואכן השבוע אנחנו נמצאים בפרשת צו. אלא שהשבת שלפני פורים נקראת שבת זכור, וקוראים בה בנוסף על פרשת השבוע גם את הפסוק להלן: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח." הפסוקים האלה, מתוך ספר דברים דווקא. מתייחסים לאותו אירוע אשר בו תקף עמלק את ישראל לאחר צאתם ממצרים, ובמחי פעולה אחת הפך לרע הנצחי, האולטימטיבי. הרע מכל רע.

אויבים רבים היו לבני ישראל. למעשה, אם להיות צנועים, אפשר לאמר שכל מי שסבב את ישראל נחשב לאויב. על הקשר עם האויבים האלה חלו איסורים שונים: לא להתחתן עימם ולא להתערב בקהלם או להיפך. לא לעשות איתם עסקים ומה לא. ובכן – לא למחות את זיכרם. לכבוד המפוקפק הזה זכה רק עמלק. וזאת לצד האיסור להינות מרכושם  וצאנם ולהשמיד גם אותם. מה הדבר שהפך את עמלק לרע המוחלט. זה שאסור לזכור את קיומו, ואסור גם לשכוח שאסור לזכור אותו?

עמלק מופיע לראשונה כבנו של אליפז, בן עשיו. עשיו עצמו לא נחשב לצדיק גדול, ואין פלא שמחלציו ייצא רק רע. אך לא זה מה שהקנה לעמלק את שמו הרע והבלתי ניתן לקילקול. עמלק תקף את בני ישראל ממש עם צאתם ממצרים. העם הצעיר, שזה עתה יצא מבית עבדים, מצא עצמו מותקף ללא כל סיבה ככתוב: "אשר קרך בדרך" כלומר – במקרה פגש עמלק בישראל ותקף אותו. כאשר עמדו האמורים בדרכם – אפשר היה להבין: בני ישראל התמימים אמנם לא התכוונו להזיק, אך אפשר להבין מלך שחושש מההמון העובר בארצו. כאשר לחמו בו המואבים– היה לכך אפילו הסבר: אבל כאדם שמודד אחרים במידתו – חשש מהם בלק בן ציפור, פן "ילחכו את כל סביבותינו כלחוך השור את עשב השדה" והכנענים? נו, את הטיעון נגדם אנחנו מכירים מימינו: הם בכלל ישבו (יחד עם החיווים, הגרגשים, היבוסים ועוד) בארץ עליה יש לנו קושאן אלוהי. אבל עמלק? מה עשינו לו? לא רע ולא דמוי רע. רק במקרה נפגשנו בו במדבר. והנה מלחמה.

הציווי למחוק את זכר עמלק לא זכה להצלחה גדולה. היו מצוות שהצליחו יותר. שוב ושוב פגשו אבותינו בעמלקים. שוב ושוב היכו בהם: יהושוע בן נון ואהוד בן גרא, ברק בן אבינועם וגדעון ולשיא הגענו כאשר שאול איבד את המלוכה רק משום שלא קיים את המצווה, ולא הרג את אגג מלך עמלק.

אגג? האין השם הזה מוכר לנו? ובכן הנה: המן בן המדתא האגגי, מתייחס לזרע עמלק. ממש כשם שמרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש, איש ימיני, ובקיצור מרדכי היהודי, מתייחס אל שבטו (בנימין) ואל משפחתו (בן קיש) של שאול המלך. הנה חזר העימות בין הרע עמלק בדמות המן לבין הטוב ישראל בדמות מרדכי. וגם הפעם ישראל מנצח, שעל כן יש לנו פורים מחרתיים. ואכן כאשר תלו את עשרת בני המן על העץ נאמר: ובביזה לא שלחו [היהודים] את ידם: ברכוש עמלק אין לגעת.

יש מסורות שאומרות שויזתא, קטון הבנים, נמלט מעץ התליה. וכעת ננסה לחבר הכל: אי אפשר למחות את זכר הרוע. ובעיקר: אי אפשר למחות את הרוע עצמו. הוא יושב בתוכנו, בכל אדם. עמלק הוא מה שאפרים קישון היה קורא "הפשיסט הקטן" זה שרוצה לפתור בעיות אחת ולתמיד, כלומר בכוח. כל פעם שאני שומע את המשפט הזה (השבוע זה: "צריך להיכנס לעזה ולפתור את הבעיות אחת ולתמיד") אני נזכר בעמלק, ותוהה לאיזה צד הוא נלחם. נדמה לי שהוא בשני הצדדים. ןולמה אנשים חושבים שאפשר לפתור בעיות בדרכו של עמלק? ועוד "אחת ולמיד" הרי עמלק שנוצח שוב ושוב ושוב חזר וביצבץ מחדש תמיד, כעשב השדה (או אולי סירפד). ויזתא הקטן נמלט, טיפת רוע אחרונה מעשרת בני המן, שמבטיחה את קיומו של הרוע ואת הצורך המתמיד להתמודד עימו. התמודדות אישית וציבורית בלתי פוסקת. לזכור למחות את זכר הרוע. לא לשכוח. המאבק מתמיד.

אגב – מי שמחפש נחמות קטנות אולי ימצא אותן במסורת: על פי מסורת זו צאצאי המן ששרדו התגיירו לבסוף ואף לימדו תורה בבני ברק. פרשנדתא, בכור המן, אינו אלא פרשן של הדת, ויש שמכנים כך את רש"י, לא פחות. ובכן בני המן בבני ברק? מעניין. אני מכיר כמה אנשים שממש יסכימו עם זה. שוחרי טוב שכמותם.

שבת שלום ופורים שמח


‏27 פברואר 2014

‏כ"ט אדר א תשע"ד

פרשת השבוע - פרשת "פיקודי"

מאת יזהר יערי


אהליאב אחז בלוחות החימר בידו והביט בייאוש בבצלאל המרוכז כולו בפיתוחי הזהב על גבי המנורה. כבר למעלה מחמישה חודשים הם עובדים כאן. בתחילה היתה תחושה של חידוש וגם, למה נכחד, תחושת שליחות. בכל זאת: הם בונים את אוהל המועד. כך יכלו לעבוד שעות ארוכות בתוך המתחם הקטן שלהם, המוקף בעורות איילים מואדמים. העם הביא את החומרים, והם, הוא ובצלאל בן אורי, ישבו בפנים, נסתרים מעין כל ועבדו. דבר לא הסיח אתדעתם. אך הימים התקצרו והלילות התארכו. גשם לא ירד: בן עמרם אמר להם שגשם כמעט ולא יורד כאן, ומי כמוהו יודע. אבל בלילות אי אפשר לעבוד וגם לישון היה קשה: בצלאל בן אורי מתהפך על משכבו וממלמל. בימים הוא שותק, חשב אלהליאב. אבל בלילות האו ממלא את החסר. ואחר החלו הימים להתארך, וגם העבודה רבתה. העם חדל מהלביא חומרים, אבל במזון ומשקה לא היה מחסור. מלאכת קודש הם עושים, אמרו להם, והמעט שנוכל לעשות הוא לדאוג לכל צרכיכם. אכן היו הימים טובים.

ואז, כאשר החל להיראות סיום העבודה באופק, הגיע המנהיג משה בן עמרם לחצר הסגורה עם הודעה חדשה: תרשמו הכל. מה זה הכל? הכל. כל מה שקיבלתם, כל מה שעשיתם, הכל. כמה זהב קיבלתם. כמה כסף. כמה עורות. מה עשיתם בכל אלה. מה נותר ומה חסר. ואל יחסר דבר! והמלאכה נפלה עליו, על אהליאב בן אחיסמך. בצלאל, צעיר מדבולל שער שלא שת ליבו למראהו החיצוני,  היה האיש של המחשבה והרעיון. אבל לדבר הוא לא דיבר, וגם לכתוב, כך נראה, לא ידע. והוא, אהליאב, מבוגר יותר. נשוא פנים. הוא האיש שעליו ועל יושרו אפשר לסמוך. אהליאב בן אחיסמך ניחן בתבונה רבה. גם בו פיעמה רוח ה' והפעילה את ידיו. אך אולי דווקא דמותו היא שפגעה בו: מבוגר היה מבצלאל. בגדיו נקיים תמיד. שערו מסורק. זקנו סדור. האיש לא  נראה כבעל מלאכה, שמע פעם אומרים מאחוריו. ואכן הוא היה רק השני לבצאל בן אורי. וכעת חש שנפשו נקעה. במקום לעסוק בפיתוחים על גבי המנורה, במקום לעטר גביעים ולגלף את כנפי הכרובים – הוא רושם. ועל מה הוא רושם? על לוח חימר. עם יתד! למצרים יש פפירוסים, והם כותבים עליהם בקלות במכחול עדין. אם כי לך תדע מה הם כותבים שם. לפעמים חשב אהליאב שהם בעצמם לא יודעים. סתם תיורים. כתב חרטומים הם קוראים לזה! ובכל זאת: מהמצרים ירא ואת חוכמתם העריץ. ואילו הוא נדון לכתוב על לוחות חימר. ובצלאל? בצלאל רק הרים את עינו: היזהר בלוחות. אמר לו. אם תשבור אותם – נצטרך לספור הכל ולחשב הכל מחדש. הרי לא כאלוהים אנחנו, שאם ישבור את הלוחות מיד יברא אותם מחדש. אלוהים, אמר, והתכוון למשה. כן כן. לרבנו הרבה יותר קל, חשב אהליאב.

אהליאב נאנח קלות, ורשם על הלוח הרך בחרט שבידו: שולחן מעצי שיטה. אמתיים אורכו. מצופה זהב טהור...

יריעת האוהל נפתחה. איש נשוא פנים ומבוגר נכנס למתחם, ומקל רועים ארוך בידו. הוא הביט בעיניו החכמות באהליאב. משה ידע עד כמה קשה להיות השני. עד כמה גדולה יכולה להיות הקנאה, אבל ידע גם שזו דרכם של החיים. הוא הניח את ידו על שכמו של אהליאב בן אחיסמך. ידעתי, אהליאב, אמר לו. קשה המלאכה. ואהליאב השיב: לו רק יכולתי לעשות במלאכה עצמה. לו רק יכולתי לגלף עד תום את כנפי הכרובים, או לשקוד על גביעי המנורה. אבל הנה אני, כאן, בן עמרם, רושם במקום לעבוד. מאחורי גבו קרא אהליאב למשה "רבנו" ואבק של זילזול בקולו. אך בפניו היה הוא "בן עמרם" המכובד.

ראה בני, אמר משה. מלאכת קודש אתה עושה, והיא מכובדת לא פחות ממלאכת גילוף הכרובים. את רכושו המועט הביא לכם העם ליצור ממנו את קודש קודשיו. אם ידבק בידי אחד מכם ולו אבק של זהב. אם ייראה אחד מכם ועליו ולו חגורה בלבד מעור תחש מואדם, אם יחשוב מי מאחינו כי כי מתחת לכותנתו של אחד מכם מצויה רקמת שש – והיתה כל מלאכת המשכן לאיין. ומלאכת הקודש היתה לגזלה. דבר לא ידבק בידיכם או בבגדיכם, והכל יירשם והכל ייוודע והכל יונח לפני העם כולו. ורק אז, כאשר הכל ידעו כי לא רק מלאכת מחשבת מלאכתכם אלא גם ביושר עשיתם אותה – רק אז תוכל רוח אלוהים למלא את המשכן ולהפוך לשכינה.  אשר על כן אמרתי בני: עבודת קודש אתה עושה.

בצלאל האזין לשיחה כולה. הוא הניח את כליו והביט במשה. מעולם לא חשב כי משהו ידבק בידיו, ואת משה העריץ תמיד. עיניו עקבו אחר שפתי משה והוא הנהן קלות כל עת הדיבור. ואילו אהליאב חשב רגע ואמר: ידעתי כי שוב הצדק בדבריך, בן עמרם. אכן עבודת קודש היא. ובכל זאת, כמה הייתי רוצה להכין ולו עוד פרח אחד. כמה הייתי רוצה להחליק עוד מעט את כנפי הכרוב. הוא נאנח ורשם בחרט על גבי לוח החימר: כפורת זהב אמתיים וחצי אורכה...

שבת שלום


‏21 פברואר 2014

‏כ"א אדר א תשע"ד

פרשת השבוע - פרשת "ויקהל"

מאת יזהר יערי

הילד ישב על החול הרך. לא נראה היה שהחום הנורא ולהט השמש החורכת הפריעו לו. שערו המתולתל והשחור היה מלוכלך, אך לא היה ייחוד בכך. למי יש מים להתרחץ? הוא היה לבוש במעין שמלה לבנה ואחז בידו זרד של עץ שיטה יבש, ושירטט.

אורי בו חור ניגש אל הילד מאחור. הוא הניח את ידו על כתפו ושאל: מה אתה מצייר בני? הילד הרים את עיניו אל אביו והושיט את ידו לכיוון הציו. אורי בן חור הביט בחול. עלים, כפתורים, פרחים. קצת סילסולים. לא שום דבר מסוכן, חוץ משתי דמויות לא מובנות בשולי הריבוע המקושקש. ומה אלה שאל והצביע במקל הרועים שלו על הדמויות. מה אלה? חרדה קלה גאתה בו.

כרובים. לחש הילד. כרובים? שאל האב? מה זה למען השם כרובים? הילד רק משך בכתפיו והמשיך לשרטט צורות נאות אך בלתי מוגדרות בחול. אורי בן חור היה מודאג במקצת. כן, הוא הבין משהו באמנות, ונראה היה לו שהילד מוכשר. אורי  לא היה אחד מהעבדים העבריים עבדו בשדה וליבנו לבני בוץ ותבן כל היום. הו לא. עביר היה, אך היה עבד בית בביתו של מצרי אמיד, וידע משהו על אמנות. למעשה לא היה רחוק מלהפוך מצרי בעצמו, אך השפטים שעשה אלוהי העברים במצרים האירו את עיניו. הוא הפך לירא שמים. בלילה בו מת בכורו של אביו אחז ביד בכורו שלו ונמלט עם כל שאר הנמלטים ממצרים. הוא לא שכח לקחת עימו את עדר הצאן של בעליו, ככל שיכול היה לאסוף, ומעט מטילי זהב שמצא בבית ההמום מצער וכאב. הילד מעולם לא היה לו לעזר רב בעבודתו. תמיד ישב, ומבט חולמני בעיניו, זרד יבש בידיו, וצייר. אבל כעת, במדבר, הוא לא הפריע לאיש. ובינתיים גדל והיה לנער יפה עיניים ושתקן. לעיתים תהה אורי אם בנו בכלל יודע לדבר.

תמיד ישב בחום היום בחוץ. לא נרתע מהחום, מהזבובים ומהאבק. לעיתים ניסה לגלף מעט בעץ, לכייר בחמר או לצור צורות בזהב שגנב אביו. כאשר ליווה את העדר במדבר היה יושב בצד ומצייר דוגמאות על החול הרך, ולעיתים אורג אריגים יפים מצמר. האריגים היו גאוות אביו, ומקור פרנסה נאה: נשות העברים אהבו להביא לו חוטים שיטווה עבורן אריגים מיוחדים לימים מיוחדים. אבל לקרוא הוא לא למד, לכתוב לא ידע כלל. וביום הנורא שבו ירד משה מהר סיני והעם חוגג למהט עם עגל הזהב ישב הילד בצד ושירטט שירטוטים בחול. כנראה שכך ניצל ממסע ההרג של הלויים, ולא ראה ולא ידע מה מתרחש.

אבל כעת היה אורי בן חור היה מודאג. הוא הגיע עד המנהיג הגדול, משה בן עמרם, לדבר איתו. "לא תעשה לך כל פסל ותמונה" אמר משה, ואורי ירא לא למען עצמו אלא למען בנו היחיד שנותר לו.

משה ביקש לראות. לא אשפוט מעשי אדם בטרם אדע ואראה. וגם אחר כך – על פי שניים עדים ייפול דבר, ואתה אביו. לא תוכל להעיד. אל נא תדאג, אמר. והלך עם אורי להביט במלאכת בנו, ובעיקר בכרובים, ראש דאגתו של האב.

מדוע אתה יושב כל הזמן בשמש? שאל משה את הנער. הנער השיב בלחש, כמעט בלתי נשמע: בשמש האור חזק יותר. ואינך זקוק למעט צל ככולנו? שאל משה. אינני יודע. לחש הנער. ככה טוב לי יותר מאשר בצל. כעת הביט משה בציוריו של הנער על החול הרך. ומי לימד אותך את כל אלה? שאל משה והצביע במקלו על הכרובים, ואחר על הכפתורים והפרחים. הנער משך בכתפיו בדממה, ואז אמר: אינני יודע. הידיים מציירות בעצמן. מציירות בעצמן? שאל משה. יפה הן מציירות, ידיך. הוא הרהר מעט בשקט ואז נפנה אל אורי בן חור, אבי הנער ואמר לו: אני אודיעך דבר. ובינתיים הנח לילד לעשות כרצונו, והנח לו לשבת בשמש. בצל האל הוא הוא יושב שם.  אל תירא.

ולמחרת לאחר איסוף תרומות העם לבניית אוהל המועד קם משה "ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת עץ לעשות כל מלאכת מחשבת..." בצלאל בן אורי בן חור הביט בו והבין. כעת תתחיל מלאכת בניית משכן האלוהים. והוא, בתבונת כפיו, יוםקד על המלאכה. ועדיין לא ידע לאמר דבר.

שבת שלום


‏‏13 פברואר 2014

‏‏י"ג אדר א תשע"ד


פרשת השבוע - פרשת "כי תישא"

מאת יזהר יערי

פרשת כי תישא היא גם פרשת המים במובנים מסויימים. מדוע? עוד נגיע לכך. אציין רק שלא מדובר במים.

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'... ... זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה מחצית השקל תרומה לה'. ...   ... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה'".  אנחנו לא באמת יודעים אם מדובר בהרבה או מעט. כל המידע שיש לנו הוא שבשקל יש 20 גרה. יודעי החשבון יוכלו לחשב בקלות כי מחצית השקל זה עשרה גרה. ומה אנחנו למדים? כלום.  ערכו של כסף נקבע בעיקר על פי מה שאפשר לקנות בו, ואת זה אנחנו לא יודעים. קל להניח שלא מדובר בסכום גדול (כי אלוהים הוא רחמן ורחום, כידוע) אבל זו רק הנחה שלא מתבססת על כלום.

אנחנו לא יודעים מה ערכו של שקל כסף, אבל אנחנו יודעים שערכו אינו אחיד. ערכו של השקל עבור העשיר שונה מערכו עבור העני. איך שר שמעון ישראלי פעם? "אדם עשיר קונה כרטיס של פיס וגורל/זוכה באלף ואומר אין לי מזל/ והעני? לירה אחרונה בפיס שם/ ומה רוצה ריבון עולם?/לקח לו את הלירה גם".  לפי המילים קל לראות שזה לא שיר חדש. גם שמעון ישראלי כבר איננו, דומני. אבל הכללים לא משתנים: השקל של העני גדול וכבד מהשקל של העשיר. הוא יכול לקנות בו את אותם הדברים, אבל בשל מיעוט השקלים  שבידו יש דברים שלא יקנה אותם כלל. ערכו של כל שקל נקבע לפי הזמן הנדרש להשגתו ולפי הדברים שיש לוותר עליהם כאשר מחליטים לשלם עליו. מי שלא צריך לוותרעל דבר – ערכו של השקל עבורו נמוך.

לפני עשר שנים כעת חיה ישבתי כאן בישיבות אינספור בבניית הסכמות למודל השינוי: בראשית אפריל 2004 יצאונ לדרך החדשה. אבל את הדרך הזאת צריך היה לבנות ולסלול. אחת השאלות הגדולות היתה שאלת המיסוי. אני חשבתי שהמיסוי צריך להיות פרוגרסיבי: כל אחד ישלם יחסית להכנסתו, בשיעור שעולה עם עליית ההכנסה. בישראל קוראים לזה מס הכנסה. חשבתי שמה שקובע הוא כמות הכסף שנותרת בידו של אדם לאחר ששילם את מיסיו. ובטכניקה הזו תמיד יישאר בידי בעל ההכנסה הגבוהה יותר מאשר בידי בעל ההכנסה הנמוכה, גם אם הוא ישלם יותר מס בשקלים. אחרים חשבו אחרת. הטענה היתה שכולם מקבלים את אותם שירותים – ולכן כולם צריכים לשלם אותו סכום. אלא שכאמור את ערכו של הכסף צריך למדוד בכמות העבודה הנדרשת להשגתו ובדברים עליהם צריך לוותר כאשר משלמים אותו. בסופו של דבר התקבלה פשרה, אלא מה? פשרה היא החלטה שאף אחד לא מרוצה ממנה. כך גם לגבי פשרה טובה. פשרה טובה בנויה על רצון הצדדים (במקרה שלנו היו הרבה יותר משניים) להגיע להחלטה מוסכמת כלשהי. מתוך כוונה טובה לעלות על דרך שתאפשר התקדמות. אלא שדרך הכוונות הטובות אנחנו יודעים לאן היא יכולה להוביל. לא הגענו לשם, אבל לא קשה לעשות זאת. הפשרה שהגענו אליה, למעוניינים, היא שילוב: חלק מהמיסוי הוא אחיד, כלכלנים קוראים לזה בשם הנורא "מס גולגולת" וחלק מהמיסוי הוא יחסי. כלכלנים קוראים לזה בשם המסובך "פרוגרסיבי". באותה תקופה בפועל סך גביית המיסים בקיבוץ התחלק חצי חצי לכל סוג מס. במהלך השנים שיניו את היחסים, ומשקל המס האחיד, מס הגולגולת, עלה (אם גם היקפו הכולל ירד). והדרך? טוב, החלטנו, אנחנו במסלול. צריך להמשיך לנווט, לקוות ולשהתדל שנגיע תמיד למקום הנכון. המקום שאמנם אינו גן עדן, אבל גם גיהינום איננו.

וכעת לשאלה מדוע הפרשה הזו היא גם פרשת מים. בואו נחזור לאחור, לפרשת תרומה: גם שם עסקנו בתרומה. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש את אשר ידבנו ליבו תיקחו" ובכן הנה ההבדל הגדול: מ"איש אשר ידבנו ליבו"  ל"העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט". נכון, קשה להשוות בין תרומה חד פעמית להקמת פרוייקט (אוהל המועד) לבין תשלום קבוע לתיפעול שוטף (של מנגנון הכהונה). כן, החיים מתחילים להסתבך כאשר עוברים משלב ההירואיקה לשלב השיגרה. כן. מס גולגות הוא מס קל לגביה (אתה כאן? שלם!) ומס יחסי קשה יותר (תראה את הנתונים ותסביר) אבל האם הקושי הוא סיבה לאי צדק? הדרך עוד ארוכה, קודם המדבר כולו ואחר כך הארץ המובטחת וחיי עם עולם. אבל העדפת הנוחות על פני הצדק נקבעה בפרשה זו. פרשת המים.

שבת שלום



‏30 ינואר 2014

‏כ"ט שבט תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "תרומה"

מאת יזהר יערי

כסף, בניגוד למים, הולך ממקום שאין למקום שיש. ככה חשבתי הפעם בקוראי בפרשת השבוע, פרשת תרומה. לפני שנתחיל בכלל אני רוצה לציין כי מדובר בתרומה מוזרה במקצת: "דבר אל בני ישראל", אומר אלוהים למשה, "ויקחו לי תרומה." יקחו לי תרומה? תרומה, כך מקובל להניח, נותנים, לא לוקחים. אבל בינינו, מי לא יתן כאשר ידבנו ליבו אם המבקש את התרומה הוא אלוהים עצמו? הצלחת מסע ההתרמות מובטחת. ומסע ההתרמות החל זמן קצר לאחר תחילת המסע הגדול במדבר. כן, אימת המצרים מאחורינן. את עיקר התורה כבר מסרנו לבני ישראל, אם כי בהחלט יבוא עוד, והרבה. הגיע זמנו של אלוהים לעשות לביתו. סיבה לכל העניין אמנם לא ניתנת, אבל אנחנו יודעים: מישכן.    אלוהים הוא. אלוהים שלא דמות לו ולא צורה יקבל משכן לעצמו, ואיזה משכן. עורות תחשים יצפו אותו, ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש. מהו התחש אין איש יודע. ודאי איננו כלב התחש הזכור לטוב כבייגלה. אחת ההנחות היא שמדובר בדרך עיבוד מיוחדת של עורות בעלי חיים. הנחה אחרת אומרת כי מדובר בבעל חיים ימי, כנראה פרת ים. יונק ימי גדול וצמחוני שנמצא גם בים סוף. אחד המינים אף נקרא על כן תחש המשכן. תכלת ושש וארגמן ושני הם צבעים, ליתר דיוק בדים צבועים בצבעים יקרים ויוקרתיים. לא בדיוק ידוע מהו כל צבע, אך הארגמן דווקא שרד, והיה לימים צבע גלימתם של גנרלים בצבא הרומי. הוא מופק מחלזונות הגדלים בים התיכון. כל הפרטים האלה לא באמת חשובים אלא לצורך אחד: ברור שמדובר בפריטים שהם לא רק יוקרתיים אלא גם יקרים. קשים מאד להשגה. בייחוד עבור עם שזה עתה יצא ממצרים, ורק לפני חודשים מספר היה עם עבדים.

אין הדבר מסתכם בצבעים ועורות. ציודו של המשכן מורכב מכמויות גדולות של זהב וחומרים יקרים אחרים ורק תמיהה אחת נותרת: ובלכ הפאר הזה העץ הנבחר הוא שיטים דווקא? ודאי יש לזה הסבר אבל כרגע לא זה מה שמעניין אותי.

אבל אין די בחומרים היקרים המושקעים במשכן. אלוהים, כבר אמרנו, נמצא בפרטים הקטנים. ואכן המבנה מתואר לפרטי פרטיו. מהכרובים והכפורת (הכיסוי של ארון הקודש) ועד למנוה עם ששת הקנים והכיור לרחצה. הכל כפתור ופרח, תאווה לעיניים ומעורר יראת כבוד.

כי אכן זו אחת המטרות. מי שנכנס, ומי לא עשה את זה, לקתדרלה יכול להבין את הדבר מיד: המבנה האדיר, העושר הנשקף ממנו מקרינים עוצמה אדירה. מעוריים יראת כבוד, ויראת כבוד היא סוג חשוב של יראה. אם המנהיג או האל מסוגל לעשות דברים כאלה – מי אני הקטן שאתמודד לעומתו. גם זו דרך לשלוט בהמונים.

ואתה שואל את עצמך הזהו אלוהים. הזהו אותו אל שנגלה למשה בסנה הבוער במדבר. כל כולו של המחזה היה שיח קטן בוער ואינו כלה, וקול אלוהים דובר. כעת ידבר העושר. ידבר המשכן. לא התוכן קובע, אלא העושר והיכולת. השימוש בחומרים שאינם בהישג ידו של איש, העיצוב המפורט והתוכנן מעמידים את האדם על מקומו: קטן, חלש ונתון למרות.

ואכן פרשת תרומה היא הפעם האחרונה שאלוהים מבקש תרומות. אמנם יש בקשות שאי אפשר לסרב להן, וכל הבקשות האלוהיות הן כאלו, ובכל זאת – בקשה. מכאן והלאה נעבור לדרכים אחרות ועוד ידובר בהן.

רק בקצה קצהו של העניין נזכיר כי לא רק אלוהים פועל בדרך זו. הזכרתי את הקתדרלות הענקיות. אולם גם הקדושים שלנו, של ימינו, נוהגים בדרך זו ממש. התרומות מתקבלות בברכה. העושר המופגן מוצג כהפגנת אהבתם של ההמונים והכסף המושג לשם כך בא מידי העניים ביותר, הזקוקים לרחמי שמים והמבקשים אותם. כי כסף, בניגוד למים, הולך ממקום שאין למקום שיש.

פרשת תרומה אינה באמת פרשה של תרומה. את התרומה הזאת יתן רק מי שחש שאין לו ברירה אחרת, שזו תקוותו האחרונה. כמה חבל שכבר כעת, זמן קצר כל כך אחרי יציאת מצרים, בוחר אלוהים ללכת בדרך הזו ואינו ממשיך בדרך של דיבור מתוך הסנה הבוער, שיח צנוע שכל מה שיש בו הוא להט הלתי כלה.

שבת שלום


                                                                                                                     24 ינואר 2014

‏‏כ"ג שבט תשע"ד


פרשת השבוע - -פרשת "משפטים"

מאת יזהר יערי

פרשת משפטים היא במידה רבה פרשה ללא פתיחה. היא נפתחת במילים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אין פתיחה מקובלת בנוסח של "וידבר ה'" או "ויאמר ה' אל משה" וכדומה המופיעים בפרשות אחרות. הפרשה נפתחת באופן ישיר במשפטים עצמם. עובדה זו מעלה את ההשערה שאין הפרשה עומדת לעצמה, אלא היא המשכה הישיר של פרשת יתרו. בפרשת יתרו מציע כהן מדין למשה לנהל את העם בדרך הבאה: ראשית להודיע להם את החוקים והתורות, מה מותר ומה אסור ומה צריך לעשות. ולאחר מכן למנות שרי אלפים, צשרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. אלה יטפלו בנושאים שיעלו בפניהם לפי דרגת חשיבותם. בהמשך אותה פרשה נותן אלוהים לבני ישראל את עשרת הדיברות. פרשת משפטים יכולה אם כן לשמש כמסגרת המשפטית בתוכה ועל פיה יוכלו אותם נבחרים לשפוט את העם בכל עת, וגם לדעת מהו הדבר הקטן, בו יודעים הם כיצד לפעול, ומהו הדבר הגדול שעליהם להביא בפני משה.

המשפטים כתובים בצמצום רב בדרך כלל. אני רוצה לפתוח כאן לרגע אמירה אחת כללית יותר, הנוגעת לגר ולחלש. למרות פשטות המשפטים יש בהם לא מעט דאגה לחלש: "כל אלמנה ויתום [שהם עניים האולטמטיביים של התקופה] לא תונון". אין להטיל נשך, כלומר ריבית, על הלוואות לעני, ואין לגזול ממנו את כסותו האחרונה בשום מחיר. ולכך כדאי להוסיף גם את המשפט הבא: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". למשפט הזה כדאי להתייחס פעמיים: הגר במקרא אינו מה שאנו קוראים היום גר. הוא הזר, שאינו אחד מאיתנו. אם גרים היו אבותינו בארץ מצרים ככתוב – הרי אין צורך לפרש: גר הוא זר. ובנוסף – כגר הוא חלש. הוא נתון בידי בני המקום ויש להקפיד יותר בשמירה על זכויותיו. משום מה נדמה לי שאצלנו זה הפוך. כפי שנראה גישה מרחיבה דווקא אפשרית.

אבל נחזור למשפטים עצמם, הכתובים בצמצום. הם עוסקים בעיקר בעניינים שבין אדם לחברו, אבל לא מכסים את הכל. הרי לא ניתן בפרשה אחת, שניים וחצי פרקים, לכסות את כל מערכות החיים. מה גם שלקראת הסוף אנו עוברים כבר למצוות הקשורות בעבודת השם. ואף יותר מכך: עם ישראל אינו עתיד להתקיים לנצח כעם נוודים. תקופת הנדודים במדבר היא פרק מעבר להתיישבות והתורה אמורה להיות מסגרת ההלכות, המצוות והחוקים שתלווה את העם לתמיד. מתבקש שיהיה בה יותר מאשר כמה עשרות (53 מאם רוצים לדייק) מצוות שחלקן קשרות בכלל בעבודת השם.

לשם כך בדיוק עלינו לעבור אל סוף הפרשה, ממש לפיסקה האחרונה. "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוות אשר כתבתי להורותם". במשפט הזה טמון הרבה מאד. ראשית ברור כעת כי התורה הכתובה על האבן, עשרת הדיברות, אינה התורה כולה. אנחנו, שכבר קראנו פעם את התורה, יודעים שלוחות האבן גם לא באמת כל כך חשובים: בסיבוב הראשון של העליה והירידה מההר משה שובר את הלוחות, ודבר התורה לא נפגע. התורה חשובה יותר. ואת התורה אין אלוהים נותן כך סתם אלא "להורותם".

"להורותם"? עם ישראל מקבל את התורה בהר סיני. מה עוד יש להורותם בה? ובכן למרות האמירה כי כל אדם בישראל צריך לראות עצמו כאילו ניצב הוא עצמו במעמד הר סיני – לא כך יהיו הדברים. מסכת אבות נפתחת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסר ליהושוע. יהושוע מסרה לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה". העם המשיך הלאה. משה הגיע לארץ ישראל, יהושוע כבשה והחיים נמשכו והשתנו. התורה שקיבל משה בהר סיני והעבירה הלאה אינה תורה כתובה, אלא סמכות לכתוב את התורה בכל עת מחדש. לא לפרש, לחדש. זוהי הסמכות לכתיבתה התורה שבע"פ, זו שלא נכתבה על האבן בהר סיני. לא תורה מאובנת, תורת חיים.

לכן תורת ישראל של ימינו כל כך שונה מזו שנכתבה בספר. מי כמונו, בעידן בו השינויים מתרחשים בריצה, להבין זאת: מה שהיה נכון בעבר לא יכול להיות נכון כעת. מה שנכון כעת סביר להניח שלא יהיה נכון בעתיד. אך ערכי מוסר מסויימים תמיד יתקיימו. ועל אלה תיכון התורה גם להבא, והיא יכולה להתאים גם למי שאינו מאמין כלל. ומחוץ לעשר הדיברות החשוב ביותר הם הכללים שלא התשנו מאז: כל אלמנה ויתום לא תענון; לא תטה משפט אביונך בריבו; שוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים; וגר לא תלחיץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים.

וכאן כמובן תבוא השאלה: אם כל זה כתוב ומפרש – האם כך באמת נוהגים ראשי המדינה והעם ומי שרואים עצמם מנהיגים רוחניים? האם הפרשנות שלהם לפרשת "משפטים" על חוקיה ועל תורתה לא מרחיבה קצת יןתר מדי?

שבת שלום

 

 


 

                                                                                                                     10 ינואר 2014

‏ט' שבט תשע"ד

 

פרשת השבוע - -פרשת "בשלח"

מאת יזהר יערי


"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". משהו חורק במשפט הפתיחה של פרשת "בשלח" האמנם העם הוא שמחליט? אלוהים שיכול היה להכות את המצרים עשר מכות נוראות – לא יכול לפתוח דרך בארץ פלישתים? אנחנו יודעים מה שעם ישראל עדיין איננו יודע. אנחנו יודעים על התקופה במדבר. על מתן התורה. אנחנו יודעים על ארבעים שנות המסע שתכליתן אחת: כילוי דור העבדות והקמת עם חדש. אבל עדיין לא. אנחנו עדיין בפיתחה של התקופה. רמז אחד בכל אופן ניתן לנו כבר כעת: גם אם הכל צפוי – הרשות עדיין נתונה. גם אם אלוהים הוצאי את עמו ממצרים – הרשות בידי העם לחזור אליה. ואת זה ירצה אלוהים למנוע.

ללא ספק אתגר גדול הוא לעם שאך אתמול היה עבדים לצאת למלחמה בפלישתים. גם אם "חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" עדיין מדובר בעם עבדים ולא בלוחמים למודי מלחמה. אבל איך היו אומרים פעם? במקום דבר מצפה להם כולירע כי פרעה שזכרונות קצר מחליט לרדוף אחר העם ולהחזירו מצרימה. "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" אומרים מנהיגי מצרים ושולחים את חיל המרכבות לרדוף אחר בני ישראל ולהשיבם אחור.

כאן אולי המקום להזכיר: חיל המרכבות היה תמצית עוצמתו של צבא מצרים. על כל מרכבה היה הרכב ולידו לוחם, הלא הוא השליש. קיומו של חיל רוכבים חייב קיומה של ממלכה מאורגנת בעלת יכולת ייצור תעשייתית במונחים של אז. אמנם לא נאמר שמדובר ברכב ברזל: בציורים המצריים לעיתים קרובות נראה רכב שאינו רכב ברזל. אולם גם כך הצבא המצרי היה צבא אדיר לעומת בני ישראל הנרדפים. העם ומשה שמים את יהבם כולו על האל.

מנטליות העבדים ניכרת בהם. כאשר רואים בני ישראל את הרכב הקרב אליהם אין להם כל כוונה להילחם, ומשה גם מרגיע אותם: "אל תתיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום... ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" נראה כאילו למשה אין כוונה לנקוט כל צעד להצלת בני עמו מתוך אמונה שהכל בידי שמים אבל אלוהים אומר לו בלשון גערה: "מה תצעק אלי. דבר אל בני ישראל וייסעו" כלומר: משהו בכל זאת צריך לעשות.ההמשך ידוע: בני ישראל אכן נסעו ועברו את הים בחורבה. רכב מצרים טבע בים ובני ישראל שרו את שירת הים הידועה ובה המילים: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה / זה אלי ואנווהו / אלוהי אבי וארוממהו / ה' איש מלחמות ה' שמו..."

המחשת כוחו ועוצם ידו של אלוהים ישראל כנגד המצרים הרשימה מאד את בני ישראל ונראה כאילו הם מכירים בו כאלוהיהם ומוכנים לקבל את התורה. ולא היא.

לפרשה הרי יש גם חלק שני. לא רק הבריחה מהמצרים והמעבר בים. המסע נמשך ובעצם – מתחיל. "וסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם ... וילונו העם אל משה לאמור מה נשתה" בשלב הזה מושיע אלוהים את הים בהמתיקו את המים. אך לא לאורך זמן. בהמשך המסע אוזל האוכל "וילונו בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר ויאמרו עליהם בני ישראל מי יתן את מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". גם כאן נותן משה פתרון. ובכל זאת יש בעיה.

מה המכנה המשותף? בקיבוצים היינו קוראים לזה "תסמונת המטפלת" יש בעיה? ש"מישהו" יטפל בה. אנחנו לא נעשה כלום.

ובכן הנה סיבה טובה להוליך את עם ישראל ארבעים שנה במדבר. לא המרדנות שתתבטא בעתיד בעלייה בחומה אלא הפינוק של מי שרגיל שיש מי שדואג לו. מי שבונה על אחרים שידאגו לו לעולם לא יהיה חופשי. לא כעם, לא כאדם. חירות כרוכה באחריות. כורכה בקשיים. כרוכה בהתמודדות. בני ישראל ילמדו את זה בדרך הקשה.

מוקדש לקיבוץ גבולות, עשר שנים לשינוי אורחות החיים.

שבת שלום



 

‏03 ינואר 2014

‏ב' שבט תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "בוא"

מאת יזהר יערי
 
המעבר מספר בראשית לספר שמות הוא מעבר לא קל למי שאינו מקבל עליו עול מצוות. ספר בראשית, וגם שלוש הפרשות הראשונות בספר שמות, הם במידה רבה פרקים של סיפורים. שיפורי עליהל של גיבורי העבר. אלא שבספר שמות, בפרשת השבוע הזאת, פרשת בוא, מתחילה ספירה חדשה. מכאן והלאה מתחיל החלק של המצוות. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. עוד נכונו לעם ישראל עלילות וסיפורים בלי סוף, אך המסגרת העיקרית מכאן והלאה היא מסגרת המצוות. לא פלא על כן שרש"י ראה לנכון לאמר כי בפרשה זו מתחילה התורה. לא בבראשית. כי התורה כל כולה מצוות וכל הכרוך בהן, ולא סיפורי עבר.

ואם אומר אלוהים " החודש הזה לכם ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה" לכאן כוונתו, כנראה: זו פעם ראשונה מטיל אלוהים על בני ישראל מצוות. ומילוי המצוות המשותפות יהפכם לעם. והראשונה במצוות היא מצוות עריכת לוח השנה. השנה עצמה נתונה לנו. ללא קשר מי אנו ומה אנו – כדור הארץ סובב על צירו ויוצר ימים. כדור הארץ סובב סביב השמש וסיבוב זה יחד עם הטיית הציר יוצרים את השנים והעונות. אלא שחלוקת הזמנים הזו לחודשים, ולשבועות וקביעת המועדים נמצאת ביבידי אדם. אין יום מסויים או חודש מסויים שהוא תחילתו של הסיבוב. לא פלא על כן שלכל אומה ודת ראש שנה משלה. במובן הזה אגב ראש השנה האזרחי שחל השבוע אינו ראש שנה נוצרי יותר מאשר מוסלמי ואם תרצו – גם יהודי. אין לו משמעות של קודש כלשהו.

הספירה האנושית פועלת אחרת. ספירה אנושית היא סובייקטיבית. היא מתחילה באירוע מכונן. לא פלא על כן שהמשפט: "ויהי בשנת...  למלוך..." או דומה לו נוכל לראות לא פעם בספרי מלכים או בדברי הימים. לבני ישראל היתה הספירה שלהם. הספירה העברית בה אנו משתמשים עד היום (היום ב' בחודש שבט, ה' אלפים שבע מאות שבעים וארבע שנים לבראית העולם). אלא שכל מלך, ולעיתים גם נביא, מתחיל את הספירה מיום עלותו לכס המלוכה. מהיום, כך הוא חושב, מתחילה ספירה חדשה. מעשים חדשים. אלוהים הוא אמנם מלך מלכי המלכים, אבל טיפש הוא לא. הוא יודע שהעבר קיים, גם אם נתחיל ספירה מחדש. המצווה על כן היא להתחיל את ספירת החודשים מחודש ניסן, החודש בו חלה יציאת מצריים. החודש עליוו ייאמר "היום הייתם לעם". ובחודש הזה אכן היינו לעם. ואת קורות עם ישראל אנו מתחילים במילים "עבדים היינו לפרעה במצרים" ומצווים לזכור זאת עד אחרית הימים. אלא שאת יציאת מצרים מלווה הפגנת העוצמה של אלוהים באמצעות עשר המכות. ובעצם: תשע מכון ועוד אחת. כי שום חורבן ושום נזק לא ישמה כלל למכמת הבכורות ""..וה' היכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור...  ... ותהי צעקה גדולה בארץ מצרים כי אין בית אשר אין שם מת". אם יש מקרה בו אפשר לברך על כך שאין שום אימות חיצוני לכתוב בתורה – הנה  הוא לפנינו. בעוד שלושת אלפי שנים יאמר ביאליק: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". ואנחנו ככל עם יכולים לברור לעצמנו מתוך עברנו את הזכרון איתו נלך הלאה. בחגים הלאומיים שלנו נזכרים פעמים רבות השפטים שעשה, כך על פי האמונה, אלוהי ישראל באויביו. ואני מעדיף להתחיל את ההיסטוריה של העם שלי ב"עבדים היינו" ממנו רק עלינו עד להיותנו בני חורין על פני מכת הבכורות, שפל מדרגה שגם אם יש החולמים לחזור אליו – אין חלקי עמהם.

אני רוצה לרגע לחזור לכאן ועכשיו בענייני ספירה. לפני כעשר שנים קיבלנו בגבולות את ההחלטה לבצע שינוי באורחות חיים. מקיבוץ שיתופי הפכנו לקיבוץ מתחדש. לא התחלנו את הספירה מחדש. השנה אנו חוגגים שבעים ולא חוגגים עשור. דומני שאנחנו בונים כאן עתיד חדש. לא עבר חדש. וגם אין צורך: העבר מפואר דיו. וממנו, איני יכול אלא לקוות, ניקח הלאה את אותם ערכים קבועים שאיתם התחלנו, הם מתאימים לנו היום ואני מקווה שנשאר נאמנים להם גם בעתיד, למרות השינויים הבאים שעוד יבואו.

 

שבת שלום


‏13 דצמבר 2013

‏‏י' טבת תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "ויחי"

מאת יזהר יערי
קור כזה, היו אומרים פעם, לא זוכרים אפילו זקני צפת. ושלג כזה הם זוכרים? תופעה נדירה הוא השלג הזה. על אחד מגיבורי דוד, בניהו בן יהוידע, נאמר כהסבר לצירופו לרשימת גיבורי דוד כך :בניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מקבצאל הוא היכה את שני אריאל מואב והוא היכה את הארי בתוך הבור ביום השלג..." מסתבר שלא צריך להיות זקן מצפת כדי לדעת ששלג אצלנו זה דבר די נדיר, ושלג כזה נדיר עוד יותר.

מה שמזכיר לי שבין פרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי, לבין דוד המלך וגיבוריו, ובכללם בניהו בן יהוידע, קשר הדוק. פרשת השבוע עוסקת במות יעקב ולאחר מכן במות יוסף. בראשית הפרשה אנו קוראים את המילים "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו יוסף..."ובהפטרה, מלכים א' פרק ב', אנו קוראים: "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמור...". הדמיון בין המשפטים מוחלט. אך בעוד יעקב מוריש לבניו צוואה ותורה – דוד נותן לבנו ויורשו שני מסרים: האחד – שמור את תורת משה. השני- רשימת חיסול מדוקדקת. את הטיפול ברשימה זו מותיר שלמה בידי גיבורו בניהו בן יהוידע. הגיבור מיום השלג שנרשם לזכרון עולם.

יעקב לעומת זאת מותיר אחריו את ברכת יעקב שבעצם היא נבואה לעתיד לבוא, ועד אחרית הימים. או כדבריו: "היאספו ואיגדה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים". הדברים אינם אחידים. לא כל שבט מקבל את אותה ממכסת מילים. שני שבטים, שמעון ולוי, אפילו נכרכים זה בזה. "שמעון ולוי אחים" אומר יעקב "כלי חמס מכורתיהם. בסודם על תבוא נפשי בקהלם על תחד כבודי" ומסיים במילים "ארור אפם כי עז עברתם כי קשתה אחלקם ביעקב אפיצם בישראל". שמעון ולוי לא יחזור לפעול יחד. לא כאחים (במילא עם סיום ספר בראשית, בסוף פרשה זו האחים הופכים לשבטים) וגם לא כשבטים. הם אכן יפוזרו בין השבטים: לוי כשבט כוהנים שלא יזכה לנחלה ושמעון – את נחלת שמעון אנו מכירים היטב ביושבנו בה. שמעון לא ייזכר עוד לאחר חלוקת הנחלות ויהפוך בפועל לחלק משבט יהודה. במבט לאחור לא נותר אלא לתהות כיצד שבא אשר תואר כך, שבט שתואר כפי שתואר שבט לוי יהפוך לשבט הכוהנים ומייצגי העם אל מול השם. ובמבט נוסף, בהסתכלנו על הרבנים של ימינו, אפשר לחשוב שחלק מהם, ודאי לא כולם, אכן מתאימים לתיאורו של שבט לוי. אבל אם לוי מותר...

אבל הנבואה הזו, הצוואה הזו, מעלה כמה שאלות מענייניות. ימים כאלה, בהם במילא אנחו סגורים בבית לפי בקשת המשטרה, הם זמן טוב לקצת תריגילים אינטלקטואליים. בואו נטעם משהו.

"זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון" זה כל מה שנאמר על זבולון.  נתחיל בשם זבולון. שלוש האותיות האלו, ז.ב.ל. בתוך השם – עוד נשוב וניתקל בהן: איזבל, אשת אחאב מלך ישראל. בהיגוי המוכר לנו מדובר בהיגוי שלילי. אולם מקורות חיצוניים כותבים את השם אחרת: איזבול. זבול, מקדש. וגם – דמיון רב לשם השבט העברי. אקח לעצמי הרבה חופש עבור אדם שאין לו השכלה בתחום ואעלה את התהיה: האמנם מדובר רק בדמיון מקרי? ואחבר לכך עוד נקודה: "לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות" האם לא כל חוף יכול להיות חוף אניות? מדוע הדגש הזה על אניות? משהו מעיר בי את המחשבה על הקשר בין ממלכת צידון הפיניקית, המולכת בימים, והנסיכה איזבול לבין שבט זבולון העברי המשיט אניות. ולבסוף:לאחר סיום בניית המשכן העביר שלמה לחירם עשרים ערים בגליל. הערים אמנם לא ממש מצאו חן בעיני מלך צור, אך הדבר נעשה. קצרה השאלה: כעת נוסיף ונחבר את השמות המוכרים לנו מקרתגו: חניבעל (חנית הבעל), עזרובעל (אחיו, ששמו יתורגם לעברית: אליעזר או עזריה) ונראה את הדמיון לעברית. ואם כן: מי היה שבט זבולון? שבט עברי שבא ממצרים או שבט פניקי שהצטרף לאבותינו?

זו אינה השאלה היחידה עולה מהנבואה. על שבט דן למשל נאמר: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישועתך קיוותי ה'". הבנו, מדובר בשבט שעתידו להיות שודד דרכים. אבל מדוע "כאחד שבטי ישראל"? האם אינו אחד משבטי ישראל? לא אעמיק כאן, כי זה ארוך. אבל השאלה, כן, השאלה מעניינת. ויש עוד. השאלות רבות, והתשובות? זה התנ"ך. התשובות רבות עוד יותר.

ובינתיים בחוץ עם ישראל סובל מעודף ברכה. גשם זה יופי. אבל כל כך הרבה בבת אחת? מה עשינו? יום שלג זה נחמד. אבל יומיים? שלושה? ולפתע הכל קורס. ולפתע המדינה הזאת, מדינה עשירה, חזקה, מודרנית, אינה מסוגלת להבטיח לאזרחיה חשמל לחימום ולאור, דרכי כניסה ויציאה. המדינה נחשפת בחולשתה. החג הופך לחגא והלב נחמץ. אבל כאן, בקיבוץ קטן בנגב, ביום זורחת השמש. בלילה מאירים הכוכבים והחשמל יגיע מהגנרטור גם אם חברת החשמל תקרוס. סוג של גן עדן.

שבת שלום


‏06 דצמבר 2013

‏‏ג' טבת תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "ויגש"

מאת יזהר יערי

 

פרשת השבוע – פרשת ויגש. יוסף מזדהה בפני אחיו המופתעים ויעקב ובני ביתו יורדים מצרימה. ירידה מצרים השניה (אחרי זו של אברהם). בהזדמנות זו זורע יוסף את זרע הפורענות שיבוא אחרי מותו ואחרי שיקום מלך חדש על מצרים, כזה שלא ידע אותו. הסיבה הטובה היחידה להביא תושבים חדשים לממלכה העשירה והמסוגרת, מצרים, היא להגדירם כבעלי מקצוע מבוקשים. "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן". מראש מציע, ובעצם מורה, יוסף לבני משפחתו להגדיר עצמם כמי שהם תועבת מצרים. לשבת בחבל ארץ ייחודי להם. להיבדל. לא מלווים בריבית, לא סוחרים, לא מדברים יידיש. ובכל זאת זרים מובחנים בארץ שלאומיותה מוגדרת היטב. כן כן. עוד יהיו צרות. ובינתיים יוסף מתפנה לבניית פירמידה.

וזה המקום לאמר: אין שום עדות לכך שבני ישראל בנו את הפירמידות. למען האמת – אם מתייחסים לתנ"ך כאל היסטוריה – בני ישראל לא בנו את הפירמידות. אבל יוסף בנה גם בנה. לא פירמידת אבן, משהו יותר טוב: פירמידה כלכלית.

נחזור פרשה אחת לאחור: יוסף צופה למצרים שבע שנים טובות ואחריהן שבע שנות רעב. הוא גם מציע פתרון: "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השובע ויקבצו כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה ויצברו בר תחת פרעה אוכל בערים ישמורו. והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ מרעב". מה שלא אומר יוסף הוא מה יעשה פרעה בהזדמנות הניתנת בידיו וכיצד ייבנה ממנה. כעת, בפרשת ויגש, אנו רואים את הדרך.

זה המקום לאמר רגע לפני שיתקבל רושם אחר: יוסף היה איש טוב. את אחיו הוא קיבל גם לאחר שידע כי זממו להרגו. גם לאחר שידע כי החליטו לבסוף רק למכרו לעבד. יוסף היה איש מאמין, וראה בכך תוכנית אלוהית להצלתם. לי, אגב, נראה שאם היתה תכנית אלוהית – הרי הגעת יוסף למצרים היא רק חלק קטן ממנה, אבל עוד נגיע לזה. יוסף היה איש טוב, שידע לנצל הזדמנות.

קל לשער כיצד נראה שוק הדגן במצרים בשבע השנים הטובות: בשנה הראשונה היה עודף. בשנה השניה כבר לא היה איפה לאכסן. ומהשנה השלישית אמרו האיכרים לצרכנים: אנחנו נשלם, רק קחו מאיתנו את הגרעינים האלה, כי העכברים הורגים אותנו ואת החתולים קדושים שלנו מרוב שיש להם אוכל. למרבה המזל נמצא קונה. קונה בטוח, הוגן. פרעה המלך באמצעות נציבו יוסף. הוא קונה כל כמות שאפשר לקנות. לא חוכמה, חושבים ודאי האיכרים, הוא – יש לו איפה לאכסן את זה: אסמים ומחסנים גדולים כמו שהוא בונה אף אחד לא בנה במצרים. רק מלך יכול. הנה הוא מפנה את כוח האדם שהתעסק עם הפירמידות המטופשות לבניית בניינים הגונים, מה שאנחנו לא יכולים לעשות. תודה לפרעה שבזכותו אפשר למכור למישהו את החיטה במחיר הוגן.

קל גם לראות כיצד נראה אותו שוק לאחר השנה הראשונה של רעב. למעשה הספר מתאר את הדברים יפה מספיק, וזה הזמן לפתוח ולקרוא: הכל נעשה ביושר, בצורה מסודרת, על פי חוק. יוסף הופך את האיכרים החופשיים לעבדים על אדמותיהם שכבר אינן שלהם. ועדיין הוא נתפס עיני העם כמושיע.

שני סוגי אוכלוסיה לא נפגעים מכל הרעב הזה: הכוהנים (אף אחד לא רוצה להתעסק עם אלוהים, אפילו אם הוא לא מאמין בו) ובני ישראל, ככתוב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף". כי מי שמכיר אנשים לא צריך פרוטקציה. אבל זרע הפורענות נזרע.

וכך נבנתה הפירמידה: הכל ביושר, הכל כחוק. הכל בזכות הכשרון והשכל ובזכות ההון הבסיסי שבידי המלך ומאפשר לו לבנות מחסנים. במסגרת שוק חופשי של קונים מרצון ומוכרים מרצון. כך נבנית פירמידה, מי כמונו יודע. הכל בטוב. וכך גם נהיים פרעה. אה, וגם: הכל כחוק, אבל היהודים עוד ישלמו.

ולפני סיום: בירכת כולנו לצרויה ואסף שסיימו אתמול את כל המסלול הארוך והמאתגר של שביל ישראל (חוץ מקילומטר אחד ליד ברעם). נראה לנו שעמדתם יפה באתגר הפיזי והנפשי הכרוך בדרך הארוכה. ואת הסיפורים עוד נשמע, כי הרי הכל כתוב ביומני המסע.

שבת שלום

 


‏29 נובמבר 2013

‏כ"ו כסלו תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "מקץ"

מאת יזהר יערי


 

איזה שבוע מדהים הוא השבוע הזה של פרשת מקץ. גם חנוכה בנובמבר, גם הסכם עם האיראנים והשבוע גם הלך לעולמו אריק איינשטיין. הזמר שכולם, לפחות היום, אוהבים. ועל מה נדבר? נדבר על מה שהולך איתנו תמיד. פרשת השבוע, חנוכה.

"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם חלום" מי ידע קץ דבר מראשיתו? אולי חולמי החלומות. אולי מפרשיהם. אני למשל, בספרים לא מעטים ממהר לקרוא את סוף הספר. לא יפה, אבל רק כך אני יכול לקרוא בשקט את העלילה ולא לנסות להגיע לסוף. בספר זה הולך. ובחיים? פרעה חולם חלום, לא אחד אלא שנים, והפתרון איננו. כי מי ידע קץ דבר מראשיתו.

שר המשקים נזכר לפתע בשותפו לבור הכלא, יוסף העברי. האיש היודע לפתור חלומות. וגם אם לא ידע האיש מה יהיה קץ הדבר – הלא יוכל לפחות לפתור את החלום? "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שצלותיו ויבוא אל פרעה". יוסף לא רק פותר לפרעה את חלומותיו. הוא גם ממליץ על דרכי פעולה, מה שקוראים בעברית טובה של ימינו דפ"אות. פרעה כמובן מתרשם עמוקות. הוא ממנה את יוסף למשנה למלך "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו שש וישם רביד הזהב על צווארו". לא סתם רביד זהב, רביד הזהב. סמל לשלטון. והנה לפנינו האיש. את הדמות אנחנו מכירים מהציורים המצריים: מצרי הדור, מגולח שלא כדרך עממי כנען מגודלי הזקנים, ורביד זהב לצווארו, סמל לגדולה. פלא שלא יכלו אחיו להכירו בבואם מצרימה? הם השליכו לבור את אחיהם הצעיר והשחצן. הם מכרו אותו לשיירת סוחרים ישמעאלים עוברת. וכיצד יוכלו להעלות על הדעת כי המצרי הנכבד העומד מולם הוא אחיהם? ולו ידעו קץ דבר מראשיתו – האם כך היו נוהגים? האם היו משליכים את מי שעתיד להיות למשנה למלך מצרים לבור? האם היו מוכרים אותו כעבד לישמעאלים? רק חוסר הידיעה בתוספת מנה גדושה של חוסר לב הביאו את יוסף מצרימה. הפכו אותו למצרי והמצרי הזה הושיע את מצרים, ואת ישראל.

שנים רבות חלפו. בשנת 166 לפני הספירה, בימים ההם בזמן הזה, הניפה משפחת חשמונאי בראשות מתיתיהו הזקן את נס המרד ביוונים. משפחת חשמונאי היתה משפחת כוהנים קטנה מהעיר הקטנה מודיעין. לא היה להם חלק של ממש בשלטון והם שמרו בקנאות על דתם היהודית ועל תרבותם. היוונים אל היו יוונים באמת. הממלכה השלטת היתה הממלכה הסלווקית. היא כללה בתוכה ערב רב של עמים ולאומים. בתוכם גם יוונים, אך אלה היו מעטים. תרבות הממלכה היתה התרבות השלטת של המזרח התיכון באותה תקופה, התרבות ההלניסטית. כל עוד אפשרו שליטי הממלכה ליהודים לעבוד את אלוהיהם שרר שקט. עד אשר החליט אנטיוכוס אפיפנס, ששאף לתואר "הגדול" לשלוח את ידו לאוצרות המקדש כדי לממן את מלחמותיו. אנטיוכוס כשל ברבות ממלחמותיו, ובעיקר בחשובות שבהן. הוא נזקק לממון רב וכדי להגביר בטחון ביקש להשליט את תרבותו ההלנית על העם המוזר היושב בציון. העובד אל יחיד חסר דמות. הממלכה שוקעת כשלה גם במלחמה זו. מצביא המרד הראשון היה יהודה המכבי. עם מותו תפס את מקומו אחיו הצעיר יונתן הוופסי. ועם נפילתו בשבי אויביו החליפו שמעון התרסי. שמעון הקים את ממלכת יהודה השניה. לבנו קרא יהודה, הוא יהודה אריסטובלוס. בניו ובני בניו של שמעון כינו עצמם בשמות יווניים. הם התייוונו. כי מי ידע קץ דבר מראשיתו? לאחר הנצחון הצבאי על הצבאות הסלווקיים, ולאחר גירוש הנוטים לתרבות יוון, המתייוונים, מירושלים הפכו החשמונאים עצמם למתייוונים. מה אני אגיד לכם, לו מתיתיהו היה יכול לקרוא את העתיד בספר, או לפחות לחלום אותו ולקבל הסבר טוב – לו ידע קץ דבר מראשיתו – האם היה מתחיל את כל הסיפור?

הנה לפנינו שני סיפורים. המנהיגים הגדולים והמושיעים הגדולים מוצאים עצמם בסופו של דבר בצד השני. כבר בעת פעילותם (אצל יוסף) או דור אחד לאחר מכן. האירוניה ההיסטורית איננה שובתת לעולם. במבט כזה, מעט ספקן, כזה שאינו יודע קץ דבר מראשיתו, כדאי לנו גם להביט על המתרחש היום.

 

 

שבת שלום

 


‏22 נובמבר 2013

‏י"ט כסלו תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "וישב"

מאת יזהר יערי

כתונת פסים עשה ישראל ליוסף. כתונת פסים לייחדו מכל בניו. כי בן זקונים היה יוסף. כן, הוא היה גם בניה של האהובה בנשים, רחל. אבל רחל איננה נזכרת. כתונת פסים כדי לאמר לאחים הגדולים: זהו יוסף. הבכיר בבני. בן זיקוני המועדף. כתר אין לו, אבל כתונת פסים הוא ילבש בצאתו לרעות את הצאן עם אחיו.

יעקב, האיש ששרה עם האל והוא לבדו, לא ידע לשרות עם אהבתו ליוסף. ומה חשב ישראל על כתונת הפסים הזאת? בפרשה הקודמת, פרשת וישלח נוקמים שמעון ולוי בני יעקב בעירו של שכם והורגים את כל הגברים בה. הנקמה באה על אונס דינה בת יעקב אחותם. בעוד שכם בן חמור ואנשיו מבקשים לכפר על העוול הנורא שנעשה לדינה – נוקמים בהם בני יעקב נקמה חסרת פרופורציה. ולקינוח אינם חוזרים בהם ממעשיהם. האם חשב לרגע יעקב כי בנים כאלה ימחלו לו על העדפת הנער יוסף על פני אחיו המבוגרים ממנו?

כאן נםתח גם הפתח לגמול הגדול כנגד יעקב. יעקב אבינו אמנם הוגדר כאיש תם וישר ויושב אוהלים, אבל כבר חזינו בתמימותו וביושרו יותר מפעם אחת: קניית הבכורה מעשיו וגניבת הברכה מיצחק. המהלך המבריק בו העביר את נכסיו של לבן לידיו ובכלל העובדה שלא מצא לנכון במשך עשרים ושתים שנה לחזור לבית אביו הזקן. המדרש אינו מוחל על חטאים והגמול על חטאיו של יעקב קרוב לבוא. אהבתו הגדולה ליוסף, היעדר שיקול הדעת בהתנהגותו הם הפתח לעונש שיקבל.

אצל יוסף אגב, זה במידה רבה הפוך: יוסף אמנם זוכה בבאהבת אביו ובכתונת הפסים. אולם שנים מעטות הוא זוכה ליהנות מהאהבה הרבה הזאת. נקמת אחיו האלימים משיגה אותו והוא מושלך לבור תחילה, נמכר לעבד ולבסוף מוצא עצמו בבור הכלא במצרים. מה חשב לעצמו יוסף בשעות המעטות אך הארוכות בהן ישב בבור בדותן? ומה חשב בזמן הארוך בו ישב, בודד וזר בארץ נוכריה ובבור הכלא של פרעה? את זאת לא נדע. אבל הוא הפך לשליט חכם ומוכשר שמציל את המצרים ולאחר מכן את בני משפחתו מרעב. אולי הנפילות העמוקות לבורות הן אלו שאיפשרו לו להגיע אחר כך לפסגות הגבוהות אליהן הגיע? והאם היה מגיע אליהן לו היתה אהבת אביו מתונה יותר, לו היו אחיו אכזרים פחות? קשה לדעת. אבל ללא ספק תכונת האופי הזאת, ההתנשאות ותחושת הייעוד, תרמו להצלחתו.

אני דווקא אוהב את הרעיון של שכר ועונש. האיזון יפה בעיני. אבל אין כלים שיוודאו שכך אכן יעבדו הדברים. שאם לא כן – כיצד נסביר את הסיפור הבא?

במזרח הנגב, ליד ערד, ישנו כפר בדואי לא גדול. יש בו כמה מאות תושבים, שגרים בפחונים. מכיוון שהכפר אינו מוכר אין בו מים זורמים. אין ביוב (כשאין מים זורמים ביוב פחות חשוב). אין חשמל מהמדינה. אין כביש או בית ספר. הכפר אינו קיים מימי בראשית. תושביו הועברו למקום (לשון נקיה ל"גורשו למקום") על ידי מה שנקרא אז "זרועות הבטחון" לפני כמעט 60 שנה. היה אז ממשל צבאי שרק הזקנים זוכרים. במקום הזה לא היו אמורים להפריע לאיש. ואכן לא הפריעו לאיש במשך למעלה מארבעים שנה. איש גם לא ראה לנכון לעזור להם, אבל הם מסתדרים. ואז התברר שיש מי שרוצה לרשת את מקומם. ליישב במקום, איך לא, יהודים. יהודים יראי שמים שאין אלוהים בליבם. הנגב גדול ורחב. מי שרוצה לבחור לו גבעה ולגור בה – יכול. בהסכמת המוסדות כמובן. מעט רצון טוב יכול לאפשר לכולם לחיות פה זה ליד זה. מעט רצון רע יכול לגרום לעוול. המאבק הניטש כעת על אום חירן, זה שם היישוב, לא ייגמר טוב. החוק אינו לימין הבדואים. לא משום שהצדק אינו לימינם אלא משום שהחוק נקבע כך שאין להם מקום בו.  אבל העוול ייגרם. ואיש לא יישא בעונש.

וכדי להוסיף לעוול הגדול עוול קטן גיליתי השבוע עוד דבר. בנסיון להבין במה מדובר הופניתי לחוברת של עמותה בשם "רגבים". יש לי  מעט דברים לאמר על העמותה הזאת, ומתוכם מעט דברים טובים. אבל החוברת המופצת על ידם היא סמל. שמה  "מעשה בחמישה בלונים". עמוד השער מאוייר באופן מקצועי באיור שמזכיר מאד את הספר. אבל לא סיפור ילדים מסופר שם, אלא סיפור בדים. על עובדות אפשר להתווכח, וגם על משמעותן. האם היתה צ'ורה נותנת את ידה למהלך כזה? ספק רב. בעצם אין ספק בכלל. אבל מי שפוגע באנשים – מה איכפת לו לפגוע בספרים?

סיפורו של יוסף בפרשת השבוע מתאר פרשה של עונש על עוולות שהיו (של יעקב ויוסף) והכנה לשכר הגדול. במקרה שלנו העוול ייעשה. האם יבוא גם העונש? מסופקני. במקרה הזה לא נותר לי אלא לאמר: אשרי המאמין.

שבת שלום


‏8 נובמבר, 2013

‏ה' כסלו, תשע"ד

 

פרשת השבוע - -פרשת "תצא"

מאת יזהר יערי


"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש"  יעקב קם ובורח מבית אביו מאימת אחיו עשיו. המקום אליו הגיע ייקרא על ידו בית אל, כי שם נגלה לו לראשונה אלוהים בחלומו. אגב – מי שינסה לבדוק ולהשוות את המרחקים בין המקום הנקרא בית אל בימינו לבין באר שבע יגלה כי המרחק הוא, איך לאמר, קצת גדול מדי להליכה של יום אחד כפי שמשתמע מהכתוב. אבל זה לא צריך לקלקל סיפור טוב. וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלוהים במקום הזה ואני לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה". מה בדיוק לא ידע יעקב? האם לא ידע כי יש אלוהים במקום הזה? לכאורה ממלוא כל הארץ כבודות והוא נמצא בכל מקום. לפי ההמשך נראה כי אולי הכוונה אחרת. כי ההתייחסות של יעקב לאלוהים אינה רק של חרדה. כדאי לשים לב לכך, כי בהמשך יחזור לפחות פעמיים על הכינוי "פחד יצחק" ככינוי לאלוהים. יעקב אינו פוחד מאלוהי אבותיו. להיפך: יעקב אמנם מגלה כי יש אלוהים במקום הזה, אבל לפני שיקדש אותו כאלוהיו הוא מבקש הוכחה. וההוכחה הנדרשת אינה נס קטן, אלא משהו קצת יותר גדול. הוא נודר נדר הכולל דרישה מאלוהים: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים".

משהו על המקום ממנו ברח יעקב. יצחק הוציא כאן, בבאר שבע, מאה שערים. אמרתי בעבר זה נס קטן, אבל לא כך זה נראה בימים כאלה. לפני שבוע ירד אצלנו הגשם הראשון. הבעיה היא שגשם ראשון יורד אצלנו כמה פעמים בשנה. כי אם יש ראשון – יהיה גם שני. אלא שהגשם השני מתמהמה עד שיש תחושה שקיץ שלם חלף. בכל זאת עליתי על הגג לנקות אותו: גם גשם קטן מייצר שלולית נאה על הגג, שלולית שמוצאת דרכה פנימה בדרכים עלומות. ותוך כדי שאני משחק בבוץ תהיתי האם לזרוע השנה. חמש שנים זרעתי שם, בחווה שליד באר שבע. רק שנה אחת זכיתי גם לקצור. זה הרגע בו אדם מחפש מישהו שיגיד לו איך יהיה החורף. זה הרגע שאדם מחפש לו אלוהים להתפלל אליו. אבל זו גם המולדת. יעקב ברח ממנה, והוא עוד יחזור.

השנים חולפות, ויעקב מחליט לחזור הביתה. יעקב מחליט לחזור משום שהמקום צר לו. בנדיבות לב רבה הסכים לעבוד עבור לבן "ברחל ביתך הקטנה" בלבד. שבע שנים עבד ברחל וקיבל את לאה. שבע שנים נוספות עבד ברחל וקיבל אותה, והיא כבר אינה הנערה הצעירה שהכיר. וכעת, כאשר ביתו הומה בנשים ושפחות ובעיקר בטף – השכר הצנוע גם הוא כבר זכרון רחוק. יעקב עושה לביתו. הדרך בה עושה זאת המומחה לגידול צאן מהווה במידה רבה ניצול של ידע עודף על מנת לעשוק את בעל הבית. לבן אולי לא מומחה גדול בגידול צאן, אבל הוא מבין שמישהו הערים עליו. לא פלא כי לפתע רואה יעקב "את פני לבן והנה איננו עימו כתמול שלשום" זה הרגע לפנות לאלוהים אשר אומר לו: לך. שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך ואהיה עימך. אלוהים מציע ליעקב להיזכר בנדר שנדר.

יעקב בורח מבית לבן עם נשותיו לאה ורחל ועם בניו ומקנהו. ורחל? "ותגנוב רחל את התרפפים אשר לאביה" שתי סיבות טובות היו לרחל לגנוב את התרפים: האחת – להקטין את כוחו של לבן שודאי ירדוף אחר הנמלטים. השניה – התרפים האלה היו לא רק אלוהיו של לבן. קשה ללכת למסע הגדול לארץ לא נודעת בלי תמיכה של אלוהים. אדם צריך אמונה. בשום מקום לא נכתב ולא נאמר כי אמונת יעקב היתה גם אמונת נשותיו. רחל לקחה את התרפים. פסילים קטנים של אלילים, קלים וניידים. ניתן להסתיר אותם בכרית שעל גב הגמל, ללכת ולהרגיש שאלוהים איתך. וכך אינך לבד. לא נראה יותר את התרפים האלה. לא נשמע עליהם לאחר הבריחה. לא נדע אם הביאו תועלת. את מקומם תפס אלוהי ישראל. מה היה כוחם לא נדע, אבל כן נדע שהם חיזקו את כוחה של רחל במסע.

ובארצו של יצחק, ליד באר שבע, עדיין לא בא הגשם השני. ואני עוד לא החלטתי עם לזרוע. הפלאחים מרגישים שהשדות צריכים להיזרע. הסטטיסטיקה מדברת נגד. מי שיש לו אמונה יכול לעשות דברים שחסרי האמונה יוותרו עליהם מראש. לי אין אלוהים, ואין תרפים, ואני יכול לחכות לקול. עוד שבוע. ואולי ירד עוד גשם.

שבת שלום



‏01 נובמבר 2013

‏כ"ח חשון תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "תולדות"

מאת יזהר יערי



"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" במילים אלו נפתחת הפרשה היחידה העוסקת באבינו יצחק.

בין שני הרים עומד יצחק אבינו. בין אברהם איש האמונה, מייסד היהדות, לבין יעקב איש מעשה מייסד העם. יצחק מופיע עוד קודם לכן. בפרשת חיי שרה, כגיבור האומלל של סיפור העקדה. סיפור העקדה אצמו נולד במידה רבה כדי להמחיש את אמונתו של אברהם. אולי גם כדי להיפרד אחת ולתמיד מפולחן הכולל הקרבת בנים. אגב - אם זו היתה המטרה, ההצלחה שולית בלבד. מאות שנים לאחר מכן יקום יפתח הגלעדי ויקריב את ביתו היפה. זאת לאחר שנדר לאלוהים כי אם ינצח את בני עמון יקריב את הראשון שיצא לקראתו מביתו. יש כאן יותר מרמז לקיומו של פולחן זה אם גם במקרים נדירים בלבד. אבל יצחק לא הוקרב, רק כמעט, והוכיח בכך את אמונתו של אביו ואת גדולת השם. ומה הוא הוכיח לגבי עצמו? זה העניין: כלום. יצחק היה סביל באותו סיפור ורק תהייה אחת היתה לו: הנה האש והנה העצים ואיה השה לעולה. לעת זיקנתו, בפרשת תולדות, יתהה יצחק שוב: הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. אבל יצחק אינו לוחם הוא אוהב את עשיו אבל לא יחקור במופלא. ולאחר מכן גם לא יעביר את הברכה מבנו הצעיר לבנו הבכור. זה יצחק שלנו. גם אם ישאל – לא יצפה לתשובה. גם אם יתהה לא יילחם.

ובעצם – לשם מה צריך עם אחד שלושה אבות? טוב, לרומאים היו רומולוס ורמוס. אבל הם היו אחים. וכאן יש שושלת של ממש. יתכן שמדובר באיחוד של מסורות, לצורך איחוד מהעם: שלושה אבות היו לשלושה חלקים של העם. ביצירת המסורת השושלתית זכה כל אב מסורתי למקום בשושלת.גישה אחרת אומרת כי יצחק הוא ההפרדה הברורה בין שני הענקים. יצחק, איש תם וישר, מפריד בין שני האבות הגדולים האב מייסד האמונה באל היחיד, אבי הדת, והאב מייסד העם. אביהם של מייסדי שנים עשר השבטים. ואני אומר: אולי טוב לנו לדעת שגם בין אבותינו היה אחד, יצחק, שלא התייחד בגבורה או בחכמה והמעשה הגדול ביותר שלו היה היותו חקלאי מצליח. יצחק אבינו, אדם כמונו.

ובכל זאת היתה ליצחק גדולה כלשהי. שהרי נאמר: (פרק כו', פסוק יג' ואילך): "ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" מובן שאין הכוונה לגודל פיזי. גדולתו של יצחק נבעה מעושרו. וכדרכם של העשירים, אומללים שכמותם, עם הארץ החל לקנא בו. במקרה הזה הי לאבימלך מלך הפלשתים פתרון פשוט: "ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד".

שני הפסוקים האלה מאירים שתי נקודות. האחת מימי קדם, והשניה ימינו, אם כי הסדר הפוך ונתחיל לכן מהשני, זה של ימי קדם: יצחק היה לא יותר מאשר פלח ובעל עדרים. כמה גדול יכול היה להיות? קל להבין מכך שהפלישתים, שאנו מכירים אותם כעם יושב ערים בעל תרבות חומרית ופוליטית מפותחת יחסית, לא היו יותר מאשר רועים בעצמם. לכן הפריע להם יצחק. ואם כן – אולי לא היו אלה פלישתים כלל? אולי היו אלה פולשים אחרים שהשתלטו על האזור ונקראו פלישתים לצורך הסיפור בלבד? נראה לי שלא נדע.

הנקודה השניה נובעת מהמילים: "ויגדל יצחק הלוך וגדול עד כי גדל מאד" ובעצם הכוונה היא: ויתעשר יצחק הלוך והתעשר עד כי היה עשיר מאד" אין פלא שקינאו בו הפלישתים. העניין הוא שעושר אינו בונה גדולה. עושר זה דבר טוב, בעקרון, אבל לא צריך לטעות: היכולות ההופכות אדם לגדול הן יכולות שברוח, לאו דווקא היכולות לעשות כסף. מי שעלה בידו לצבור (או לרשת) הון רב שוכח את העוטבדה המצערת הזאת לעיתים קרובות. מי שלא זכה לכך, וגם לא ניחן ביכולת המתאימה, צריך לזכור: אדם יכול להיות גדול, צריך להיות גדול, לא בהונו אלא במעשיו.

וככה, בגלל התאריך, אתן גם דוגמא: מחר, 2.11, הוא יום העלייה לקרקע של קיבוץ להבות הבשן, מולדתי. חברי הקיבוץ הזה ידעו לעשות הרבה דברים. הם עלו על הקרקע על גבול הביצה, והפכו את המקום לישוב פורח ומקום טוב לחיות בו. תוך כדי כך הם קבעו את גבולות המדינה (המייסדים אפילו סימנו אותו בטרסה יפה), קלטו עליה, שילבו עדות, חינכו את בניהם וגם בני אחרים. בשנים הראשונות עשו את כל זה תחת איום מתמיד של אויב. איום שהתממש מפעם לפעם. לא הכל הצליח: אורח החיים השיתופי לא שרד. אבל היה נסיון יפה. דבר אחד הם בוודאי  לא ידעו לעשות אף פעם: כסף. כסף הם לא עשו. האם זה מפחית מגדולת המעשה? לא בעיני. בין הגדולים בהון לבין האנשים האלה – ברור לי מה הבחירה שלי.

חג שמח ללהבות

ושבת שלום


‏18 אוקטובר 2013

‏י"ד חשון תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "וירא"

מאת יזהר יערי


פרשה עתירת ארועים היא פרשת וירא, פרשת השבוע שלנו. אברהם אבינו, גיבור חשוב וכבר בלע וותק, מצטייר כאן כסוחר ורעה ובעל רכוש. איש פעיל ויעיל. הפרשה נפתחת בביקור המלאכים באוהלו של אברהם אשר באלוני ממרא. תגובתו של אברהם קיצונית מעט: "וירא וירוץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה". האם כך נהג בכל אורח? האם לכל עובר אורח הציע ארוחה גדולה? ואולי ידע עם מי שיש לו עסק? לא ברור.

בכלל, רגשותיו של אברהם אינם נחשפים בדרך כלל. לא נאמר אם חש עצב או שמחה. האם התגעגע לביתו שנטש בחרן. האם אהב את בנו ישמעאל אותו ישלח מביתו למדבר בהמשך הפרשה? האם חרד לגרול יצחק בנו בעת המסע להר המוריה וכאשר עקד אותו על המזבח? האם היה גם אברהם חלק מדור המייסדים אשר הצניע רגשות משום שאלו הפריעו למעשה הגדול? התורה לא מגלה לנו בדרך כלל.

אך לפתע זה מופיע. והפעם נחשפים הדברים באקראי בסיפור שהותו של אברהם בארצו של אבימלך מלך גרר.

רק כדי לקצר אברהם חושזר ממצרים "רצה הנגב וישב שם בין קדש ובין שור ויגר בגרר". האם זהו המקום המזוהה היום כנחל גרר? לא ברור. לפי תיאור המקומות (קדש ושור) גרר נמצאת דרומה מכאן, אבל לא זה הסיפור.

במקום קיימת כבר ממלכה פלישתית ובראשה מלך. בעתיד נראה את חמשת סרני פלישתים המולכים בפלשת – גרר איננה אחת מהערים האלו. מכל מקום אבימלך מלך גרר חושק בשרה אימנו. לא מפתיע בתהחשב בעובדה שמדובר באישה יפה באופן יוצא דופן, ובכל זאת: מדובר במי שכבר העידה על עצמה כי היא אחרי בלותה. אלא שלפתע מגלה המלך כי שרה היא אשת איש, וכאן מתחילה העלילה עצמה.

מסתבר שבעיני אבימלך מדובר בחטא כבד. הוא מתוודה בפני ענשיו על המעשה שעשה בשגגה (ליתר דיעוק – התכוון לעשות כי דבר לא אירע באמת), וקרא לאברהם. מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממכלתי חטאה גדולה כל כך הוא שואל את אברהם. מעשים אשר לא ייעשו עשית עימדי.

קל לראות את אברהם עומד מול אבימלך נבוך ונזוף ומגמגמם את תשובותיו: "אמרתי כי אין אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אישתי." אומר אברהם. באמירה זו הוא חושף טענה מוכרת לנו: אם אין יראת שמים – איך יתקיימו ערכי מוסר? טענה מוכרת לנו גם בימינו. ובעצם היא מקפלת בתוכה את ההנחה: אין מוסר. יש רק יראה. אבל כבר ספר בראשית מזים את ההנחה הזאת: דווקא אבימלך, האיש ללא אלוהים, לא יעשה עבירה קלה כחמורה, בעוד אברהם אבינו, המאמין הגדול מוכן להכשילו בדבר שקר.

בסוף דבריו אומר אברהם עוד משפט אחד נוגע ללב וחושף רגשות: "ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מביתי..." התעו? והרי הוא נקרא מביתו ללכת לארץ חדשה ולהקים אומה חדשה. ושוב נחזור לפסוק מספר דברים כו' "ארמי אובד אבי" לפתע, אחרי שנות נדודים רבות, מוצא אברהם את עצמו כארמי אובד התועה בארץ. ההבטחות שהובטחו לו טרם התקיימו: רק בן אחד נולד לו, והוא ישמעאל דווקא, לא בן אישתו אלא בן אמתו. וכיצד יצמח ממנו עם גדול כחול אשר על שפת הים? הארץ שהגיע אליה מאוכלסת ובה ממלכות חזקות. אך היא איננה ארץ של שפע בלתי מוגבל, וכבר מצא עצמו נודד מחמת הרעב למצרים. במשפט קצר אחד חושף אברהם את פקפוקיו בשליחות, בייעוד ואפילו באל.

ואולי זאת פשוט עייפותו של איש זקן (אברהם כבר כמעט בן מאה) שכל כך היה רוצה לחזור אל המקום המוכר והבטוח, אל המקום בו לא תועים ולא הולכים לאיבוד, אל הבית.

אבל חשוב ביורת מבחינתי הוא הצגתו של אברהם, מייסד האומה, כאדם אנושי ובעל חולשות. אם הוא יכול – כולנו יכולים.

שבת שלום


‏11 אוקטובר 2013

‏‏ז' חשון תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "לך לך"

מאת יזהר יערי


השבוע היה השבוע של הרב עובדיה יוסף. עובדיה יוסף היה, ממש כאברהם אבינו, יליד ארם נהרים. הארץ שבין הנהרות. במקרה שלו היתה זו בגדד. כדאי לזכור כי את שמו קיבל משמו של הרב עובדיה סומך, שהיה פוסק רב חשיבות בקהילה היהודית בעיראק. אלא שעובדיה סומך לא נקרא עובדיה אלא עבדאללה. לכן אפשר היה לקרוא לעובדיה יוסף גם בשם עבדאללה (ואכן יש רגליים לסברה שכך נקרא בילדותו בבגדד) משום שעובדיה הוא התרגום המדויק של עבדאללה הערבי לעברית. אלא שאם אקרא לרב עובדיה יוסף עבדאללה יוסף – אני מתחייב בנפשי.

כדאי לזכור זאת ברצוננו לדעת עד כמה השתלבו היהודים בתרבות העמים בתוכם ישבו. יוצאי גרמניה לא ישכחו את השטרודלים ואת הקרטופלאך. אך לא יתביישו גם בשמות כמו הנס, במקום יוחנן. אלא שציבור מעריציו של הרב המנוח לא יוכל עוד לקבל עליו את הקירבה הזאת בשוויון נפש. עדות בולטת לדרך הארוכה שעשינו מאז נולד הרב.

שמעתי השבוע מדברים עליו. אמר אחד הדוברים: גדולי הרבנים היו ספרדים. רבי יוסף קארו היה ספרדי, הרמב"ם היה ספרדי ואת התלמוד הבבלי כתבו בבבל. לרגע תהיתי: אם התלמוד הבבלי נכתב בבבל איך כותביו היו ספרדים? כלומר – אני יודע שזה רק כינוי. ספרדים הוא כינויים של בני עדות המזרח. אבל אם מרחיקים לתלמוד הבבלי – מדוע ההתבטלות של יוצאי עיראק והמזרח בפני יוצאי ספרד והמגרב? האם אין היא זהה להתבטלות של אותם ספרדים בפני הליטאים? ואם כן – האם באמת החזיר הרב הישיש עטרה ליושנה? איזו עטרה הוא החזיר? אולי את עטרתה של יהדות ליטא שכמעט חרבה במלחמה וכעת היא משגשגת כאן על חשבוננו.

כי המזרח הוא גן העדן האבוד. שם, במזרח, נטע אלוהים את גן העדן. שם התחיל נוח את דרכו ושם גם סיים אותה. ושם, בארץ שנער, הוקם מגדל בבל ומשם נפוצו בני משפחת האדם בכל הארץ. מה הפך את הארץ הזו לגן העדן האבוד אינני יודע. מעולם לא ביקשו בני ישראל לחזור למזרח. את עיניהם נשאו מערבה, כאז כן היום. "ארמי אובד אבי" יאמר בן ישראל כמצווה בספר דברים. אולם הארמי הזה ישוב מזרחה רק כדי להימלט מאימת אחיו. בכל עת צרה יפנה את פניו מערבה.

מאחר ופרשת לך לך היא פרשת השבוע, בואו נראה מה קורה לאברהם אבינו, בעודו אברם. את ביתו באור כשדים עזב בהיענות לקריאתו של אלוהים ללכת "אל הארץ אשר אראך". אבל מהר מאד התברר שלא מדובר באיזו מציאה גדולה. לפעמים אני חושב מה היה קורה לו עצר בעמק החולה. שם, בצידו הצפון מזרחי, יש גבעה שנקראה בפי המקומיים "ברגיאת". מעיין קטן מטפטף בשוליה הצפוניים, ומעין מעט גדול יותר נמצא למרגלותיה. די היה במעיינות אלה להשקות את צאנו. אמנם העמק היה באותה תקופה ביצה גדולה, אבל מסתבר שאפשר היה לייבש אותה. לא כך קרה "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" ומה הפלא אם כן שמהר מאד הוא נתקל בקשיים: "ויהי רעב כבד בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". אברם לא חוזר הביתה לארם נהרים. הוא הולך מערבה. כי המזרח הוא חלום. לא מקום שאמורים לחיות בו. את השבר נשבור במערב.

גן העדן האבוד של חסידי הרב עובדיה יוסף הוא החלום המזרחי. אך גן העדן הזה, אם היה אי פעם, אבוד. הרב הקים מוסדות השכלה והעמיד המוני תלמידים. רובם ככולם בורים משכילים. בעלי ידע שאינו מאפשר השתלבות בחברה מודרנית. זו אינה האומה שבה יתברכו משפחות האדמה. ההבטחה שניתנה לאברם עוד לא התממשה. השבוע, בצפיה בתמונות הלוויה, נראה אפילו כאילו אנו נסוגים לאחור.

לא ראיתי איש שעשה את ההשוואה בין הרב יוסף לבין אברהם אבינו. ואכן למעט העובדה ששניהם יצאו מעיראק, או ארם נהריים, שניהם הגיעו ארצה, מצאו פרנסה במצרים וחזרו – הדמיון מועט. אבל בשבוע בו קוראים בפרשת לך לך, שבה מופיע אברהם על במת ההיסטוריה קשה להימנע מהמחשבה: כמה גדול המרחק בין השניים. ולא רק בשנים. ובין הרב המגדל דור משכיל ובור, עוסק בתורה ומדבר כסוחר דגים בשוק לבין אברהם איש החלום והמעשה, מייסד האומה, אני מעדיף לזכור את אברהם.

שבת שלום, ואינדינגב שמח לכולם


‏04 אוקטובר 2013

‏ל' תשרי תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "נוח"

מאת יזהר יערי


"ואלה תולדות נוח". כך מתחילה פרשת נוח. אך המשכה חריג. כל הסיפורים שמתחילים כך בתנ"ך עוברים מיד לספר על תולדותיו של אדם. כלומר: מה נולד ממנו. לא סיפורו של נוח. כי ההמשך הוא "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו". יש לכך סיבה. תולדות נוח, מה שנולד ממעשיו של נוח, אינם ילדיו, כפי שקורה אצל רוב בני האדם. תולדות נוח הוא העולם שנברא מחדש לאחר המבול. סיפורו של נוח הוא סיפור הבריאה מחדש של העולם. תולדות נוח הם אנחנו. במידה רבה אנחנו בני נוח, לא בני אדם. כי לאחר המבול נוח ואישתו, שאפילו שם אין לה, הם האבות הקדומים של כולנו.

בפרשת נוח מתגלה לנו אלוהים כאל רב יכולת, אך לא כל יכול. "ותישחת הארץ לפני אלוהים ותימלא הארץ חמש" נאמר. ולא רק בני האדם, כי אם "השחית כל בשר את דרכו על פני האדמה". הדבר העיקרי שניתן ללמוד מזה הוא שאלוהים אכן יכול היה לברוא, אך הבריות שברא פעלו כרוחן, ולא בדרכו. ובמקום לשנותן בוחר אךלוהים בדרך אחרת: להשמידן.

ארבעים יום וארבעים לילה יורד המטר ונבקעו מעינות תהום. מאה וחמישים יום נעה התיבה ומתנדנדת על הגלים. נוח מתגלה כאיש סבלן וחרוץ. מאה חמישים יום ומאה וחמשים לילה. את הבהמות יש להאכיל ולהשקות. להביא תבן לסוסים, עלים שנמשור מראש לזחלים, גרעינים לציפורים. וגם האריות צריכים לאכול משהו, או שיאכלו מישהו. ועל כל אלה מנצח נוח. וצריך לנקות את הזבל, וצריך להעביר יד מלטפת על גב הכלבים ואולי גם הזאבים. וצריך וצריך. העבודה לא נגמרת לעולם. אבל לא איש כנוח ינוח בטרם כלתה המלאכה. והמלאכה תכלה רק כאשר יגיע הרגע עליו נאמר: "ויזכור אלוהים את נוח ואת כל החיה והבהמה אשר איתו ויעבר אלוהים רוח על הארץ וישובו המים". נוח שולח את העורב ואחריו את היונה ויוצא עם כל החבורה החוצה, אל הארץ הריקה והשוממה, להתחיל לברוא עולם מחדש. סיפור בריאה חדש מתחיל, והוא שונה אך במעט מקודמו. אדם לא נברא מעפר וחווה לא נבראת מצלעו. משפחת האדם כבר קיימת, משפחת נוח. ואלוהים פונה אליהם "ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ... ... כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם הכל." בסיפור הראשון, אגב, בספר בראשית, הותר לבני האדם לאכול צמחים בלבד. בסיפור הבריאה החדש נולד אדם אחר, אוכל בשר.

נוח עשה את שלו, אמנם הוא חי תשע מאות וחמישים שנה, חיים ארוכים לאדם אך הרף עין לעומת הנצח. אלוהים חי לנצח ואלף שנה בלבד אחרי הבריאה מצא עצמו מחריב את הכל ומתחיל מחדש. אבל נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו. אדם שידע שאם לא יתחזק את המערכת, מתחילתה, אם לא יקפיד לדאוג לכל יושבי התיבה – לא רק הארץ תישחת, גם התיבה הקטנה השטה בים האינסופי, תיקוות הקיום של כל חי, תיחרב. נוח ידע שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים: בגודל התיבה ובמבנה שלה, המפורטים כל כך, ובטיפול המסור והאישי בכל חיה ובכל רמש. לכל אלה צריך יהיה לדאוג בעצמו, כי אלוהים ייזכר בו רק לאחר מאה וחמישים יום. ורק לאחר מכן נוכל לאמר שוב "אלה תולדות נוח" ולהמשיך כרגיל בתיאור בניו: "בני נוח שם חם ויפת וייולדו להם בנים..."

והנה, דורות אחדים אחרי נוח, שוב מגלה אלוהים כי בני האדם חוטאים לו. הפעם לא בנסיון להשיג דעת או בחמס או בהשחתה. הפעם ביוהרה " נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". הפתרון הפעם אינו דרמטי כל כך. לא הרס והרג כללי. אפילו לא גירוש מגן העדן. אלוהים מגלה לראשונה את שיטת "הפרד ומשול". "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את רעהו". והפתרון עובד: שפות שונות, תרבויות שונות ובשם אלוהים יעשו בני האדם בעצמם כל דבר נורא שאפשר להעלות עת הדעת (ולפעמים גם את מה שאי אפשר להעלות על הדעת). לפי כל מה שקרה מאז הבריאה  נראה שאלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל הוא לא מתעסק איתם. את הפרטים הקטנים הוא משאיר לנו, בני האדם ואנחנו אלה שצריכים לדאוג שהארץ לא תישחת. למנוע את החמס, לדאוג לכך שתהיה לנו אם לא שפה אחידה לפחות היכולת להידבר.  שיהיה מקום לכולם על פני האדמה. כי עכשיו, אפילו איש כנוח, שהיה צדיק תמים אך רק בדורותיו, אין לנו. רק את עצמנו.

שבת שלום


‏27 ספטמבר 2013

‏כ"ג תשרי תשע"ד

פרשת השבוע - -פרשת "בראשית"

מאת יזהר יערי


"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוהין על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה... ... וייצור ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ויטע אלוהים גן עדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח  ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד ומראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". לא זו הפתיחה המוכרת של ספר בראשית והתנ"ך כולו. זהו סיפור הבריאה השני. לא ששת ימי בריאה אלא יום אחד. לא סדר הגיוני המתחיל בהפרדת האור מהחושך ומסתיים ביצירת נזר הבריאה הלא הוא האדם, ביום השישי. אלא גישה ישירה לעניין עצמו: סיפור בריאת האדם. הצמחים אינם צומחים והגשם לא יורד כי "אדם אין לעבוד את הארץ" ואם כך – מה הטעם? והאדם אינו נוצר בצלם אלוהים אלא מעפר. ראוי לו שידע את מקומו. בהמשך, כמו בכל סיפור טוב, יתברר שאת מקומו הוא לא יודע.

לאדם החדש הזה אין צורך ברבייה. אנחנו הרי חיים בגן עדן. ואכן אם בסיפור הבריאה הראשון מורה אלוהים לאדם "פרו ורבו" (רק לא ברור עם מי) –בסיפור השני נבראת האישה משום ש"לא טוב היות האדם לבדו" וצודק אלוהים: אכן לא טוב היות האדם לבדו. ועם מי יחלוק את חוויותיו? למען מי יקרא לכל החיות בשם? מה טעם בשפה אם האדם חי לבדו? וכך נוצרת האישה, מצלע האדם.

ומה הפלא שהם מתהלכים ערומים "ולא התבוששו"? קודם כל – בפני מי? בפני החיות? ושנית – הבושה בעירום באה משום שקיים המין. אבל מעץ הדעת טוב ורע אדם וחווה טרם טעמו, ולכן גם אינם מבינים את טובו של המין ואת טובה ומכאובה של האהבה וגם את מר המוות לא ידעו.

סיפור לא קל הוא סיפור הבריאה השני. הסיפור הראשון מלא אור ושמחה. מתקדם מיום ליום. הסיפור השני מתחיל מהסוף, ועובר כמעט מיד לצרות. בסיפור הראשון נאמר: "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכיבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חהי הרומשת על הארץ ... ... הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי- עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה". עולם נפלא של שמחות בלי גבול. בסיור השני אדם נברא מעפר. חווה נבראת מצלע האדם, ושניהם אינם עשויים בצלם אלוהים

מתי הופכים שני הסיפורים לסיפור אחד? אולי בעת האכילה מפרי עץ הדעת. ולאחר אכילת פרי עץ הדעת מתחלפת הנימה לחלוטין. "הרבה ארבה עצבונך והריונך" אומר אלוהים לאישה "בעצב תלדי בנים" ולאיש הוא אומר "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלך כל ימי חייך. קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפך תאכל לחם..."

וכל זאת על שום מה? על שום שטעמו אדם וחווה מעץ הדעת. את עץ החיים לא יוכלו לטעום: הם גורשו מגן העדן שמא יאכלו ממנו, "כי אמר אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". מסתבר שהאדם כמוהו כאלוהים יודע טוב ורע, והמבדיל בינו לבין האלוהים הוא העובדה שאלוהים ניצחי והאדם בן חלוף.

האם אי אכילת פרי עץ החיים גורמת לאדם שלא להתקיים לנצח? אינני חושב כך. אני מאמין שאכילת פרי עץ הדעת, ומכאן הבנת העולם, הם אלה שמביאים למודעות לקץ. אין זה חדש עבורנו ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב" אך ללא לידת הבנים בצער לא נחווה את האושר בגידולם. ללא הצורך במאבק בקוץ ובדרדר, וללא זיעת אפינו המצמיחה את הלחם – ספק אם יטעם לחיכנו. העצב והקושי יוצרים את השימחה. אין אחד בלי השני, כשם שאין ארץ בלי שמים. ואין חיי נצח, אך יש חיים.

ועוד דבר אחד: אי הידיעה אינה הופכת את העולם לפשוט יותר. גם הסקרנות והחקרנות לא. אבל לפחות הן נותנות טעם נוסף לחיים. והברות הקדושה? לא בשבילי.

שבת שלום


‏25 ספטמבר 2013

‏כ"א תשרי תשע"ד


סוכות חג שני תשע"ד

מאת יזהר יערי


הנה תמים להם ימי סוכות ועימם חגי תשרי. תם מעגל קריאת התורה והוא יתחיל בעוד יומיים מבראשית. מעגל אחר מעגל, מבראשית ועד וזאת הברכה ושוב מבראשית.

הפרשה האחרונה שאנו קוראים בערב שמחת תורה היא פרשת "וזאת הברכה" אלא שאני לא אקרא בה אלא אדבר על פרשות השבוע באופן כללי יותר.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. כך נאמר בתחילת מסכת אבות. והם אמרו שלושה דברים:  הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. התיאור הזה בא להמחיש כיצד עברה התורה משלב לשלב, מדור לדור. אנשי כנסת הגדולה הם התנאים, כותבי המשנה. בני אדם חכמים ככל שיהיו, מתקשים להבין שגם הם יעברו מהעולם. שההיסטוריה לא רק אחריהם אלא גם לפניהם. ובעוד שנים רבות אולי יבוא ארכיאולוג מבריק, ויגלה במקום שבו עמד יישובם הפתעה מדהימה: שברי כלים מתקופת הפלסטיק השניה. והכלים, אגב, ייראו כחדשים. מה זה אלפיים שנה לכלי פלסטיק טוב?

אבל התנאים בהחלט לא היו האחרונים. הם העמידו תלמידים הרבה, כפי שאמרו לעשות, ואת התורה המשיכו לפרש. המשיכו להתאים לחיים המשתנים, לזרימת ההיסטוריה והתקדמות הטכנולוגיה והנה אנחנו כאן.

באותה מסכת אבות אמר בן בג בג: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" כלומר: חפש בה, בתורה, וחפש בה שהכל נמצא בה. במקור נראה שכוונתו היתה לאמר שהכל נמצא בתורה, ואין מחוצה לה. אם כך אינני מסכים. אבל מידה רבה של צדק יש בדבריו בכל זאת. בחמשת חומשי התורה אפשר למצוא הכל.: צדק ועוול, יושר ורמייה. קבלת הזר ושנאתו. דינים שמקדמים שוויון ממש כאלה שמפלים ומקפחים. אפשר למצוא, השאלה היא מה מחפשים. במובן הזה – דור דור ודורשיו.

לקחתי לעצמי את החירות בשנים האחרונות לפתוח את הספר, לקרוא בפרשות, לקרוא קצת במפרשיהן ולדלות מתוכו את מה שנראה לי כטוב וכנכון.

אני קורא את הכתוב אך כותב את מה שהוא מעיר בי. את המחשבות, את הדעות ואת המראות שהכתוב יוצר בתוכי.

לכן אי אפשר לקרוא לדברי "פרשנות על פרשת השבוע", אלא יותר "מחשבות בעקבות פרשת השבוע". וכך אני מגיע להתייחסות לזר דרך מצוות הלקט השיכחה והפאה ודרך רות המואביה אם סבו של דוד המלך. ואעדיף אותה על ההוראה המפורשת לצרור את המואבים. מסתבר שגם בני ישראל לא שמרו על ההוראה הזו של משה. כך אגיע לזכויות הנשים דרך חמשת בנות צלפחד האמיצות שעמדו על זכותן לנחלה ולעצמאות אישית, ולא אבחר בגישה הרואה באישה רכוש בעלה. ולכן גם אעדיף את אברהם אוהב השלום, שאוחז בנשק רק מחוסר ברירה ואת יעקב הבוגר שהוא באמת איש תם ויושב אוהלים על פני יעקב הצעיר התחמן, מאחז העיניים.

אני עוסק לא מעט בפוליטיקה במהלך עיסוקי בפרשות השבוע. חיינו האישיים אינם נגזרים מהכתוב התורה, אלא אם יש מי שרוצה לקשור אותם. הארץ המובטחת לאבותינו הובטחה פעמים רבות, אך ההבטחה לא מומשה מעולם. אין לראות בהבטחה הזאת קושאן על קרקע. אבל הארץ המבוטחת הזאת היא משאת נפש של מקום בו ישכון איש תחת גפנו ותחת תאנתו. היא מקום בו יוכל עם ישראל לחיות כעם ישראל, ברשות עצמו ולא בחסד גויים. אולם יש הרואים בתנ"ך מורה דרך פוליטי, ואיתם יש לי ויכוח מתמיד. ובו אני עוסק לא מעט, כי הראיה הזו בהחלט כן מכתיבה לנו חלק משמעותי מחיינו.

היום אנחנו מסיימים מעגל אחד של קריאה וחשיבה ומתחילים את הבא אחריו. בתפילת ערבית של שבת אומרים: "הפורש סוכת שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים" מהמשפט הזה ואחר כך מהמשפט מתוך שירה הפופולרי כל כך של נעמי שמר, "שלומית בונה סוכת שלום", הפכה והתחזקה הסוכה כסמל לשלום. ובמילים אלה אסיים הפעם, בנוסח מתחדש גם הוא: "שים שלום ופרוש סוכת  שלום עלינו ועל העולם כולו."

 

חג שמח


‏20 ספטמבר 2013

‏ט"ז תשרי תשע"ד


 

ערב שבת, סוכות תשע"ד

מאת יזהר יערי

"בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'... בסוכות תשבו, שבעת ימים; כל-האזרח, בישראל, יישבו, בסוכות. למען, יידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את-בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצריים".

חג נינוח, חג סוכות. לא צריך לצום. לא צריך לאכול מאכלים מיוחדים. לא צריך אפילו לנקות את הבית. הישיבה בסוכות היא אמנם מצווה, אבל ניתנת לפרשנות וגם מפורדת בפועל בדרכים שונות: יש היושבים בה מעט בכל יום. יש האוכלים בה את ארוחותיהם ויש המבלים בה את החג כולו. אבל גם אלה אינם צריכים להימנע משירותיו הנוחים של הבית המודרני. מהחשמל, ממטבח ומכל השאר. חג נינוח. גם מזג האעוורי עלעיתים קרובות הוא טוב: החום הגדול מאחורינו, הקרו לפנינו ולגשמים אפשר רק להתפלל, אבל עושים את זה רק עם צאת החג.

כמו כל חגי ישראל הקדומים – החג נחוג למען אלוהים ולזכר יציאת מצרים, המעשה הגדול והמכונן, שברא את עם ישראל כעם. אך לא רק לשם כך נחוג החג.

" שלוש פעמים בשנה ייראה כל-זכורך את-פני יהוה אלוהיך, במקום אשר יבחר--בחג המצות ובחג השבועות, ובחג הסוכות; ולא ייראה את-פני יהוה, ריקם.  איש, כמתנת ידו, כברכת יהוה אלוהיך, אשר נתן-לך."  כי החג אינו מיועד למנוחה ולשמחה בלבד, אלא גם להודיה. וההודיה נעשית באמצעות מתנות. והמתנות  ניתנות לאלוהים באמצעות המתווכים הנאמנים: כוהני ישראל.  ואלה, מטבע הדברים, גובים את חלקם שהוא גם פרנסתם.

ברבות השנים והגלויות ניתק הקשר בין העם לארץ. החגים איבדו את משמעותם החקלאית. בית המקדש אבד ועימו הקורבנות. הדת שינתה את פניה ואיתה החגים.  אלפיים שנות תרבות אינן נשכחות בהרף עין של עשרות שנות עצמאות וחילוניות. הדת הכתיבה את החגים ויצרה סביבם תרבות שלמה, שחלקה אף אינו קשור קשר של ממש למקור החג. מנהגים ישנים אבדו ואחרים, דתיים יותר, באו על מקומם.

ואנחנו החיים כאן כבר איננו מאמינים ועדיין קשורים במסורת ובעבר היהודי. אם רצוננו לחגוג את החגים שלנו בדרכנו – נצטרך להשקיע בכך מאמץ. מאמץ אינטלקטואלי, מאמץ חינוכי. אין ריק גם בנפשו של אדם. את החגים אנחנו צריכים. ואם לא ניצור ונתמיד בשלנו נמצא עצמנו צמים ביום כיפור, מנופפים בארבעת המינים בסוכות, ואוכלים כשר לפסח בפסח. בלי אמונה, בלי תוכן, עם סממנים חיצוניים בלבד.

ועוד משהו: בחתונת בתו של אחד מחברי לעבודה שאל אותי אחד העובדים הבדואים למה מזכירים את ירושלים, למה שוברים כוס, ולמה רק אחרי זה אומרים מזל טוב. הסברתי לו את העניין של חורבן המקדש והצורך לזכור תמיד ולשמר טיפה של צער גם בשימחה הגדולה ביותר. האיש הסתכל עלי רגע ואמר: "אבל יש כבר מדינה, וזאת כוס ישנה שאף אחד לא צריך, לא?"  אמרתי לו שככה זה אצלנו, ויש אנשים שצער קטן לא מספיק להם. בלי צער גדול, או לפחות צער של מישהו אחר, אין להם שמחה. ומכיוון  שאנחנו צריכים גם קצת עצב כדי לשמוח כמו שצריך. אז בואו נזכור רגע: בסוכות ניצבות במרחב שלנו גם סוכות שאינן חגיגיות. סוכות שבנו להם חסרי בית באיי תנועה בערים. אלו שהפכו כבר שקופים כי העין מתרגלת והאוזן נאטמת ובמילא: מה אפשר לעשות? וסוכותיהם של בדואים שכפריהם הבלתי חוקיים נהרסים שוב ושוב. כחוק, כמובן. מכיוון שתמיד עדיף להיות התנחלות לא חוקית מאשר יישוב לא מוכר.

ועדו דבר אחד: גם השבוע רצינו שלום ליד ביתו של ראש הממשלה בירושלים. גם השבוע היינו מעטים. יהודים מיהרו לביתם, או לסוכתם, אצל חלקם היו ארבעת המינים ביד. מזג האוויר כבר לא היה חם כל כך, היה נעים. החברה טובה והמסר חשוב. נעמוד שם שוב בשבועות הבאים. תצטרפו אלינו, לסוכת השלום, אחרי החג.

ובינתיים מועדים לשמחה וחג שמח, שלאחר סיומו בשמחת בית השואבה נראה גשמים רבים.

 

שבת שלום


‏30 אוגוסט 2013

‏כד' אלול תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "ניצבים"

מאת יזהר יערי

 "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאה היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחנה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". פרשת השבוע שלנו, פרשת "ניצבים" איננה נפתחת בפסוקים אלה. אבל חשיבותם רבה, הרחק מעבר ליופי שבהם. הם חשובים משום שבפעם הזו בוחר משה ללכת בדרך אחרת מאשר בדרך שבחר עד כה. לא, הוא אל מוותר גם בפרשה זו בהבטחות מצד אחד ובאיומים מצד שני. אבל הוא מוסיף לכך את היכולת לבחור ולעשות.

היכולת הזו אינה באה להקל על עם ישראל. כן, התורה אינה בשמים ואל מעבר לים. אבל אם כך, אם "קרוב הדבר אליך מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" הרי שגם האחריות עליך, על הבודד מתוך העם. וכדאי להבהיר: העם הפעם כולל את כולם, לרבות את הנשים, הילדים והגרים "מחוטב עציך ועד ושאב מימיך" בידיו ובליבו של כל איש היא התורה. לא חכמי תורה יקבעו אותה. לא שרים ונגידים. לא בעלי שררה ואל בעלי הון. בידיו של כל אדם נמצאת תורת החיים, וגם פרשנותה.

כן, הפסוק הזה, האומר כי לא בשמים היא מותיר פתח רחב לפרשנות ולחדשנות. מה הגבולות לפרשנות ולחדשנות? את אלה לא יכול משה ולא יוכל איש לקבוע. להפר מצוות ברורות? נראה שלא. לפרשן מחדש, להתאימן לרוח הזמן? נראה שכן. זהו הבסיס המאפשר לעם ישראל שלא לקפוא על שמריו. לחדש ולהתחדש. להיות עם צעיר בן ארבעת אלפי שנים.

"הנה אני נותן לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" אומר משה לישראל. גם בחירה הזאת בידינו. לכאורה בחירה פשוטה וקלה: וכי מי לא יבחר בחחים ובטוב במקום במוות וברע? פשוט או לא – משהו קרה לנו. עד לפני מספר שנים היתה "ידנו מושטת לשלום". טוב, אפשר להתווכח מעד כמה היא באמת היתה מושטת ולמה בדיוק. אבל היה ברור כי הבחירה בחיים ובטוב היא הבחירה פשוטה. לא עוד. כל כך שכחנו את החתירה הבלתי נלאית לשלום, כל כך איבדנו את תורת החיים שלנו, עד כי כדי להגיע שוב למשא ומתן על שלום צריך היה ללכת אל מעבר לים ולהביאנה משם. וגם אז אנחנו נגררים למשא ומתן, בועטים ומצווחים ומנהיגינו לוחשים בשקט לחישות הרגעה: "לא נורא, במילא לא ייצא מזה כלום".

וכך מצאנו את עצמנו ברחוב הירושלמי, בערב  שבת, עומדים עם השלטים : "רוצים שלום". כי מי שהולך לבקש שלום צריך לזכור: בקש שלום ורודפהו. ומי שאמור לייצג אותנו צריך לזכור: זה מה שאנחנו רוצים. לא גדולה, לא נצחונות. שלום. את זה תעשו.

הפעם היינו מעטים. אולי בעתיד נהיה יותר. כי קרוב אלינו הדבר, בפינו ובלבבנו לעשותו.

שבת שלום

 

ותודה לנוקי, בוצ'י, ליאור ממשפחת סטודנט ולחברים שהביאו אותנו שוב לרחוב.

 


‏23 אוגוסט 2013

‏יז' אלול תשע"ג


פרשת השבוע - -פרשת "כי תבוא"

מאת יזהר יערי

פרשת "כי תבוא" היא פרשת הברכה והקללה, והיא האחרונה הועסקת במצוות בפרשות התורה. שם, בארץ המובטחת, יהיה על העם ליטול אבנים גדולות, לסייד אותן בסיד ולכתוב עליהן "את כל דברי התורה הזאת" מהם כל דברי התורה הזאת, האם הכוונה היא אכן לכל דברי התורה או רק לתמצית המזוקקת הצפויה בהמשך הפרשה – זהו נושא סבוך שלא אעסוק בו הפעם. האבנים יוצבו בהר עיבל, שליד הר גריזים. וכאן אנו מגיעים אל הברכה והקללה.

הבחירה במקום הצבת האבנים ועליהן התורה היא מעניינת. מעניינת, משום שממש בהמשך להוראה זו מחלק משה את העם כך שמחציתו יעמוד על הר גריזים (שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין) וחציו השני, "יעמדו על הקללה, על הר עיבל ראובן גד אשר וזבולון גד ונפתלי" . על הר עיבל יוצבו לא רק קוראי הקללה – אלא גם האבנים ועליהן התורה. האם מעיד הדבר על המשקל שנותן משה לקללה לעומת הברכה? איני יודע. בפועל קוראים הלויים את הקללות בלבד. הלויים קוראים והעם עונה אמן. לאחר קריאת הקללות ואמירת האמן באה סדרת הברכות שיזכה בהן העם אם ישמע בקול ה' ולאחר מכן את הקללות שיבואו על העם אם לא ישמע בקול ה'. הסדר והנוסח דומים מאד. אך עדיין רשימת הרעות, הקללות,  ארוכה בהרבה. טולסטוי אמר כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". אפשר לאמר כי הברכה היא דבר פשוט, אבל צרות יש בלי סוף.

בסוף הפירוט הדי מדהים של צרות אישיות, משפחתיות ולאומיות מכל סוג שמבטיח משה לעם אם לא ישמור את בריתו לאלוהים – הוא מוסיף עוד משפט "וגם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד הישמדך". משפט שהשתמר כמעט בצורתו המקורית עד ימינו.

והנה מכה שאינה כתובה בתורה. למכה הזאת קוראים שיותוק ילדים, או פוליו. ועל זה אדבר הפעם.

קודם כל כמה עובדות כפי שאני מבין אותן: מחלת שיתוק הילדים היתה בשנות החמישים מגיפה איומה, עד המצאת החיסון. צריך לציין לטובה את ממציאיו, ד"ר יונה סאלק – החיסון המומת, וד"ר אלכסנדר סייבין – החיסול המוחלש.החיסון המומת מונע הידבקות במחלה, אך לא מונע את קיומו של הנגיף המתפתח במעי האדם. החיסון המוחלש מונע כליל את התפתחות הנגיף. ובמשפט אחד: כל מי שחוסן אכן מחוסן, אך המחוסנים בנגיף מומת יכולים להיות נשאים, ולגרום להדבקת אחרים מבלי שיהיו חולים בעצמם. החיסון המוחלש ניתן בארץ עד לפני כעשר שנים לכל מי שהיה מוכן להתחסן (למעשה לכל ילד שהוריו היו מוכנים לחסנו). לאחר שנראה היה כי המחלה הודברה לחלוטין הופסק החיסון בנגיף המוחלש ונמשך החיסון במומת בלבד. כעת התגלה הנגיף במערכות ביוב ויש גם נשאים. כדי למנוע את התפשטות המחלה וסיכון של כל מי שמערכת החיסון שלו חלשה – מבקש משרד הבריאות לחסן את כל הילדים שלא חוסנו בנגיף מוחלש. כדאי לזכור עוד עובדה אחת: המחלה נקראת שיתוק ילדים, אבל אפשר לחלות בה גם כמבוגרים: החולה הידוע ביותר הוא פרנקלין ד. רוזוולט שחלה במלה בהיותו בן 33! החיסון בנגיף מוחלש יגן גם על מבוגרים שמערכת החיסון שלהם חלשה כעת, או תיחלש בעתיד. אגב – לאחר שיושלם המבצע יש להניח שהחיסון בנגיף המוחלש יימשך כדי למנוע הישנות של התפרצות המחלה.

הנגיף התגלה בדרום. במערכות ביוב של ישובים בדואים שאינן מוסדרות כהלכה, בישובים עניים, מוזנחים. מסתבר שאדם שהוזנח ולא טופל, ואפילו הוא בן מיעוטים – עודנו חולה באותן מחלות של בני אדם אחרים, מה שמעורר את החשד שהוא אולי עני, אולי זר, אבל עדיין אדם. ואולי לכולנו עדיף היה שהמדינה תדאג למצבו הבריאותי גם כשאין מגיפה. אבל זאת כבר פוליטיקה.

ועכשיו למגפה השניה: ההתנגדות לחיסון רחבה למדי. בראש המתנגדים – אלה שלא חיסנו גם קודם לכן. זו התנגדות אידיאולוגית שנובעת מחשש (החיסון כנראה בטוח רק ב- 99.9999%) ומהתנגדות לשיטה, ומאמונה בהשם יתברך. מתנגדים אחרים הם אלה שאומרים: הילד שלי מחוסן. בגלל חוסר אחריות של אחרים אני צריך לסכן אותו? ולכך מצטרפת הטענה שאי אפשר לסמוך על המידע שמופץ ע"י הממשלה, למעשה מדובר בסיכון הרבה יותר גדול. זה בכלל פרוייקט של חברת תרופות שרוצה למכור מליון מנות חיסון בישראל וטענות קונספירציה דומות.

מסתבר  שהמחלה המתפרצת חשפה לפנינו לפחות שלוש בעיות חדשות, שחלקן ידועות לנו כבר אך נחשפות כעת: האחת – ההזנחה של ישובי הבדואים בנגב תעלה לנו כסף רב במקרה הטוב. בריאות במקרה הפחות טוב ומוות במקרה הרע. השניה – אמון העם בממשלתו ירד לשפל. כשזה נוגע לעצמנו – לא ניתן אמון בממשלה ובדובריה, כי הם כבר לא ראויים. והשלישית – הסולידריות החברתית ירדה גם היא לשפל חדש. "למה שאחסן את הילד שלי אם הוא בטוח" היא קריאה שיש בה אגואיזם צרוף. לא זו חברת המופת שראוי לחתור אליה, בה גם מי ששגה – יטופל.

ואם כן מחלת נגיף שיתוק הילדים שהתפרץ לפתע הוא מכה שאינה כלולה בתורה. אך המאמינים יכולים לקבל כי הוא כלול באותן צרות שיגיעו כאשר לא ינהג העם כראוי. סולידאריות, דאגה לחלש, שלטון אמין מסתבר אינן רק הדרך המוסרית – הן גם הדרך הבטוחה.

שבת שלום


‏16 אוגוסט 2013

‏י' אלול תשע"ג


 

פרשת השבוע - -פרשת "כי תצא"

מאת יזהר יערי

פרשת "כי תצא" עשירה במיצוות. למעשה היא עוסקת רק במצוות.שבעים וארבע מכלל שש מאות ושלוש עשרה המיצוות (ואם תרצו – ע"ג מתוך תרי"ג) מצויות בפרשה זו. אני רוצה להתייחס דווקא לאחת שאיננה.
גיבורי הפרשה הם גברים במיטב כוחם. הפרשה והמצוות בהן היא עוסקת מדברת על חייהם של אנשים םעילים במיטב כוחם. על אנשים היוצאים למלחמה, על נשיהם ובניהם. על בנותיהם הצעירות יותר והצעירות פחות. על השדה ועל הכרם. וכמובן על חטאים מסוגים שונים. נכון. ישנם גם עניים והמצווה לדאוג להם. אגב העניים מוגדרים כך: "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה" אלה הם עניים: מי שידו אינה מסוגלת לייצר פרנסה. הגר, בהיותו חדש וזר. היתום בשל גילו והלאמנה אשר אין לה תומך ומפרנס. גברים? לא. גברים לא זקוקים לחמלה אלא לצדק בלבד.

ומה עם הזקנים? הזקנעים אינם כלולים בפרשה זו כלל. למיטב ידיעתי – הם אינם מופיעים כנזקקים גם בפרשות אחרות. האם לא היו זקנים? האם כל הזקנים היו מנהיגים כמשה? שני הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת. וגם לא ייתכן שהזקנים פשוט הופקרו מיום שלא יכלו עוד להניף חרמש בשדה או קורנס בנפחיה. ואם היתה כוונה להניח להם למות – ודאי גם זה היה נכתב. יש סיבה להתעלמות הזאת.

ובכן סביר להניח שמדובר בסובות שמקורן באורח החיים. אנחנו יודעים איך אנחנו מטפלים היום בבעיית הזיקנה. היום יש מנגנון של פנסיה אשר מבטיח למי שחסך הכנסה קבועה גם לאחר שסיים את ימי העמל שלו. זה לא היה בעבר, ונראה שלא היה נחוץ. נכון: אנשים חיו פחות. על משה נאמר שחי מאה ועשרים שנה ולא כתה עינו ולא נס ליחו. יכול להיות, זה היה המקרה הנדיר. רוב האנשים מתו בגיל צעיר בהרבה. אבל מעבר לכך: אורח החיים המשפחתי גרם לכך שאנשים חיו יחד וחילקו ביניהם את מה שהיה, וזה בדרך כלל לא היה הרבה. בלי להיכנס לצורת החלוקה, שודאי נתנה יתרון לגיבורי הפרשה, כלומר לגברים במיטב כוחם, הרי אנשים אל קיבלו כסף ביד ונשלחו להביא אוכל מהסופר. הם קיבלו מה שהיה. במסגרת הזו מצבם של הזקנים אולי לא היה טוב במיוחד, אבל מקומם היה מובטח. כל עוד היה קיום למשפחה – היה קיום גם להם. רמז לכך ניתן למצוא בדיבר: כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על פני האדמה. אם בניך יראו כיצד אתה דואג להוריך – בבוא היום הם ידאגו לך באותה דרך. אין צורך לבנות מנגנוני הגנה.

אנחנו חיים בזמנים אחרים. המשפחה הרחבה התפרקה. הילדים פורחים מהקן במוקדם או מאוחר. המסגרת המשפחתית קיימת, אך אינה מגוננת ואינה תומכת כבעבר. מצד שני – החיים התארכו. תוחלת החיים היום, וההכשרה הנדרשת לעבודה, יוצרת מצד בו אדם עובד פחות ממחצית חייו. בפרק זמן זה הוא צריך לפרנס ולהכין את ילדיו לחיים – ולדאוג לתקופת זיקנתו הארוכה. המנגנון שהוקם לצרוך העניין הוא מנגנון הפנסיה, בו אדם מקבל כספים שצבר לאורך שנות עבודתו – בתקופה בה איננו עובד עוד.

המנגנון הפנסיוני הוא מסובך מאד. רוב האנשים לא מבינים איך זה עובד. לכן לא הופתעתי במיוחד כאשר התברר לי שלהכרזה הדרמטית של האוצר על שינוי שיטת חישוב שתגרור ירידה של 10% בגובה הקיצבה המשולמת לא היתה תגובה של ממש. ברור לי שאיש לא ייצא לרחובות. פנסיה עוסקת בתחום שלצעירים נראה רחוק, לגילאי הביניים נראה מטריד ולקרובים לגיל נראה מפחיד ולכולם נראה מסובך נורא. אבל   משום מה את מה שברור כל כך למשה עד שאינו צריך לחזור עליו – לא מבינים אצלנו: כבד את אביך אות אימך למען יאריכון ימיך על פני האדמה.

הנושא הוא רחוק, מטריד. מסובך. אנשים מעדיפים להתעלם בהנחה ש"יהיה טוב". הבעיה  היא שבנושא הזה, כמו גם בנושאים אחרים, אם לא נפתח את הפה, ואם לא נחזור לרחובות – לא יהיה טוב.

שבת שלום


‏09 אוגוסט 2013

‏ג' אלול תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "שופטים"

מאת יזהר יערי


"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". זהו המשפט הפותח את פרשת שופטים, פרשת השבוע שלנו. וזו גם הכתובת שקידמה את פני השבוע מעל לשער הכניסה לתחנת המשטרה באופקים. התחנה, אגב, נמצאת בשער העיר, כך שזה ממש מתאים.

הגעתי לתחנת המשטרה כדי להתלונן על גניבת פרי בפרדסי חוות גילת. האמת שלא רציתי ללכת: נסיון חיי שכבר אי אפשר לאמר עליו כי הוא קצר מלמד שלמעט לצרכי סטטיסטיקה אין לתלונות האלו ערך. אבל חזקה עלי תביעתו של הקב"ט שצריך את הסטטיסטיקה לצורך הויכוחים שלו עם המשטרה. הגעתי אם כן לתחנה.

להפתעתי חיכה לי במקום השומר שלנו, אחמד. אחמד חיכה במקום כבר שעה. "לא נורא" הוא אמר לי "יש כאן מזגן וטלוויזיה וכיסאות" בפחון שבכפר הבלתי מוכר בו הוא גר אין לו את ההטבות האלו. היומנאי לא גילה עניין רב באחמד ובבדואי נוסף שישבו והמתינו לחוקר, אשר כפי שנאמר להם – איננו. היומנאי התעורר קצת כשראה אותי: השם לא נדרש, אי אפשר היה לטעות. תוך זמן קצר יחסית  התברר שדווקא יש  חוקר, והוא אפילו חמוש במתלמד שש לחקירה. אני כבר חיכיתי הרבה פחות.

מהתלונה לא יצא כלום בשלב זה, אבל היה לי קצת זמן לחשוב על הכתוב שם ולאורך המרפסת המקורה המוליכה אל חדרי החקירה הרעועים בתוך החצר. המשפט הנוסף הוא "הווה מתפלל לשלומה של מלכות שאילמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו". אוהבי תורה, אין מה לדבר, מה גם שהמשפטים יפים.

במלכות עוסקת הפרשה. בשופטים שעושים משפט ובשוטרים שיכולים לאכוף את ההחלטות.

משה אינו מציג דרישות מיוחדות בפני השופטים והשוטרים. יתרו הציע למשה בשעתו, "ואתה תחזה מהעם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת..." משה אינו נדרש לכל אלה. במקום זה הוא קובע חוקים. העם כולו, והשופטים והשוטרים בתוכו, צריכים לפעול לפי חוקים אלה. והמשפט יתנהל בשער העיר. רק במקרים מיוחדים נדרש העם להביא את ריבו לכוהנים "כי יפלא ממך דבר למשפט הין דם לדם בין דיו לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכוהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם..." קודם כל משפט בני אדם. רק במקרה של חוסר יכולת להחליט – דין תורה. והשופטים? כל עוד יפעלו על פי החוקים המאד ארציים וברורים שמשה מציב בפניהם – אינם נדרשים להיות אנשי חיל ויראי אלוהים.

אבל על השופטים לנהוג על פי כללים ברורים:" ושפטו את העם משפט צדק" הצדק הוא ארצי, ומובן גם למי שאינו מכיר את החוק ואפילו למי שאינו יהודי. הוא גם חל על כולם "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד... צדק צדק תרדוף". נראה פשוט ולא כך הוא. ביום בו אמתין כמו אחמד שעה עד שהיומנאי יתייחס אלי – אדע שאכן השוטר אינו מכיר פנים. או אולי עדיף ששנינו נמתין פחות. וביום בו נראה את המדינה דואגת גם לאכיפה וגם לתנאים הולמים לאחראים עליה – נדע שהיא החליהט גם לרדוף צדק. לא רק לכתוב משפטים יפים על קירות התחנה באופקים.

שבת שלום


‏02 אוגוסט 2013

‏‏‏‏כ"ו אב תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "ראה"

מאת יזהר יערי


"ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה" באמירה מפתיעה זו נפתחת פרשת השבוע שלנו, פרשת "ראה". מה מפתיע במשפט הזה? ובכן במשפט זה מסתתרת, באופן די גלוי צריך לאמר, ההכררשה כי לאדם יש בחירה חופשית.

בחירה במה?בחירה באמונה. במי להאמין ובמה להאמין. אמנם אלוהים דרך משה מגדיר במפורש: "הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם...   ... והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם". ובכל זאת – בחירה יש. יותר מכך: יכול אדם גם לבחור מהי ברכה בעיניו ומהי קללה.

האם זט הפתעה באמת? ובכן לא כל כך. לאורך כל התורה עד כה למן יציאת מצרים מנסה אלוהים לגרום לבני ישראל כי הוא הגדול מכולם. הוא עושה זאת באותות ובמופתים. במכות אוימות על המצרים. הוא עושה זאת בנקמות נוראות בבני ישראל כאשר הם חוטאים לו. כמעט איננו בורר באמצעים. כל כך קשה לגרום להם לבני ישראל להאמין בו ולאהבו. ניתן לראות בו באלוהים את אבי האומה – ואת בני ישראל כילדו המתבגר. כל עוד היה הילד ילד אפשר היה לאיים עליו ולפתות אותו. אפשר היה להרשים אותו ולהביא אותו לחרדה או למעשה. אבל הנה הוא עומד ברשות עצמו. כבר לא ילד. כבר אדם לעצמו. הנה הוא בא אל ארץ חדשה. הוא יבנה את יזרע את שדהו ויתפלל אל מי שיאמין כי יתן לו יבול רב יותר. הוא יבנה בית ויעמיד במרכזו את צלמית האל שהוא רוצה ביקרו או ישים על מזוזת ביתו את תפילתו לאל שהוציא אותו ממצרים. המקום בו יחיה יהיה ביתו. העם הבוגר כבר לא תלוי באל להנחותו בדרך. לא תלוי בו להגנתו, אם כי אל טוב אף פעם לא מזיק. כעת הבחירה בידיו, ולא נותר עוד אלא לקוות שיעשה את הדבר הנכון. ואת זה בדיוק מסביר משה לבניו, עם ישראל, ערב הכניסה לארץ המובטחת.

ולאחר כל זה פותח משה במצוות שונות הקשורות בארץ ובאורחות החיים. בעניינים אל ההוראות ברורות. אך משהו עדיין נתון לבחירה: היכן תתבצע עבודת האל. משה מורה לבני ישראל לא להידרש אל האלוהים (כך במקור: לא אלילים, אלוהים, וגם זה שווה מחשבה) המקומיים. לא להתפלל אליהם ולא לדרוש בעצתם. גם לא להקריב להם קורבנות: "כי אם אל המקון אשר יבחר ה' אלוהיבם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" וגם: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכון שמהו שמה תביאו את כל אשר אנוכי מצווה אתכם עולויכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם..." וכן הלאה. עכשיו רגע לעצור. מה המקום? על שאלה זו אני נענה בד"כ בתשובה: ירושלים. כן, אבל ירושלים לא נזכרת כלל בספר הזה. למעשה היא לא נזכרת כלל בתורה כולה. ויותר מכך: לו שאלתם את שאול המלך  היה ודאי אומר "נוב" או "שילה". ירושלים בכלל היתה בידי היבוסים, ורק דוד המלך הצליח לכבוש אותה (טוב, לשחרר, לא נריב על זה) מידיהם. והוא שהפך אותה, לא מיד למקום בו יוקם בית המקדש. לא בחירה אלוהית. בחירה של בני אדם.

 שאלה טובה היא מדוע דווקא ירושלים, שאפילו לאבות האומה לא היה כל עניין בה, אבל אין את מי לשאול. ובמשך מאות שנים של נוכחות עברית בארץ ישראל לפני דוד לא היתה ירושלים עיר הקודש. לא היתה ירושלים עיר הנצח. כי ירשולים היתה בחירה של בני אדם, לא של אלוהים.

וגם בני האדם לא תמיד בחרו בה. העובדה שמקדש השם נמצא בירושלים לא הרתיעה את אצולת שבטי ישראל להתפלג ולהקים להם מרכז אמוני אחר. לא נתקלנו בתנ"ך באמירה כאילו בעת הרגלים פסקו המלחמות השגרתיות כל כך בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה.

שאל נוספת היא מדוע הפכה העיר הזאת, ואגב כל השטחים המכונים בפינו "השומרון" לדברים הקדושים ביותר, ובכל אופן קדושים יותר ממצוות מפורשות הכתובות בתוך הפרשה שלפנינו. בחירה ממוזרה, בודאי כשאומירם לבחור בין הטוב והברכה ובין הרע והקללה.

 

שבת שלום



‏26 יולי 2013

‏‏‏י"ט אב תשע"ג


פרשת השבוע - -פרשת "עקב"
מאת יזהר יערי


"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך." 

הברית והחסד אשר נשבע אלוהים לאבותינו היא הבטחה. רק בחלקה היא ההבטחה המדינית, לשלאטון על הארץ כולה. יש לה גם חלק אחר, ועוד אשוב אליו.

ונחזור לימים האלה, ולפרשה שולית מעט שאפשר היה לקרוא עליה בעיתונים השבוע. בין ההתכתשויות על כס הרב הראשי ומסעות השלום של קרי יכולנו גם לשמוע על  גילויים ארכיאולוגיים מסעירים בחפירות תל קייפא, הנמצא באזור בית שמש. את החפירה מנהל פרופ' יוסי גורפינקל, המוכר לחלק מהקוראים: הוא ביצע את החפירות גם בשער הגולן. הגילוי המסעיר הוא מבנה שצוות החופרים טוענים כי הוא מבנה יהודאי. מבנה מפואר, אולי מבנה המושל. הוא מוכיח באופן חד משמעי שהמקום היה מיושב ע"י אנשים בעלי תרבות יהודאית בתקופת דוד המלך. בעיתונות כמובן דווח על גילוי ארמון דוד המלך. הדיווח הזה לוקה בשני ליקויים קטנים: ראשית – לא מדובר בארמון. שנית – לא מדובר בדוד המלך. אבל זה נשמע טוב, ואפילו פרופסור גורפינקל זקוק ליחסי ציבור.  גם את עיני משך התיאור הזה.

קודם כל משהו על "תרבות יהודאית": תרבות יהודאית היא תרבות של ממלכת יהודה, שאיפיינה את שבט  יהודה, מכלל שבטי ישראל. אחד המאפיינים החשובים שלה הוא עבודה לאל אחד, חסר דמות. הלא הוא אלוהים המוכר והחביב שלנו. ממלכות אחרות באזור היו של עובדי אלילים, ואפילו בממלכת  ישראל, המיוחסת לעשרת השבטים, הדת השלטת כללה עבודת אלילים (ככתוב לא פעם: "לא חדלו במות מהארץ"). ממצאים ארכיאולוגיים מאותה תקופה כוללים צלמיות, שהיו חשובות מאד לשלום הבית. ממלכת יהודה כללה גם עמים אחרית (ונזכור את הגיבורים אוריה החיתי ואיתי הגיתי), אך בני ישראל בתוכה היו בעיקרו של דבר עובדי ה'. צלמיות הם לא החזיקו, וכאלו לא נתגלו גם בחפירות תל קייפא.

ומה כל כך מסעיר? ובכן חילוקי הדעןת בין הארכיאולוגים היום על שאלת גודלה של ממלכת יהודה נעות בין המינימליסטים למקסימליסטים. המינימליסטים טוענים שבית דוד שלט על ירושלים, שהיתה כפר לא גדול, וסביבתה הקרובה. המקסימליסטים טוענים שממלכת יהודה השתרעה על שטח גדול בהרבה: עד גזר במערב וחברון בדרום. והנה קיבלנו לכך הוכחה. נפלא, אלא שלא זה מה שלמדנו ולא זה מה שמופיע באטלס קרטא. אנחנו יודעים על ממלכה שהשתרעה מהנהר, כלומר הפרת, ועד נחל מצרים. כך גם כתבו בתנ"ך. אלא שהספרים הקשורים בהיסטוריה של ממלכת דוד נכתבו מאות שנים אחרי תקופתו. המידע של הכותבים היה דל, והמטרות שלהם ברורות: האדרת שם בית דוד. למרות העושר הארכיאולוגי הקיים בארץ – אין תימוכין לטענת הגדולה של הממלכה.

מה כן היה? ממלכה עם שלושה מרכזי שלטון: ירושלים, חברון ושעריים (תל קייפא). המרחק בין כל מרכז שלטנוי אחד לאחיו – יום הליכה ברגל. גדולה? קטנה? האם גדולה של מדינה או עם נמדדים בגודל או בכמות? ממלכת יהודה של דוד, אם נכונים דברי הארכיאלוגים, היתה גדולה מאתונה או ספרטה ביוון. השליטה על השטח לא היתה הצד החזק שלה.

מדוע כל זה חשוב? זה חשוב משום שמסתבר שהארץ המובטחת, ארץ כנען, אפילו זו שבין הירדן לים, מעולם לא נשלטה ע"י בני ישראל. אפשר לבסס את האמירה הזאת גם על הכתוב בתנ"ך, אך קצרה היריעה לכך.  אלה הרואים בתנ"ך ספר היסטורי, ובייחוד מי שחושבים כי העולם נוסד לפני מעט פחות מששת אלפי שנים, לא יושפעו כהוא זה מהמידע הקיים או מגילויים חדשים. אבל לגבי מי שלא מאמין יש בכך לפחות חומר למחשבה: אם מעולם, או לפחות במשך ארבעת אלפים שנה, לא התקיימה ההבטחה האלוהית בדבר שלטון מדיני על הארץ המובטחת – אולי היא לא נועדה להתקיים כלל. אולי די בהבטחות שכן התקיימו: "ואהבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ויצהרך ותירושך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר אשר נשבע לאבותיך לתת לך". וזה מה שהיה, וזה מה שנותר: ממלכה קטנה, ספר גדול, נביאים, שיר השירים, קוהלת. אימפריות גולות ממנה קמו ונפלו. לא הגודל קובע: ספר הספרים, נביאים ראשונים ואחרונים. שיר השירים. קוהלת. איוב. עם הנצח לא צריך יותר.

שבת שלום


‏19 יולי 2013

‏‏‏י"ב אב תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "ואתחנן"
מאת יזהר יערי



פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ואתחנן". משה מתחנן אל אלוהים למען יאפשר לו להיכנס גם הוא לארץ המבוטחת. אלא שהויכוח אינו מתנהל בין שווים. אלוהים אף אינו מוכן להקשיב. "רב לך" אומר אלוהים למשה "אל תוסיף לדבר אלי עוד בדבר הזה... ... כי לא תעבור את הירדן הזה. וצו את יהושוע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה..."  זכויות העבר לא יעמדו לו למשה.  הוא הגיע לסוף דרכו.

אלא שלמשה חששות כבדים. כן, הוא הנחיל לעם תורה גדולה ועצומה. ארבעים שנה סבב איתו במדבר, כל היוצאים ממצרים כבר מתו, למעט שלושה. האחד, הוא עצמו, עתיד למות בטרם יעבור את הירדן מערבה. שני האחרים, יהושוע וכלב בן יפונה, הוכיחו כבר את עוצמת אמונתם ואין חשש שיפרו אותה. הם יהיו החוליה המקשרת בין היוצאים ממצרים לבין המתיששבים והמתנחלים בארץ. אבל מה עם אמונת האחרים?

אל האחרים פונה משה בדבריו. "ה' אלוהינו כרת איתנו ברית בחורב" הוא מודיע להם "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי איתנו אנחנו החיים פה היום כולנו חיים. פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש". ברור כי אין הכוונה לכך שנוכחים במקום, בגיא אשר מול בית פעור מזרחה לירדן, הם עצמם נכחו במעמד הר סיני. והרי דור המדבר כלה ואיננו. אלא שמשה מדבר לא רק אל העומדים מולו. הוא מדבר לדורות. הדור הניצב מולו ודאי שמע על מעמד הר סיני מפי אבותיו שנכחו בו פיזית. הוא עדיין רק דור שני. אחריו יבואו עוד ועוד דורות. העוצמה שבמעמד תתעמעם. דברים חדשים יקרו. וכיצד יזכור העם את תורתו? רק בדרך זו של אמונה שאנחנו עצמנו היינו שם.

אבל תבונתו הרבה של משה, ותבונתו האנסופית של אלוהים, מסתבר שאין די בהם. אלוהים מרשים תחילה את משה בעוצמתו, ככתוב: "אתה הראית את עבדך את גדולך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך". לאחר מכן הוא עושה זאת לעם כולו. אם באמצעות מכות מצרים ואם בהופעתו הספקטקולארית (כמו שהיה אומר זוהייר בהלול לו נכח שם) במעמד הר סיני. העם מתרשם, אך בעיקר מתיירא. הוא מבקש ממשה לתווך. "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש... ... ותאמרו הן הראנו אלוהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש. היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי (האדם – הכוונה למשה. מסתבר שפרס לא היה הצנוע הידוע הראשון) ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו ומתנו... ... קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו ואתה תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמעונ ועשינו". בכל  הדברים הארוכים האלה מצאנו פחד וחרדה. מצאנו הכרה בגדולת האל. לא מצאנו דבר אחד: את צידקתו לא מצאנו. ואלוהים- הוא בכלל שמח על כל העניין. "... היטיבו כל אשר דיברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לשמור את כל מצוותי..."

הדרך הזו, דרך ההפחדות, מסתבר אינה יעילה ביותר. זכרון האירועים ההיסטרויים, גם אם יימשר, ילך ויתעמעם. אלוהים לא ישוב עם מבול או עם מכות מצרים. העם לא ייתכנס יותר למעמד הר סיני. האמונה צריכה לבוא ממקום אחר. ואכן אפילו אלוהים מודע לכך ואני מפנה את הקורא לארבע מילים בפסוק האחרון שציטטתי: "מי יתן והיה לבבם ..." שאלוהים יגיד מי ייתן? לא הוא ייתן? אלא שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והיראה לבדה אין בה די. ההבנה, ההכרה, האהבה הם שאמורים לעשות את העבודה האמיתית. ועוד דבר אחד: חרדה מובילה לקיפאון. וכשיש קיפאון – אין התחדגשות. באין התחדשות אין קיום. לא לאורך זמן. לחידוש צריך אומץ, לא פחד, וכדאי מאד שלאומץ תתלוטוה גם תבונה.

שבת שלום


5 יולי 2013

‏‏כ"ז תמוז תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "מטות מסעי"
מאת יזהר יערי


פרשת השבוע, פרשת מטות/מסעי, כולל למעשה שלושה חלקים. אני אתייחס לחלק האמצעי בלבד. הוא החלק בו נוקמים בני ישראל במדיינים על חלקם בהידרדרותו המוסרית של העם ביושבו בשיטים, פרשת בלק ופרשת פנחס.

המסקנה המדיינים מהעניין היתה ודאי אומרת "עשית טוב – לא יזכרו לך. עשית רע – לא ישכחו לך" . משסקנה שמתאימה גם למקרים קצת יותר ארציים. כי מה קרה בעצם באותו מקרה מפורסם? בני ישראל שישבו בשיטים בהמתנה לכניסה לארץ הקודש התפתו לבנות מואב היפות ולאלוהיהן. פנחס בן אלעזר קטע את ההילולה בהורגו את זמרי משבט שמעון ואת כזבי המדיינית. מסתבר אם כן שלא רק המואבים גם המדיינים החטיאו את בני ישראל.

אבל הבה נזכור מי היו המדיינים. היו אלה המדיינים אליהם ברח משה בהיותו מבוקש במצרים על רצח איש מצרי. במדיין נשא משה אישה, וממנה נולדו בניו. ושם נגלה לו אלוהים. יתרו חותנו הוא שלימד אותו את יסודות המימשל וחובב בנו של יתרו היה האיש שלימד את בני ישראל והדריך אותם באורחות המדבר בו נדדו. המדיינים ליוו את עם ישראל בכל דרכי נדודיו. אגב, גם בהמשך ניתקל בהם כשבטים נילווים לעם ישראל. יעל אשת חבר הקיני היא שהרגה את סיסרא. חבר הקיני היו על פי המסורת מדיינים שנספחו לישראל.

ואם לא די בכך – קל להאשים את בנות מואב ואת המדייניות שפיתו את בני ישראל בערבות מואב. קשה להאמין שאיש חכם כמשה יעלה על דעתו שמקור הרע הוא חד צדדי. ברור שלא ניתן לפתות את מי שלא רוצה להתפתות. ויותר מכך: בתיאור האירוע בשיטים נאמר: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". הפשע בא מבפנים. לכן אולי  המואבים כלל לא נענשו בפרשה הזו. המדיינים הם שנענשו. המדיינים הם למעשה חלק מעם ישראל, אם גם חלק נבדל. ועל התבדלותם זו ייענשו, כגוף. בין אם חטאו בין אם לאו.

ובכן אלוהים מורה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך" המעשה האחרון שאליו יוליך משה את העם הוא הנקמה במדיינים. כמה עצוב כומה חבל שהנביא הגדול, האיש שהפך עם עבדים לבני חורין, האיש שקבע את השוויון בפני החוק, שהביא לעולם את השבת ואת הדאגה לגר ולאלמנה וליתום, האיש שביצע באחרית ימיו פריצת דרך מגדרית – צריך לסיים את חייו במעשה נורא כל כך. האם גם משה חושב כך? אם חשב לא אמר, אך לבני עמו אמר דברים מעט שונים מדברי אלוהים "החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין לתת נקמת ה' במדיין" נקמת אדוני. לא נקמת בני ישראל. משה מעביר אחריות להחלטה לאלוהים.שום מילה אינה מקרית, גם המילים האלו כך.

העם יוצא למלחמה, וטובח במדיינים טבח רב. בשלב הראשון הורגים את כל הגברים הלוחמים, ולאחר מכן במהלך שאין לתאר אותו בימינו אלא כפשע מלחמה – גם את הנשים הנשואות ואת הידלים הבנים. רק הנערות והילדות נותרו. ההרג רב והשלל אדיר כל כך הרבה עד שלא נותר לתהוה האם לא היה השלל סיבה אחת למלחמה? האם לא היו הנערות, שבעבר היו נערות הפיתוי לבני ישראל, הסיבה הנוספת?

פתחתח את דברי במסקנה של המדייני. אולם לא היא שמעסיקה אותי. הפרשה זו היא פרשה קשה כיוון שהיא נותנת בידי אנשים בני ישראל, גם בימינו, את הכלים להיות נבלים ברשות התורה. לצאת למלחמת מצווה ששכרה בצידה. לצאת לפעולות נקם במי שלא חטאו, ולקרוא להן "תג מחיר". לתורה פנים רבות ואפשר ללמוד ממנה מה שרוצים. כדאי אולי ללמוד את הדברים הנכונים. וכדי להמחיש זאת נראה תוצאת לוואי קטנה שיש לפרשה:  המדיינים, שהושמדו כליל, חוזרים. לא רק כיעל אשת חבר הקיני אלא גם כשוט האלוהים בספר שופטים פרק י'.  קצת מצער לראות את מה שקורה לבני יחשראל האומללים בימי גדעון, אבל לפחות נדע שנראה כי ספר במדבר הגזים מעט במעשה הנורא. ונדע כי הדרך לפתור בעיות עם השכנים (או עם עצמנו) היא לא בהכרח באמצעות החרב. דווקא השיטה הזו בדרך כלל לא מצליחה.

שבת שלום


‏‏28 יוני 2013

‏כ' תמוז תשע"ג

  פרשת השבוע - -פרשת "פינחס"
מאת יזהר יערי

כעת מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל. בשלשות עומדים הגברים יוצאי צבא, מבני עשרים ומעלה. ומשה עובר וסופר. אלא שהמטרה הפעם אינה גביית תרומה או מס. המטרה הפעם היא חלוקת הארץ. "וידבר ה' אל משה לאמור לאלה תחלק הארץ במספר שמות לרוב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש איש לפי פקודיו יותן נחלתו". לא רק שהמסע מסתיים הנה הנה מתחילים לראות את ההתנחלות בארץ המבוטחת.

ואז באות בנות צלפחד. לבנות צלפחד יש בעיה: "אבינו מת במדבר" הן אומרות למשה "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו. למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". משה ממהר להביא את הנושא לפני אלוהים.

הזריזות בה ממהר משה להביא את הנושא לאלוהים מעידה על כך שאינטואיטיבית משה מבין שיש מן הצדק בדבריהן, אך הוא גם מבין עד כמה מרחיקת לכת יכולה להיות התוצאה. הנה, בפעם הראשונה, מוצגת בפניו התביעה לשוויון מגדרי. הפניה של הבנות האלו אינה מקרית. סביר להניח שלא היו היחידות שנותרו ללא אב וללא אח או מגן. אלא שכאן מדובר בחבורה של חמש, שיכולות לחזק האחת את השניה. הן באות בשם אביהן ולא בשמן. משה מבין לאיזה צד עליו לנטות. אבל המדרון חלקלק: היום זה לתת להן זכות בירושה, מחר הן יוכלו להתפלל בכותל ובסוף עוד יבקשו להיות משגיחות כשרות. ההחלטה כבדה, אבל לאלוהים אין בעיה: הוא מיד נותן פתרון הוגן. טוב, כמעט הוגן: אם האב מת ולא הותיר אחריו בנים – זכאיות הבנות לקבל נחלה. הבנות מופיעות בסדר היורשים, ואל במקום הנמוך ביותר.

בנות צלפחד  זוכות בנחלה. מספר יישובים מקראיים נשאו את שמן, וזהו אות לכך שלא רק זכו בנחלה, אלא הצליחו גם לבנות אותה. החשוב בישובים אלה הוא תרצה שהיתה תקופה מסויימת ממלכת ישראל.

במדרש דנו הרבה בעניינן של בנות צלפחד שהיו ככל הנראה חכמות וחזקות. בין השאר נאמר כי בנות ישראל לא חטאו במדבר כגברים: לא היה להן חלק בעגל הזהב (לא ממש מתחבר עם הכתוב בספר שמות) וגם לא במרידתו של  קורח או בפרשת המרגלים. "באותו דור מה שקילקלו הגברים תיקנו הנשים, והיו הנשים גודרות מה שהאנשים פרצו" ועל כן יש גם פרשנות האומרת שעל הנשים לא חל הכלל שכל דור המדבר ימות בו, כיוון שכתוב: "כי אמר להם ה' מות ימותו במדבר ולא נותר בהם איש" לא נותר איש – אבל אישה בהחלט כן.

כל זה טוב ויפה ופמינסטי מאד. אלא שמה שאלוהים תקן באו אחרים וקילקלו. בשלב חלוקת הנחלות באו ראשי שבט מנשה (בתוכו התפקדו בנות צלפחד) וטענו כי אם תינשאנה הבנות למישהו אחר מבני ישראל – תאבד נחלתן לשבט, ותעבור לאחר. ובכן משה ביצע תיקון קל בהחלטה: הבנות יוכלו להינשא למי שירצו, כטוב בעיניהן, ובלבד שיהיה משבט מנשה.

המקרא נותן לנשים כבוד רב. כך גם המדרש. אבל - כל כבודה בת מלך פנימה. כאשר הדברים באים לידי מימוש תמיד יימצוא כמה מנהיגים משבט מנשה, או אחרים, ויסבירו למה זה לא נכון, לא חכם ולא הגון לתת זכויות שוות לנשים. ולמה רק לנשים? מה רבלהפלות אחרים? ובינתיים ניתן את הכבוד לפמיניסטיות הלוחמות הראשונות: מחלה חגלה, נעה ו מחלה, נועה,חגלה מילכה ותרצה, שידעו להילחם – וגם לנצח.

שבת שלום



‏‏21 יוני 2013

‏‏י"ג תמוז תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "בלק"
מאת יזהר יערי


פרשת בלק היא פרשה מוזרה במקצת. גיבור הפרשה הוא בכלל בלעם. בלעם בן בעור, הנביא מפתור. פתור, עירו של בלעם, נמצאת "על נהר בני עמו". גם המידע הזה חסר תועלת: איננו יודעים על איזה נהר מדובר. אמנם ברבות הימים והשנים נדע את קיצו של בלעם: בספר יהושוע פרק יג' נאמר: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". בהקשר של שאר המידע הנתון סביב פסוק זה ברור כי פתור נמצאה מזרחית לירדן, אבל על איזה נהר?  לא ברור. אם גם בדרך כלל כשנזכר בתורה "הנהר" ללא שם הנהר – מדובר בנהר הפרת. ואכן בפתיחת דברי הקללה שהפכה לברכה הוא אומר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם..."  הפרת אכן עובר בארץ ארם, לכן יש להניח שמוצאו משם.

אבל נתחיל מהתחלה. בלק בן ציפור מלך מואב שומע מה עשו בני ישראל לאמורים בדרכם. האמורים היו שכניהם ואויביהם של המואבים, ואף גברו עליהם וכבשו חלק מארצם. בלק רואה את בני ישראל ונחרד. הוא יודע כי לא יוכל לנצחם בדרך הרגילה. בהודעתו לבלעם הוא אומר: "הנה עם יצא ממצרים אשר כיסה את עין הארץ והוא יושב מולי". אם נשווה לספר שמות, י', פסוק טו  נראה כי שם נאמר על הארבה: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ". ועוד אומר בלק על בני ישראל: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את העשב". בחרדתו הגדולה רואה בלק את בני ישראל כראות ארבה. לא בני אדם שאפשר להידבר איתם, מפלצות. חרקים דו רגליים.

הוא צריך קוסם. קוסם כזה נמצא לו בבלעם בן בעור. על בלעם כדאי לאמר עוד משהו מעניין. בסיומה של התורה בא הפסוק להלן: "ולןא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". פסוק תמוה. אפשר להבין כי לא קם עוד נביא כמשה. אבל מדוע התוספת "בישראל"? האם מחוץ לישראל כן קם נביא כמשה? על כך נאמר  בגמרא: "בישראל – לא קם אך באומות העולם קם. ומי הוא?" והתשובה היא "בלעם בן בעור". למען האמת יש גם פשרנויות אחרות לפסוק זה, אך עצם קיומה של פרשנות כזו מביאה אותנו לשלב הבא

משה ובלעם, על פי פרשנות זו,  באו מאותו מקור. הרע והטוב שורשם אחד. ישעיהו הנביא אמר על אלוהים "יוצר אור ובורא חושך. עושה שלום ובורא רע". הניגודים האלה מוכרים לנו ממקומות רבים, אך חשוב לראות את הדכרים: אין טוב בלי רע. והרע הוא לא בהכרח ניגודו של הטוב אלא לעיתים השלמתו.  הרע מדגיש את ערכו של הטוב, הטוב מדגיש את ערכו של הרע. ולעיתים הם אפילו נפגשים. מפיסטו, ב"פאוסט" של גיתה אומר לפאוסט: "אני הוא הרע הסובב בעולם – שאת כל הטוב הוא יוצר", כי אכן לרע חלק ביצירתו של הטוב. בלעם הוא חלק ממשה, ושירתו על ישראל מקורה מאותו מקום שממנו באה רוחו של משה, אלא שבבלעם אין את הרוח הנכונה. את ברכתו לישראל הוא אומר מאונס, לא מרצון. דברי אלוהים יותאים מפיו, אך לא מליבו: הוא היה מוכן גם לקלל את ישראל, לו רק יכול היה.

כאן אולי המקום להוסיף עוד משהו על בלעם: בלעם אכן בעל קשר טוב עם אלוהים. בלק הרי מזמין אותו משום ש"את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יאור" אך הוא איננו נביא. הוא אמנם ראה את מלאך אלוהים, בדרכו לבלק, אך עדיין אינו נביא, וגם לא היחיד שראה את מלאך אלוהים. לאלוהים דרכים שונות להתגלות לאנשים ולהורות להם מה לעשות. יש אפילו מקרים בהם הוא נגלה למי שאינם מבני ישראל. היכולת לצפות את העתיד והיכולת להשפיע עליו באמצעות קללות או ברכות אינה הופכת אדם לנביא. כי לא רק תוכן הדברים חשוב. לא פחות חשובה מהם הרוח הנושבת בהם.

בלעם מגיע לארצו של בלק. נוכח פני העם הוא מורה לבלק להקים במות ולהקריב עליהן פרים ואיילים, ואומר לו "אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני ואראה לך" ואלוהים אכן מופיע לפניו ושם בפיו ברכות במקום קללות. גם נסיונו של בלק לעצור את שטף דבריו הנלהבים לא צולח.

ברכותיו של בלעם הן בעיקרן כלליות, לעם כולו. הוא מדבר על עצמה ועל שלווה ועל בטחון. ולכן אני רוצה לאמר משהו פוליטי קטן. השבוע השווה אחד משרינו את הפלשתינים, מה לעשות עוד עם שיושב כאן, ל"רסיס בישבן". משהו מטריד אבל לא בעיה קיומית. בכך הוא ממחיש כי לפחות פסוק חד מדברי בלעם אכן מתממש בנו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". כדאי לשים לב רק כי לביטוי "בגויים לא יתחשב" יכולות להיות שתי משמעויות: לא יתחשב בגויים – כלומר יעשה כרצונו בלי להתחשב ברצונם של אחרים. משמעות שניה היא – לא נחשב בעיני הגויים. החשש הגדול שלי הוא שאנחנו מתחילים בפרשנות הראשונה – והיא זו שתביא אותנו לפרשנות השניה. ואין נביא או אלוהים שיוכל לעזור לנו אז.

עד כמה זה תלוי בנו? לא ברור. המדיניות הכלכלית – חברתית של ישראל מושפעת היום הרבה מאד מהמחאה של 2011. זה סימן מעודד גם לנושאים אחרים. ולא פחות חושב: בני ישראל לא היו ארבה בגול מואב. הם היו עם רעב מחפש מולדת.החלק המעניין בפרשה לא כתוב בה כלל: בלעם הולך הביתה ומואב? ובכן הדיון עובר לנושא אחר לגמרי. אפשר בהחלט לספר את סוף הסיפור גם כך: ולחאר שבלק הבין כי עם מבורך לפניו הוא התיר לו להישאר במקומו ולעבור בארץ מואב בדרך לארץ המובטחת. למה לא להיות קצת אופטמיים?

שבת שלום


‏‏‏‏31 מאי 2013

‏‏‏‏כ"ב סיון תשע"ג


פרשת השבוע - -פרשת "שלח לך"
מאת יזהר יערי

"שלח לך אנשים" אומר אלוהים למשה "ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל". פרשת "שלח לך" עוסקת בעיקר בפרשת המרגלים.

משה בוחר לעצמו את ראשי שבטי ישראל ושולח אותם. אין אלה נשיאי השבטים, המופיעים בשמותם בפרשת במדבר. אלה אנשים חדשים, אם כי שני שמות כבר מוכרים לנו מקודם: הושע בן נון, אשר שמו שונה לכבוד המבצע ליהושוע, וכלב בן יפונה משבט יהודה. המסלול של משה אינו מפורט במיוחד: "עלו זה בנגב ועליתם בהר" הוא אומר להם, ומנחה את המרגלים לבדוק את טיבה של הארץ ואת טיב העם היושב בה.

במדרש הגדול נאמר על כך – כי כל שהוא אומר עליו אלוהים "לי": "אספה לי..." , "והייתם לי קדושים..." וכיהנו לי..." ומה שהוא רע – הוא מרחיק: "שלח לך". כי בעצם מדוע בכלל צריך לשלוח מרגלים? לכאורה הרי אין ספק כי אלוהים  יודע היטב מה נמצא בארץ. משה כבר תאר את יופיה וטובה של הארץ לפני בני ישראל בעבר. אך מאחורי האמירה "שלח לך..." נראה כי מסתתר שיח שהיה בין אלוהים למשה על טיבה של הארץ אליה הולכים בני ישראל. משה, יליד מצרים ןחניך המדבר, לא ראה עניניו את הארץ. הוא רוצה לראות. הוא רוצה לדעת אם מה שאמר לבנ י ישראל גם נכון. ואלוהים? אלוהים הרי יודע כי הארץ לא ריקה היא. כי בנויות בה ערים בצורות והארץ המובטחת לעמו אינה ריקה. הוא לא מביא עם ללא ארץ אל ארץ ללא עם. הוא מביא עם ללא ארץ אל מאבק לא פשוט לבניית מולדת חדשה בארץ המבוטחת. זהו מצב קלאסי בו כדאי אולי להסתיר קצת עובדות. אבל משה. משה רוצה. ואלוהים אומר לו "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" והא כבר יודע שזה עוד ייגמר בבכי.

ואכן המרגלים חוזרים ופיהם כרגיל בשורות טובות ובשורות רעות. והטובת הן שהארץ טובה. והרעות הן שאינה ריקה. פחד אלוהים נופל עליהם לנוכח העיר חברון ותושביה "ושם אחימן תלמי וששי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים". הידיעות החדשות מחרידות את העם, ואפילו אמונתו הנלהבת של כלב בן יפונה "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" אינה עושה את העבודה. העונש כרגיל נורא: המרגלים, דוברי האמת, מתים במחלה. לדור כולו מובטח כי הוא לא ידיע לארץ המובטחת, וייאלץ לנדוד ארבעים שנה במדבר עד בוא לארץ כנען. וכל דור המדבר יכלה בו, למעט שני המאמינים הגדולים: יהושוע בן נון וכלב בן יפונה.

לכך כדאי להוסיף עוד קאע קצר בסיפור: ההודעה הנוראה הזו מביאה את העם לחזור בו. "הננו ועלינו אל מקום אשר אמר ה' כי חטאנו" קורא העם, "ויעלו אל ראש ההר וארון ברית ה ומשה לא משו מקרב המחנה" תוצאת המעשה קשה: "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום וכתום עד החרמה".

מה בעצם קורה כאן? יש שתי שיטות להניע אנשים לעשות דברים. האחת – להפחיד כהוגן. השניה – להבטיח הבטחות. בעברית של ימינו זה היה נקרא "שיטת המקל והגזר". השם בא מעולם החמורים, והשיטה די מתאימה לחמורים, ובעיקר לחמורים אנושיים. באופן מתוחכם יותר האיומים יכולים להיות לא ישירים, למשל הפגנת כוח אדירה שמבהירה לנוגעים בדבר מה יקרה להם אם לא יעשו את הנדרש או לחלופין – נטיעת אמונה חזקה בדרך בה הם נדרשים ללכת. אלוהים, צריך להודות, מעדיף בדרך כלל את הדרך הנכונה. ראינו את זה כבר בפרשות קודמות: הוא מקדיש לאיומים הרבה יורת אמשר להבטחות. אולי משום שזה קל יותר ומובן יותר. וכך היה גם עם מכות מצרים.

כי בואו נראה רגע מה היה במכות מצרים. האם היה נסיון לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל? לא. מראש הבטיח אלוהים למשה כי יקשיח את לב פרעה, וכך הוא עושה. יתר על כן: אם פרעה היה רוצה לשלח את העם והעם לא היה הולך – מה היה קורה אז? אך אם היה פרעה מסרב לשלח את העם והעם היה רוצה ללכת – נוט, אנחנו יודעים בדיוק מה היה קורה, כיזה מה שקרה: העם ניצל רגע של חולשה, ברח, וכל צבא המלך וכל פרשיו לא יכלו לעצרו. אמונה היא דבר חזק. לפעמים חזק מדי. אלא שזכרון העם, מסתבר, היה קצר אז ממש כשם שהוא קצר בימינו. תמו עשר המכות, קצת נדודים במדבר וכבר "ניתנה ראש ונשוב מצרימה".

ארבעים השנה במדבר הן עונש. אבל לא רק עונש: אלוהים מחליט שנדרש שינוי פנימי. "עבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה". לפעמים טוב להיות אלוהים: הוא באמת יכול להחליף את העם. וזה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו. אחרי ארבעים שנה, עם דור חדש ועם חדש – נלך ונבנה את הארץ המובטחת

אבל אנחנו, שלא לאלוהים דמינו, ואין לנו עם שלם לנהל אותו אלא את עצמנו לבד, מה אנחנו נעשה עם כל זה? המעט שאפשר לאמר הוא כי את מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לעשות מתוך כוונה. מתוך אהבה. ברוח הנכונה. ואז, גם אם פה ושם (ואפילו פה ופה) נטעה בדרכנו – תמיד נוכל לתקן ולחזור ולבנות את הארץ המובטחת שלנו. באהבה, בכבוד. לא בפחד לא בשנאה.

 

שבת שלום


‏‏‏17 מאי 2013

‏‏‏ח' סיון תשע"ג

 

פרשת השבוע - -פרשת "נשא"
מאת יזהר יערי

פרשת נשא, פרשת השבוע שלנו, היא הארוכה בפרשות השבוע. היא עוסקת בנושאים רבים, אך מה שמאריך אותה במיוחד ההוא תיאור המתנות שמביאים נשיאי השבטים למשכן.

אבל זה בא רק בחצי השני של הפרשה. מפרק ז' פסוק י"ב ועד פסוק פ"ג, ע"ב פסוקים, שהם 72 פסוקים שישה פסוקים לשבט. ארוך מאד,  ואני לא אכנס למלכודת הזאת.

אני רוצה לדבר על משהו אחר.

אני רוצה לדבר לע המים המאררים. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם " אומר אלוהים למשה "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש איתה שכבת זרע..." בקיצור – הקטע הזה עוסק במי ייעעשה באישה שבגדה בבעלה.

יש כמה דברים מעניינים בפרשה הזאת. הראשון בהם הוא היחס שבין אלוהים לישראל. חז"ל בעיקר מרבים לדבר על הקשר בין אלוהים לישראל כקשר שבין גבר לאישה. אותה האהבה, אתם יודעים, שאין לה אולי פשר אבל היא אחד הכוחות המניעים את העולם (האחרים קצת פחות יפים) אבל לא רק חז"ל מדברים על כך:  "זכרתי לך חסד נעורייך" אומר אלוהים מפי ירמיהו הנביא "אהבת כלולותייך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כן כן, בדיוק על ההליכה הזאת מדבר אלוהים. על התקופה בה עם ישראל הולך אחרי מצוות האלוהים במדבר, בארץ לא זרועה. לא בטוח אם ברגע זה זוכר האומר את האימה המלווה את בני ישראל במדבר הזה, המלא בנחשים ועקרבים. את חוסר המים והאימה להישאר לבד, ללא יד מנחה. אבל האין משהו מזה גם ביחסי גבר ואישה?

אבל כאן לא על אהבה אנחנו מדברים אלא על בגידה. מה ייעשה באיש בוגדת. יש כמובן מספר אפשרויות: אדם יכול לחשוד באישתו חשד חינם. הרי הוא איננו אלוהים: אל הכל הוא יודע. אדם יכול לקנא לאישתו מעבר לרמה ההמתקבלת על הדעת מצד האהבה. אבל איך נדע?

ובכן יש מבחן. מבחנים לנשים סוטות היו תמיד. ידוע לנו כיצד נבחנו מכשפות: הן נזרקו כפותות לנהר. אם צפו – הן מכשפות ודינן שריפה. ואם טבעו – הרי אי אפשר כמובן להציל את גופן, אבל את נפשן בהחלט אפשר. המבחן שלנו קודם בהרבה, מבחן המים המאררים: לא נזרוק את החשודה למים, ניתן לה לשתות אותם. לא אכנס לטקס כולו. הוא כמובן כולל קרבן ומנחה וכהן שמבצע אותו. אבל באופן ספציפי – האישה צריכה לשתות את המים המאררים, ואם היא מעלה – בטנה תצבה, ירכה תיפול ואשמתה תוכח. אמנם העונש שנקבע לה אינו מפיע כאן ("והיתה לאלה" זה מה שכתוב, ונותר לפרש). ואם כל זה לא יקרה? נו, אז הכל בסדר, בסה"כ שתינו מים מרים ומאררים. יחסית ליחס לחשודות בכשפים זה ממש מתון.

אגב –  את התהליך הזה יכולה לעבור אישה גם אם הרתה ובעלה חושד בה כי הוא אינו האב. אין צורך בבדיקה ובחקירה, חשד מספיק – ויש מנגון שנותן מענה מהיר ויעיל.

עכשיו כמובן השאלה: ומה קורה לגבר שבגד? מה קורה לגבר שהכניס להריון אישה לא לו? ובכן בהקשר הזה התשובה ברורה: כלום. אין התייחסות לנושא. אין מבחן ואין מים מרים ומאררים. למעשה האפשרות שגבר יבגוד איננה קיימת. גם באותם מקרים בהם גבר מקיים יחסי מין עם אישה שאינה אישתו, ויש לכך התייחסות במקומות אחרים, לא מדובר בהקשר של בגידה באישתו החוקית של הגבר. היא לא צד בעניין.

כן, אני יודע, כעת מתבקש לאמר משהו פמיניסטי כהלכה, אבל גם למלכודת הזאת לא אכנס. זה אמנם נושא מעניין, אבל לא לעניין. כלומר: לא כרגע ולא בהקשר של דברי הפעם. אני רוצה לדבר על משהו אחר, ולכן כעת בואו נחזור רגע לאחור בדברי: הזכרתי את ההשוואה בדבר קשרי האהבה שבין אלוהים לעם ישראל. כאהבת גבר לאישה, וכאהבת האישה לגבר. הגבר הוא כמובן אלוהים ("זכרתי לף חסד נעורייך..." וגו'). אם מישהו יכול לבגוד – הרי זו האישה. כלומר: עם ישראל יכול לבגוד באלוהיו. אלוהים אינו יכול לנטוש את עמו או לבגוד בו.

החלק היפה בכל הסיפור הוא שכיום הרי אין לנו אלוהים. לפחות לא לי ולמי שאני מדבר אליו. קודשי האומה אינם אלוהים אלא האדם. המשטר שלנו אינו אוטוקרטי או תיאוקרטי. אצלנו מדובר בדמוקרטיה, ואתנו מנהלת מנהיגות שנבחרת על ידנו אחת לכמה שנים לנהל את המדינה (וגם את הקיבוץ, אבל פה זה נראה יותר טוב).

אני לא רוצה לדבר על בגידות ואכזבות. אני רוצה לדבר על דבר אחר: מסיבה כלשהי, אולי בצדק, רואים מנהיגי הדור, ואני מדבר כרגע על  המנהיגות הפוליטית, את עצמם כאילו היו אלוהים. ואם כן הם יכולים לעשות הכל: הם יכולים להבטיח הבטחות ללא כיסוי. הם יכולים להעביר עוד קצת ממי שאין לו למי שיש לו. הם יכולים לטוס בעלות שאפשר לקנות בה דירה בבאר שבע. הכל אפשרי. רק דבר אחד נבצר מהם לעשות: הם לא יכולים לבגוד בבוחרים. פשוט משום שהעם, הוא אותו עם ישראל של פעם. ואילו המנהיגות שלנו – נו טוב, הם הרי מחליפים את אלוהים.

עכשיו אומר שוב משהו על הפרשה עצמה, על החלק שעליו לא כתבתי: 72 פסוקים מתארים את הקרבת קורבנות נשיאי השבטים בשם שבטיהם. כל הקרבנות זהים, רק שמות הנשיאים ושבטיהם משתנים. המון עם רב שמביא את קורבנותיו לאלוהים. כולם שווים, והם רבים מאד.

כדאי לנו לזכור: אנחנו ה- 99%. אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו. את המים המאררים נשתה בכל מקרה, לפחות שלא נמצא את עצמנו אשמים בסוף.

שבת שלום


‏‏10 מאי 2013

‏‏א' סיון תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "במדבר"
מאת יזהר יערי

במדבר. עם ישראל נמצא במדבר. יש הרואים בו מקום פתוח ואוהבים את מרחביו, את השקט. יש החוששים מפני המרחבים האינסופיים. מפני היעדר החיים מו... את השקט. מה מאלה היה משה שבצעירותו מרעה את צאן יתרו במדבר? קשה לדעת. קל לדעת שכמנהיג אומה שפותח בדרכו לארץ המובטחת הוא מודע לצורך להגו ולשמור על קודש הקודשים של האומה. על הדבר החשוב ביותר. על ארון הקודש, ועל אוהל המועד.

שדרת המסע מתארגנת במבנה של חומה נעה בעלת ארבע כנפות. ממזרח דגל מחנה יהודה הכולל מאה שמונים אלף ושש מאות יוצאי צבא מהשבטים יהודה, יששכר וזבולון. מדרום (תימן) דגל מחנה ראובן הכולל מאה חמישים אלף ארבע מאות וחמישים משבטי ראובן שמעון וגד. מחנה אפרים ילך ממערב והוא כולל את שבט אפרים ומנשה ואת שבט בנימין מאה אלף ושמונת אלפים ומאה איש ותחת דגל מחנה דן ניצבים השבטים דן, אשר ונפתלי מאה חמישים ושבעה אלף ושש מאות איש. וכיוון התנועה? מפתיע, אבל בשלב זה דרומה. כיצד נדע? ובכן נאמר: "כל הפקודים למחנה דן מאת אלף ושבעה וחמישים אלף ושש מאות לאחורניה יסעו לדגליהם".

ובתווך, בתוך המחנות "ונסע אוהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש ליד דגליהם" ואל הלויים נגיע מיד.

הלויים אינם נספרים בכלל עם ישראל. הם הממונים על עבודת האל, על הובלת המשכן ומרכיביו. אך בעת המשא גם הם מקיפים את המשכן: משפחת הגרשוני, צאצאי גרשון בן לוי, מוצבים ממערב למשכן. משפחת הקהתי, בנו השני של לוי, ניצבים מצד דרום. משפחת המררי, בנו השלישי של לוי, מוצבים מצפון.  משה ואהרון ובני משפחותיהם, הכוהנים שמבני לוי,  מובילים את המסע בצד המזרחי.

משכנו  של אלוהים, נשמת אפה של האומה המתהווה, מוקף בשומרים ןמגנים. לא חומה יש כאן, אלא בצל.

ובכן כך יתנהל לו מסעם של בני ישראל במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. מערך מוגן ומסודר?: לא יושארו חלשים מאחור. לא יזנקו החזקים לפנים. גוף אחד ומלוכד המגן יחד, איש במקומו, על קודשי האומה. ואלוהים? אלוהים במרכז. מי שיעקב אחר המשך המסע יראה כי לא כך בדיוק פעלו הדברים. בכל זאת: הולכים בדרך, אין תקשורת. המרחקים גדולים. שש מאות אלף הם הגברים בלבד. לא כולל שבט לוי (אפשר לבדוק במספרים).  יש להניח שהעם עצמו גדול פי ארבע או פי חמש לפחות. אבל יש תוכנית, יש כיוון, יש לפי מה לצעוד.

תוכנית, אגב, יש גם אצלנו. אבל אצלנו אלוהים כבר לא במרכז. אנחנו הרי כבר מזמן הומניסטים. הומניסטים לא במובן של טובי לב, אלא במובן של מעמידי האדם במרכז. האדם אולי אינו נזר הבריאה, אך הוא הדבר החשוב לנו ביותר. לנו כבני אדם.

וכך, אחרי שנים רבות, קמה לנו ממשלה שאלוהים אינו עומד במרכזה. אם נבדוק את מידת ההומניות בתורתה אולי נמצא בה לא מעט פגמים. והחשוב ביותר היא הרחבת המושג: לא האדם במרכז, אלא האדם היהודי במרכז. התוספת הקטנה הזאת מעקרת כמעט את כל האמירה. אבל בואו נניח לזה לרגע. באי אפשר לעסוק בהכל כל הזמן.

בחרנו לנו שר אוצר ששפתו רהוטה והוא יודע לדבר על "האדם העובד". והנה הוא הציג לנו את התכנית הכלכלית הראשונה שלו.

תוכנית כלכלית של גוף חברתי מציגה את סדרי העדיפויות שלו. היא מציגה את מה שחשוב לו יותר ומה שחשוב לו פחות. תוכנית כלכלית של מדינה צריכה להוות את חומת המגן המגנה על ערכיה. מדובר אמנם ב"טבלאות אקסל" כמו שאמר שר אוצרנו. אך הטבלאות האלה מייצגות את הערכים ומתארות את מידת רצוננו לקדם אותם ולהגן עליהם. והן עושות את זה טוב יורת מכל הסבר מילולי: הן אומרות כמה ניתן וןכמה ניקח, ללא הסתרת פנים. הדבר הזה נכון לכל גוף חברתי שיש בידו תקציב: מדינה, קיבוץ ואפילו משפחה. מה נעמיד לפני מה. מה החשוב ביותר. מהו קודש הקודשים שסביבו יוצבו חומות המגן ושסביבו תנוע כל שדרת המסע.

אפשר לאמר "בואו נניח את טבלאות האקסל ונדבר על האישה הקטנה" אבל האישה הקטנה לא כל כך רוצה שידברו עליה. היא רוצה שטבלאות האקסל הכלליות יאפשרו לה לייצר את הטבלאות שלה כדי לעשות מה שהיא רוצה, מה שהיא צריכה לעשות.

את תוכנית המסע הזה, של שנה לא של ארבעים, צריך לתכנן בקפידה, ולסמן מטרות. אין מה לדאוג: כל שדרת מסע מתפרעת בשלב מסויים. שום תסרוקת לא תחזיק מעמד ברוחות של המציאות (חוץ מהתסרוקת שלי, כמובן). אבל צריך לדעת לאן הולכים. מהו הדבר החשוב, הקדוש, שעליו מגינים. וכמובן: על מי מגנים.

ובכן כאמור יש לנו תוכנית. וכבר אנחנו יודעים כיצד אמורה לנוע שדרת המסע ועל מי היא תגן. ומיהו קודש הקודשים שלנו, הדבר החשוב ביותר. מסתבר שקודש הקודשים שלנו, הדבר החשוב ביותר, הוא בעל ההון. סביבו תנוע שדרת המסע שלנו בזמן הקרוב. והחלשים? נו טוב, מישהו חייב להישאר מאחור. לא? נחזור בעוד שנתיים להביא אותם, או משהו כזה.

ובכן לא. האדם במרכז. כבר עכשיו, ועל זה צריך להיאבק, מהיום. טוב. ממחר.

שבת שלום (ולהתראות מחר בכיכר)


‏03 מאי 2013

‏כ"ג אייר תשע"ג

פרשת השבוע - -פרשת "בהר בחוקותי"
מאת יזהר יערי


פרשת השבוע שלנו היא שוב פרשה כפולה: "בהר בחוקותי".

פרשת בחוקותי נפתחת בפסוקי הבטחה ועוברת בהמשך לפסוקי תוכחה. מי שיבדוק ויספור ימצא כי  מספר פסוקי התוכחה רב ממספר פסוקי ההבטחה. נראה שבעניין שיטת המקל והגזר – אלוהים בונה יותר על המקל. אבל זה פחות חשוב.

לקראת סוף פסוקי התוכחה, בפרק כו' מפסוק מב' נוכל לקרוא כך: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ריצו את עוונם יען וביען את משפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם. געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם... ...וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוהים אני ה'".

חמש פעמים נזכרת הברית בפסוקים אלה: עם שלושת האבות, עם הארץ וברית הראשונים. סדר הכתיבה כשלעצמו מהוא מעניין, מיעקב לאברהם, בסדר הפוך, ולא בסדר שאולי ייראה לנו הגיוני יותר, מהתחלה אל הסוף. ובתוך אלה מובלע הסבר נוסף ליציאת מצרים הרועשת, הגדולה והמהממת: הוצאתי אותם ממצרים לעיני הגויים להיות להם אלוהים. שכולם יראו, ושכולם ייראו.

ברית, כדאי לזכור, היא דו צדדית: אלוהים אינו כורת ברית לבדו. הוא עושה זאת עם האבות, הוא עושה זאת עם העם והוא עושה זאת בברית משולשת עם הארץ. אם לא יקיימו בני ישראל את חוקי אלוהים – לא רק הם, גם הארץ תסבול: היא תיעזבה מהם ואת שבתותיה תעשה בהשמה. שבתות הארץ הן שנות השמיטה, ויש הבדל גדול בין שממה, או השמה שהיא מהלך יזום, לבין שמיטה. השמה היא הזנחה, עזובה. שמיטה היא תקופת מנוחה. העובד שנח בשבת אינו מובטל. הוא נח.

זה אולי המקום לשאול את עצמנו האם זכות האבות קיימת לנצח. אינני הראשון לשאול כך. גם חז"ל עסקו בנושא, וזו שאלה בעלת חשיבות רבה. עצם העיסוק בשאלה הזו מצביע על כך שהתשובה אינה חד משמעית. לאמור: מי שבא ואומר כי הארץ הובטחה לנו וברית קיימת בינינו לבין אלוהים – חולק על דעת גדולים וחכמים.

ובעצם למה שנקבל זאת כמובן מאליו? המקרא מזכיר את הבריתות עם האבות. הוא מזכיר גם את ברית הראשונים, בזמן יציאת מצרים. איך לאמר? חלפו כמה שנים מאז. שלושת אלפים חמש מאות? משהו כזה, כנראה. שלושת אלפים חמש מאות הן באמת כלום לעומת הנצח. אבל זה משום שכל פרק זמן הוא כלום לעומת הנצח. בחיי אדם פרק הזמן הזה נתפס בקושי. שלושת אלפים שנה! אפילו בהיסטוריה המוכרת לכולנו אימפריות קמו ונפלו בתוך התךקופה זו. עמים הופיעו על במת ההיסטוריה, עשו גדולות ונצורות ונעלמו כמעט ללא השאר שריד. ואנחנו מתבססים על ברית שגם לאחר למעלה משלושת אלפים שנה (מהפעם האחרונה, כמובן) טרם מומשה? אולי הסינים הם כחול אשר על שפת הים. אולי הקנדים הגיעו אל הארץ המובטחת. אנחנו? כל כך הרבה זמן עבר ועדיין אנחנו כאן, על פיסת הקרקע המאובקת הזאת, מתכתשים עם השכנים על השאלה מי הדייר הראשי ומי דייר המשנה בבית. לא נראה לי שאפשר עוד להתבסס על הברית הזאת.

כדאי כמובן לזכור שקיום הברית מותנה במשהו "אם בחוקותי תלכו..." אלו מן החוקים? האם החוקים הכתובים בפרשה זו ובקודמתה (פרשת בהר)? האם יש לקיימם כלשונם? אכן להחזיר בתים שנרכשו לאחר חמישים שנה?  לשמוט הלוואת לאחר שבע שנים? לא צריך להיות משק מודרני כדי לדעת שהדבר אינו אפשרי: כבר בתקופת האמוראים דברים אלה לא התקיימו. לרוע המזל יש בינינו לא מעטים שבטוחים שיש לנו את הזכות על הארץ, ושמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. ומכאן שכל מי שמיישב את ארץ ישראל הכל שרוי ומותר לו.

אז בוא נחזור רגע אל חברינו האמוראים, שהם חלק ממה שקוראים "חז"ל". ואני אצטט את רבי ברכיה (אמוראי  מהדור הרביעי, מאה רביעית לספירה) שאמר כך: "אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה לך והדבר בגמילות חסדים" לא נותרה בידינו כל זכות, אומר רבי ברכיה. אך הזכות תתקיים אם נדבק בגמילות חסדים. ואני רוצה להרחיב מעט: במעשים הטובים והנכונים.

אז האם עדיין לאחר כל השנים האלה, ולאחר כל הזמן שחלף מאז נטשו בני ישראל את ארץ ישראל – עדיין יש לנו זכות על הארץ. ומה הזכות הזאת על פי תפיסתנו החילונית, שאינה רואה בהבטחה האלוהית ובבריתו שנכרתו טיעון תקף. ובכן מסתבר שלא רק אנחנו לא רואים בבריתות האלוהיות ערך רב. וזכותנו, לדעתי, היא זכותו של הטבוע הנאחז בקרש ההצלה, זכות החלום בן אלפיים שנה ששימר את הקרש הזה. אבל זכות זו יכולה להישמר רק אם נהיה מדינה הוגנת, צודקת. מדינה שמקיימת את עקרונות הצדק והחמלה בין אדם לחברו, אבל גם בין עם לשכניו.

שבת שלום


19. אפר. 2013

ט׳ אייר תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "קדושים"
מאת יזהר יערי



שתי פרשות לנו השבוע, אחרי מות וקדושים. אני אעסוק רק בפרשת קדושים.

פרשת קדושים היא פרשה קטנה יחסית בהיקפה, אך גדולה בחשיבותה. מתוך תרי"ג מצוות היא מכילה חמישים ואחת, וחלק ניכר בהן הן מצוות שבין אדם לחברו. אגב – במצוות שבין אדם לחברו יש גורם שלישי: אלוהים. הוא מהמורה אותן והוא העד להן.

ראשית אתייחס למסגרת הכתוב. המילה "קדושים" מופיעה כבר בפסוק הראשון בפרשה. “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". הפסוק הסוגר את הפרשה (למעשה הפסוק הלפני אחרון) חוזר על הדברים: “והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה' ואבדיל אתכם מהעמים להיות לי". אם כן מסגרת הפרשה היא הצהרה על קדושת העם וגם בתוכה מופיעה המילה פעמים מספר.

אלא שהקדושה הזו אינה דבר שטמון בעצם היות העם אלא במצוות שהוא מקיים. ויותר מכך: המשפו הפותח מנוסח כך: “דבר אל כל עדת בני ישראל". הנוסח  "דבר אל עדת בני ישראל" מופיע בתורה פעמים רבות. אך כאן מופיעה המילה "כל" בתוספת. כיוון שלא ייתכן שהשינוי הזה סתמי – יש מקום לשאול מה טעמו. הנצי"ב מוולוז'ין אומר על כך כי תוספת המילה "כל" באה להדגיש כי לא מדובר בעדה כולה בלבד אלא בכל איש ואיש בתוכה. האנשים שונים זה מזה בתכונותיהם, ביכולותיהם, במעשיהם ובעיסוקם. אך הקדושה יכולה להיות בכל אחד, והחובה לחתור אליה מוטלת על כל אחד ואחד. לא באמצעות שליח.יותר מכך. חיים בן עטר גם הוא מפרשני התורה המאוחרים, אומר את הדברים הבאים: ”קדושים תהיו" נאמר ולא "קדושים אתם. כלומר הקדושה אינה קיימת אלא עתידית. צריך לחתור אליה כל הזמן. אין יעד שבהגיענו אליו אפשר לנוח: הנה אנחנו קדושים. תמיד יש דרגה גבוהה יותר. הקדושה המובטחת ב"קדושים תהיו" היא מגדלור בחשכה. כוכב הצפון קו אופק: תמיד לחתור אליו תמיד ללכת לאורו. והדרך להגיע אליו היא דרך המצוות.

המצוות הכתובות בפרשה זו הן מצוות מעשיות. כל אדם יכול ומצווה להישמע להן ולעשותן, ובמרבית המקרים (לא בכולם) גם כל אחד יכול למלאן אם רק ירצה בכך.

כן, חלף זמן רב. כמה אנשים נוטעים עצי מאכל, כך שיצטרכו להותיר מהם קודש ל-ה'? וכמה קוצרים את שדותיהם (לכמה יש בכלל שדות) או בוצרים בכרמים? בפרטים השתנו, אבל הכללים לא. לא השתנה "לא תלין פעולת שכיר" אם כי לא חייבים לשלם מיד, אפשר לשלם בסוף החודש. לא השתנה "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך לא תישא עליו חטא" ובודאי לא "לא תעשו עוול במשפט" ומעל הכל עומד "ואהבת לרעך כמוך”. 

הילל הזקן פרש את הכתוב "את השנוא עליך לא תעשה לחברך". וזוהי הפרשנות הראשונה, והחביבה על רובנו ביותר: כביכול די בכך כדי להיות יהודי ואפילו יהודי מאמין. הלוואי והיה הדבר נכון, אבל זה פשטני מאד. ראשית משום שלפסוק חמש מילים ולא שלוש: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מכאן שמדובר בהחלט במצווה דתית. שנית: תכונה אופיינית של חלק גדול מהמצוות היא שהן ניתנו בצורה מעט או הרבה סתמית ולא מלאה. החסרון הגדול הוא שלא ברור לנו מהי בדיוק הכוונה. זהו בדיוק גם היתרון. כל אחד יכול ואף חייב להתעמק ולחשוב מהי משמעות הציווי. כל אחד חייב להגיע למסקנות שהן שלו, ולא  מצוות אנשים מלומדה. מעין כלי למחשבה. אלא שכלים יכולים ליצור גם נזק, כי פרשנויות שונות יכולות לעיתים להוביל אותנו למסקנות שנראות רחוקות מאד מכוונת המשורר (או אלוהים במקרה זה). יתרון נוסף הוא שזה מאפשר קיום של הרבה קבוצות של מאמניינים באותו אל ובאותה דת – אך ברבנים אחרים לגמרי.

על  משמעותו של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" יש כמובן  תילי תילים של הלכות ופרשנויות. לא אצטט כאן דברים בשם אומרם משום שזה ייצא ארוך מדי. אבל אומר כמה דברים בכל זאת.הפרשנויות נעות הן מהדגשים והן על המשמעות של המילים.

שאלחה אחת היא מיהו "רעך"? האם מדובר בכל אדם או רק בבני ישראל? והרי יש שתי מצוות מעשיות בפרשה זו בהן מוזכרים "בני עמך" או “אחיך" ואילו המילה “רעך" מופיעה בעוד מצווה. המשמעות של השאלה הזו מרחיקת לכת: אם רענו הוא רק בן עמנו או אחינו – הרי כל השאר אינם נכללים במצווה זו. אמרתי ערבים? מילא. אבל אולי אמרתי רוסים או אפילו "כאלה שיהדותם מוטלת בספק". שלא לדבר על אתיופים (שהם בכלל דומים לאריתראים ואז אפשר להתבלבל ולהכות אותם ללא כוונת זדון). מצד שני "חביב אדם שנברא בצלם" כל בני האדם נבראו בצלם, וכולם רעינו. הלא כך?ובכלל, לו רצה להגיד בן עמנו היה אומר, כפי שצויין במיצוות אחרות. ולא כך נאמר.

ומה באשר לדגש? ואהבת לרעך כמוך – קודם כל לאהוב את עצמי כדי שאוכל לאהוב אחר כך גם את רעי? ואם צריך להחליט בין אהבת עצמי לאהבת רעי? האם עלי להעדיף אותו או אותי? זה מעט מצומצם יותר. לא ברמה הלאומית, אבל ברמה האישית הוא בעל חשיבות עצומה: חשוב שאדם יאהב את עצמו ויכבד את עצמו. אך אם יעמיד זאת לפני אהבת רעו – ויישם זאת ביומיום – אהבה גדולה לא תהיה כאן (אם כי אולי שמירת מצוות כן).

בשורה התחתונה התורה אינה נותנת הוראות פעולה. כמובן שלא אעשה זאת במקומה. אני חוושב שפיזרתי כאן די רמזים כדי להבין את דעתי: חביב אדם שנברא בצלם. כולנו שווים, ואין ברירה אלא לאמר את מה שלא נאמר אצלנו בחג העצמאות: “אין עם חופשי באמת כל עוד הוא משעבד עם אחר". ובצימצום: אין אדם חוםשי באמת כל עוד הוא מנצל אדם אחר.

שבת שלום


5. אפר. 2013

כ״ה ניסן תשע״ג


פרשת השבוע - -פרשת "שמיני"
מאת יזהר יערי



"וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ". פרשת שמיניו, שהיא פרשת השבוע שלנו, עוסקת בכשרות.

ההגדרות די מעניינות בהתחשב עם העובדה שגם אינן מקובלות בהכרח על מי שאינו יהודי. ההנחה המקובלת עלי בדרך כלל היא שבני אדם יאכלו כל דבר שאפשר לאכול אותו. כך זה אצל בעלי חיים  וכך זה בעולם הצומח. הנחה הזו היא הכללה שאינה בהכרח נכונה. לא ידוע לי על תרבות בה מקובל לאכול עטלפים או ציפורים דורסות.  אבל בני אדם באמת אוכלים כמעט הכל, ואילו היהודים מוגבלים מאד באופן יחסי.

יש ספר שאני מאד אוהב שנקרא "פרות קדושות וחזירים משוקצים" חיבר אותו מרווין הריס והוא נמצא בספריה שלי מאז 1987, כלומר למעלה מ- 25 שנה. מרווין הריס סוקר בו את מנהגי האכילה במקומות שונים בעולם. באופן בסיסי הוא טוען שהשיקול העיקרי בבחירת המותר והאסור לאכילה הוא השיקול הכלכלי. לכאורה טיעון די מטופש בהתחשב בכך שתורת הכלכלה קיימת רק 200 או 300 שנה, ואילו בני האדם אכלו תמיד, אך הגדירו חיות מסוימות כאסורות לאכילה הרבה קודם לכן. אלא שכל כלכלן יאמר  שבני אדם נוקטים בהתנהגות כלכלית גם בחוסר מודעות. גם לאמירה הזו יש שתי סיבות: האחת היא שלמעשה כאשר אנו בודקים מחיר של מוצר מסוים במספר מקומות וקונים את הזול – נקטנו בגישה כלכלית. השנייה היא שכלכלנים רוצים שנחשוב שכלכלה היא מדע, לא המצאה. ואם כך הוא הדבר – הרי שהכלכלה התגלתה ע"י אדם סמית, אך היתה קיימת תמיד. ממש כשם שהפיזיקה התקיימה לפני ניוטון ותורת היחסות לא תלויה באיינשטיין. הוא רק גילה אותה.

שני הדברים לא נכונים לדעתי. אבל אני אתמקד באוכל, לא בכלכלה. למען היושר אוסיף כי מרווין הריס טוען גם שיש גם שיקולים תברואתיים ואסתטיים בוויתור על אכילת בעלי חיים מסויימים. הוא אינו יחידי בכך, אבל הטיעון הזה ממוקד באיסור על אכילת חזיר ולא נוגע לבעלי חיים אחרים.

הטיעון הכלכלי ככל שהדברים נודעים לאזורנו מעט תמוה. אנתרופולוגים וכלכלנים יכולים לתת הסבר לכל דבר, אבל קשה מאד להסביר את האיסור על אכילה של גמלים. מסתבר שהגמל, אשר נאסר לחלוטין לאכילה על יהודים, נאכל ע"י מוסלמים. כך גם הדברים לגבי ארנבות. בשני המקרים האיסור על אכילת בעלי החיים האלה לא סתם אינו מבוסס הכלכלית, הוא אף מנוגד להגיון הכלכלי. הרי מדובר בחיות שמסתפקות במועט, נפוצות באזורנו ומסתבר שהמוסלמים לא בוחלים בהן, אלא אם הם צמחונים. ארנבות אגב משמשות כמזון לעניים ומגודלות אפילו בתוך הערים הפלסטיניות בדיוק למטרה זו: מה הן כבר אוכלות? אבל בעליהן יכולים ליהנות כפעם בפעם מבשר. וראו סיפרו של רועי פוליטי "ארנבוני גגות" על האינתיפאדה הראשונה.

הטיעון הכלכלי אם כן לא תקף. ומה כן? מספר ההסברים הרב אינו נותן את התחושה שיש הסבר אחד ותקף לכל המקרים. יותר מכך: מסתבר שגם בימינו עדיין יש חיות שהן קדושות או טמאות מכדי לאכלן, אפילו עבור חילונים. הדוגמה הידועה לאחרונה היא הסוסים. איזו שערורייה פרצה באירופה כשהסתבר שבתוך הבשר הקצוץ שנמכר באנגליה, גרמניה ומדינות אחרות באירופה נכלל גם בשר סוס. כולם זעמו, חוץ מהצרפתים: הם אוכלים סוסים תמיד.

זה המקום לשאול: מה אתה מתעסק בכשרות? את מי זה מעניין בכלל? ובכן האמת היא שכשרות לא מעניינת אותי בכלל. קדושה כן מעניינת אותי. וגם תמוענת הראי שלה – טומאה. יהודים לא אוכלים חזירים טמאים והודים לא אוכלים פרות קדושות. והשאלה למה אינה חשובה: הקדוש קדוש ואין להרהר אחריו.

 האמת היא שכיום אנחנו די בקלות שוחטים פרות קדושות. למעשה זה הפך לדבר די מקובל בארץ. מעניין מדוע איננו שוחטים חזירים טמאים. אולי משום שהפרות קדושות לאחרים. החזירים זה שלנו. קל הרבה יותר לבטל את הקדוש לזולת מאשר את הקדוש לנו. אבל עצם ההתייחסות לדברים כאל קדושים או טמאים, קדושה שאין להרהר בה כי היא ציווי אלוהי, מונעת אותנו מלבחון ומונעת מאיתנו מלראות את מה שקורה מסביבה.

אנחנו נמצאים היום ערב יום השואה. זמן לא קל במקומותינו. ממש בימים אלה מתמלאת התקשורת בדיבורים על מצבם הקשה של שרידי השואה. אנשים שסבלו סבל רב, וכולם כיום זקנים ונזקקים לסיוע. חלק גדול, גדול מדי מהם אינם מקבלים את המגיע להם. ואני אעז ואומר כאן משהו שאולי אינו במקומו, אבל פרות קדושות תמיד נוהגות להסתובב במקומות הלא נכונים. לא רק הקשישים ששרדו את השואה אינם מקבלים את המגיע להם. ומי שלא עבר את מה שהם עברו – ראוי להזנחה ולשיכחה? ואם הקשיש שמעיר לצעיר על התנהגותו וזוכה בתמורה לאלימות פיזית איננו ניצול שואה – אז הכל בסדר?

החברה שלנו היא חברה קשה. אין עוד דאגה לחלש ותמיכה בו. מכל אלה לפליטי השואה הקשישים ששרדו יש את המעט שאחרים לא זוכים גם לו: יש מי שייאבק למענם בתור שכאלה. ומי ייאבק למען האחרים?

ואם כבר משהו ממש מהשבוע הזה: לריקי כהן מחדרה קשה? שתחכה קצת, ועם קצת מזל היא תגיע לגיל הפנסיה. אז יהיה לה קשה הרבה יותר.

התחלתי בכשרות ואני מסיים בקשישים. אבל אם יש עדיין משהו שצריך להישאר קדוש – הרי זו קדושת חיי האדם. האדם באשר הוא. רק במקרה הזה אפשר לקבל גם סנוורים מסוימים.

ולמרות הכל אני רוצה לסיים בנימה אופטימית מעט: החברה הישראלית היא חברה קשה. אבל המקום הקטן הזה שאנחנו חיים בו, הבועה הקטנה שלנו בנגב, נראית לי עדיין אחרת לגמרי. אני מאמין שנדע לשמור על כך.

שבת שלום


  29. מרץ. 2013

י״ח ניסן תשע״ג

 

פרשת השבוע - -פרשת "שמיני" השבת הגדול
מאת יזהר יערי

פסח עכשיו, ומצווה לספר ביציאת ממצרים. אז בואו נספר קצת ביציאת מצרים, ובמכות מצרים או לפחות באחת מהן – השמינית:“וה' ניהג רוח קדים בארץ כל היון ההוא וכל הלילה הבוקר היה ורח הקדים נשא את הארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים … … ויכס את את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד...” כן, איון ונורא ללא ספק. ובזה נזכרתי ביום שלישי, היום הראשון לחול המועד פסח, כשהייתי בדרכי הביתה מהעבודה. שעת אחר הצהריים מוקדמת, ובשלב מסוים הבנתי שהפרפרים שמעופפים סביבי הם לא פרפרים. לא רק זה: הם יותר מדי, הרבה יותר מדי, ממה שאני רגיל לראות גם בימים אלה, של תחילת האביב. ואז הבנתי: מדובר בארבה.

כן, בכל שמחת החג והממשלה וכל אלה שכחנו קצת שיש גם ארבה, והוא כנראה לא הולך לשום מקום אם כי זז קצת מפה לשם.

האמת – הופעת הארבה לא הפתיעה אותי. כבר כמה שבועות שאני מחפש את העננים האלה בשמים, והם אינם. אז הנה הם. אבל לא רק ארבה הופיע. גם המטיילים. עצרתי ליד קבוצה כזאת כדי לחפש קצת חגבים על הארץ. להפתעתי איש מהמטיילים לא שם לב בכלל למה שקורה סביבו. כן, היו כמה חיות מגעילות (לא ברור יל מה מגעיל בחגב, אבל מילא), שנתפסות על הבגדים. אבל איש לא גילה התרגשות למראה תופעת הטבע הנדירה שנחתה עליו פתאום. ככה זה: אם זה לא בתקשורת זה לא קיים. והתקשרות כבר די נמאס לה מהארבה. רק שלארבה לא נמאס מאיתנו.

ומכיוון שזה פסח מה הגיוני יותר מללכת לכתובים. אז הנה מה שמצאתי בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמיני”. הפרשה הזו עוסקת בחיות הכשרות והטמאות, וגם מקומו של הארבה לא נפקד ממנה.

"אך את אלה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו את הארבה ומינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו". האמת היא שלא ממש מעניין אותי אם הארבה כשר או לא. הסוגיה הקשה הזו עולה כל פעם שהארבה נוחת עלינו. כשר או לא? רק לתימנים מותר? גם למרוקאים? והפולנים נשארים עם גפילטע פיש, מסכנים? ובכן כמה זה יכול להיות חשוב למי שבחג הפסח מתיישב במסעדה ומזמין מנה של פירות ים (ומקבל אותה עם כיכר לחם הבית), אלא אם אתה מתעניין בסוגיה למה מה שמותר לתימנים אסור לפולנים, ולהיפך.ואני כמובן מתעניין.

ובכן כפי שראינו התורה מתירה בפירוש אכילת ארבה. ממש במילים אלה ואין צורך בפרשנות. נותרה עדיין שאלה קטנה וזניחה: מה זה ארבה? לומר כתוב ארבה, והוא אפילו מוגדר כעוף – כלומר הוא עף. אבל מה זה ארבה? ובכן קודם כל כדאי לציין נקודה אחת חשובה: ארבה הוא חגב, אבל יש מספר מיני חגבים שיכולים להפוך לארבה. למעשה רוב ימיהם הם חיים בשלווה ככל חגב אחר. אך בתנאים מסויימים הם מתרבים, מתקבצים והופכים לאספסוף. אספסוף זה דבר מסוכן. בעיקר אם הוא מעופף.

כאן נעשה פאוזה קטנה כדי לאמר משהו על בעלי חיים כשרים וטמאים. ובכן מסתבר שאף אחד לא מושלם. משה רבנו לא ממש הכיר את כל החיות עליהן דיבר. ככה למשל מופיע השפן כמעלה גרה. שפן איננו מעלה גרה. וכמוהו גם הארנבת. העטלף שוכן כבוד לצד החסידה, הדוכיפת והאנפה. כולן מוגדרות עופות טמאים, וגם העטלף הוא עוף טמא. אך לא רק טעויות יש. גם אי הבנות. למשל בת היענה מופיעה לצד התחמס, השחף והנץ. ציפור טורפת. איננו יודעים מיהי בת היענה של משה. כל עוד אין לדברים האלה השלכות על חיינו – זה גם לא באמת חשוב: למי כבר מזדמן לאכול עורב?

ארבה זה לא בדיוק ככה. התופעה מוכרת בארצות הושבות על ספר המדבר. לא כל הזמן, אבל אחת לכמה שנים. ענני ארבה כבדים אכן יכולים לגרום נזק כלכלי כבד, גם כיום. אולם לצד הנזק – יש נחמה פורתא: את הארבה אפשר לאכול. למה רק תימנים ומרוקאים? ובכן ארבה לא יגיע לפולין. הפולנים מזהים ארבה בדיוק באותה מידה שהם מזהים אך בת היענה של משה. כדי להימנע מאכילת טמא, ומאחר שבמילא זה חסר משמעות עבורם – אסור להם לאכול את החיה שאנו קוראים לה ארבה. לא כן מרוקאים או תימנים. אבותיהם נתקלו בארבה אחת לכמה שנים וידעו להכיר אותו. הידע עבר מדור לדור וכל דור זכה גם להתנסות עצמית. לכן להם – מותר. הם יודעים מה הם אוכלים. אבל אצלנו הרי הכל קשור. אז גם הקטע הזה הולך ומשתנה. בעולם ההלכה שולטת הקנאות האשכנזית. ומה שאסור אצלם – הולך ונאסר גם על האחרים. ואם יש טעם בגווני היהודות השונים – הטעם הזה, טעם הארבה, הולך ונעלם גם הוא.

אבל בואו נחזור רגע ליציאת מצרים ולמכות. כרגיל, גם הפעם, פרעה מוותר לרגע, ומשה מסיר את המכה. ואיך? “ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'. ויהפוך רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". רוח הקדים, כלומר הרוח המזרחית החמה, הביאה את הארבה. רוח ים, רוח מערבית קרירה, נשאה אותו חזרה מזרחה, לים סוף. ולנו לא נותר עוד אלא לדמיין את המצרים. עומדים שם בחצאיות שלהם, הדיהם סירים ומחבתות ורשתות לציד פרפרים (מנסיון – גם לציד ארבה צריך לבוא מוכנים). הם מביטים מזרחה ורואים את ארוחת הצהריים שלהם נעלמת לים סוף. איזו מכה.

אפשר לאמר שבימינו נראה כי המכה הזו אינה משמעותית עוד: הידע והטכנולוגיה גוברים על האספסוף המעופף. אפשר לאמר, אבל לדעת מומחים זה לא מדויק. “בקרב בין האדם לחרקים" אמר לי אנטומולוג ידוע "האדם חושב שהוא מנצח. זאת כנראה טעות". ועדיין אני חושב שאספסוף מעופף של חרקים מסוכן פחות ומזיק פחות מאספסוף אנושי, גם אם אינו יודע לעוף.

חג שמח

ושבת שלום.


  22. מרץ. 2013

י״א ניסן תשע״ג


פרשת השבוע - -פרשת "צו" השבת הגדול
מאת יזהר יערי


השבת האחרונה שלפני פסח נקראת "שבת הגדול". ההסברים למקור השם לא מועטים, ואני לא עסוק בהם. כן חשוב להזכיר כי בשבת זו עוסקים בקהילות ישראל בהלכות פסח, ובחל מהן אף קוראים בקטעים מההגדה.

החלק היפה הוא ששבת הגדול חלה בשנים רגילות תמיד בפרשת "צו", שהיא פרשה קשה במיוחד לדיון עקב ריבוי הדם הכרוך בה.ואכן אנו בשנה רגילה (השנה הבאה תהיה מעוברת), והנה אנחנו כאן, פרש/ת "צו" בשבת הגדול, ועל פסח אנחנו מדברים.

שאלה גדולה היא מה אנחנו מציינים בחג הפסח. ריבוי שמותיו וכינויי של החג מעיד על הפנים הרבות שיש לו: חג הפסח הוא חג האביב, חג החירות, חג המצות (מה יש לחגוג במצות?). אנחנו חוגגים בו את יציאת מצרים, אלא שיציאת מצרים לא נעשתה על ידי העם אלא בזכות כח עליון. כלומר החג בא לציין את כוחו הנשגב והנפלא של אלוהים שאיננו מאמינים בו.ובכל זאת רוח דבריו שהובאו על יעדי משה שורה עלינו עד היום.

"כל שלא אמר שלושה דברים בפסח – לא יצא ידי חובתו" כך אמר רבן גמליאל. “פסח, מצה ומרור". השאלה הראשונה שעלתה בי כשנתקלתי באמירה זו לראשונה היתה: ומי שאמר שלושה דברים אלה – יצא ידי חובתו? יותר מזה כבר לא צריך, והכל בהתנדבות? נראה שלא. ואולי צריך לאמר: בהתנדבות, אבל מתוך תחושת חובה. ממש כמו הגיוס לצה"ל למי שעוד זוכר את הצו הראשון שלו.

ובכן בוא נבחן רגע את הדברים: רבן גמליאל מזכיר בעצם שלושה מאכלים. מכל החג הגדול – שלושה מאכלים. פסח הוא קרבן. ככתוב (אמנם בספר שמות): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".   את המצה אין צורך להציג, והמרור גם הוא חלק משולחן החג.

אין  עם שמתחיל את ההיסטוריה שלו ב"עבדים היינו" הרי כולם בני גיבורים ואלים. ואנחנו – עבדים היינו לפרעה במצרים. ואנחנו מצווים לזכור זאת לנצח. השאלה כמובן היא מה בדיוק נזכור. האם נזכור את עבדותנו ונעשה הכל כדי להימנע מחזרה עליה או האם נזכור את סבלנו ונעשה את הכל כדי שהסבל הזה יימנע מאחרים. ולכן אני רוצה לאמר משהו על המרור. אותו מרור עליו נאמר: “מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? עךל שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנין ובכל עבודה בשדה...”.

אבל השבוע קיבלנו גם אנחנו את מנת המרור שלנו. בצהלת חג האובמבא נשלחה הידיעה הזו לעמודים האחוריים, אך חשיבותה מספקת והיא עוד תצוף כשמן על פני המים.

הידיעה הצנועה עסקה בתביעה לבג"צ שהוגשה ע"י עובדת זרה שהועסקה כעובדת סיעוד ע"י אישה זקנה ונכה. שתי הנשים כבר אינן פה: העובדת חזרה לביתה בפיליפינים, האישה נפטרה. אבל כמובן יש יורשים ויש עורכי דין. העובדת עבדה בבית האישה וגם גרה בו. כעת היא מבקשת לקבל את תמורת השעות הנוספות וימי השבת והחג שהקדישה למטופלת שלה. שכרה שקיבלה היה שכר מינימום. התביעה היתה אזרחית, כלומר בין העובדת למעסיקתה שנפטרה. הפרטים רבים וחשובים, אך לבית המשפט – לא לנו.

התביעה היתה חשובה דיה להגיע להרכב של תשעה שופטים. פסק הדין מעניין להפליא בעניין כל כך פשוט. בית המשפט פסק ברוב של חמישה נגד ארבע נגד העובדת. לא טעיתי: חמישה נגד ארבע. חמשת הגברים בהרכב פסקו נגד העובדת. ארבע הנשים פסקו בעדה.

החלוקה בין השופטים הגברים לשופטות הנשים מדהימה בפני עצמה. אולם לא עליה אני רוצה לדבר, כי אינה נוגעת לחג שלפנינו.

לו היה בית המשפט מקבל את התביעה – חלק גדול מהקשישים המקבלים סיוע מעין זה לא היו יכולים לעמוד בתשלום. דבר זה עמד לנגד עיני בית המשפט והיה כלול בהחלטה. אלא שהקשיש אינו עומד לבדו. מאחוריו עומדת מדינה שלמה. מדינה שמחליטה כי הוא זקוק לסיוע מעין זה חייבת למצוא את הדרך לממן אותה. עבודת עובד הסיעוד אינה מוגבלת בשעות ואינה מוגבלת בימים. העבודה הזו אמנם אינה בחומר ובלבנים וגם לא בשדה. אבל בני ישראל במצרים נאלצו לעבוד בעבודת הפרך שלהם בשל היותם זרים. וגם אצלנו מדובר בעבודה שאין בני המקום מוכנים לעשותה. לשם כך מגיעים זרים מארצות נכריות. בהיותם זרים אין להם מגן והם מוכנים להסתפק במועט, אבל כמה מועט? אין מנוס מלחוש שהקביעה כי עובד שמקדיש את ימיו ולילותיו בפועל ממש לעבודתו ולמושא עבודתו אינו זכאי ליותר מאשר שכר מינימום קובעת גם כי העבדות מותרת בישראל.

ובכן העם שמתחיל את ההיסטוריה שלו ב"עבדים היינו" מאפשר קיום עבדות בביתו, במאה העשרים ואחת. והוא עושה זאת באמצעות מוסד מכובד שממונה על קיום החוק והמוסר בארצנו, בית המשפט העליון. והוא עושה זאת עבור הזר, הגר היושב בתוכנו. זוהי מנת המרור בה נתבל השנה את ארוחת החג. והתשובה על השאלה מה נזכור באמרנו "עבדים היינו לפרעה במצרים" נותרת פתוחה.

כתוספת וכתבלין, כי המרור לבדו באמת לא טעים כל כך, אנחנו מקבלים גם את החלוקה המיגדרית של מקבלי ההחלטה: גברים בעד, נשים נגד. לא ברור לי מה זה אומר. אבל ברור שזה אומר משהו.

ועוד דבר אחד: “אין עם חופשי כל עוד הוא משעבד עם אחר". כך אנחנו, במשפחת יערי בגבולות, אומרים כל שנה בחג העצמאות.  אבל גם אדם אינו יכול להיות חופשי כל עוד הוא משעבד אדם אחר או נותן יד לשיעבודו. זהו הדבר שאנחנו צריכים לזכור בעת אכלנו את המרור בערב חג החירות שלנו.

ובכל זאת – וגם לכבוד ארבע השופטות שחשבו אחרת -

שבת שלום

וחג שמח


  15. מרץ. 2013

ד׳ ניסן תשע״ג


פרשת השבוע - -פרשת "ויקרא"
מאת יזהר יערי



"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" יצירת אוהל המועד הסתיימה בפרשה הקודמת, וכבוד ה' מלא את המשכן. כעת יש מקום לדבר ממנו, ואלוהים קורא למשה לדבר אליו. פרשת "ויקרא", הפותחת את ספר "ויקרא".

הפרשה פותחת בענייני קורבנות. אפשר לפתור אותם בקלות באמירה: זה כבר לא מקובל היום. בוא נעבור  הלאה, למשהו רלוונטי. אלא שזה לא בדיוק כך.

הקריאה בפרשה, קריאה לא קלה לאדם מודרני, הביאה אותי להיזכר בדו שיח קצר שהיה לי בפייסבוק עם רקפת. רקפת הזמינה את כל מודעיה וקוראיה לאירעו של Meatless Monday, קמפיין להפחתת אכילת בשר שאותו מובילה בארץ מיקי חיימוביץ האהובה. הקמפיין הזה מנסה להביא אנשים לוותר על בשר יום אחד בשבוע. התגובה שלי היתה – למה meatless monday? למה לא meatless everyday? ובכן מסתבר שזה לא כל כך פשוט. בני אדם פשוט אוהבים לאכול בשר, וגם אם העולם המודרני מאפשר להן לחיות בלי בשר בכלל, וגם ללא דגים – עדיין הם, ברובם, יעדיפו לאכול בשר. וגם אם יוכיחו לנו עד כמה זה לא בריא – מול הצלחת או לנוכח הניחוח העולה מהגריל – נוותר לרגע על הבריאות (ובמילא כל מה שטוב הוא או לא בריא, או לא מוסרי או משמין).  וגם אם יראו לנו כמה אכזרית השחיטה – נדון בכך בכובד ראש על צלחת סטייק. טוב, אולי על זה לא נדבר בזמן האוכל, נדחה את זה לאחר הארוחה.

אבל בואו נחזור לפרשה ולהקרבת הקרבנות. נראה שהשאלות האלו לא כל הטרידו את משה ואת אלוהים באותה תקופה. בכלל: קרבנות הוקרבו תמיד, כנראה מאז היו בני אדם. הרצון להתקרב אל האל, לזכות בחסדו ובהגנתו, להימנע מפגיעתו הרעה – כל אלה גרמו להקרבת קרבנות. את הקשר בין רקבן לקריבה אפשר לראות בשורש המילים, שהוא זהה.

אבל מדוע בשר? נראה שניתן לתת לכך שני הסברים, אני מניח שיש יותר. הראשון – הקרבן חייב להיות משהו בעל ערך. מעשה ההקרבה חייב להיות מעשה בלתי הפיך. כלומר: הקרבן ניתן ולא יכול לחזור. עצם הנכונות להעניק ולהקריב משהו יקר צריכה להשפיע לטובה על מקבל הקרבן. הבשר היה ללא ספק נכס יקר ומצרך לא זול, ויכול היה לשמש בקלות לצורך זה. אבל יש גם הסבר נוסף, משלים: בני אדם תמיד נטו לתת לאליהם תכונות אנושיות. לכן אין ספק שהאלים יאהבו מה שאוהבים בני האדם.

וכאן אעשה סטיה קטנה לסיפור חביב, המצריך קיבה חזקה. לאחר מלחמת העולם הראשונה אירח נשיא צרפת את אחד מראשי השבטים באימפריה הצרפתית הענקית של אותם ימים. הוא לקח אותו לאתר הקרב על הסום, ואמר לו: "כאן, במקום הזה, נהרגו למעלה ממאתיים אלף איש!” ראש השבט חשב רגע ואז שאל: "מאתיים אלף? איך אכלתם את כולם?” “ אנחנו לא אוכלים בני אדם!” אמר לו בגאווה תרבותית הנשיא. שוב חשב ראש השבט רגע ואז שאל: אם לא לאכול – למה להרוג?”

שאלה טובה. הרי במבט לאחור, 100 שנה לאחור, לא ממש ברור לנו על מה הרגו ונהרגו רבים כל כך. כלומר אפשר כמובן להסביר: שאיפות אימפריאליות. הבריתות הצולבות. הארכידוכס מסרייבו ובכלל. וגם: העולם השתנה אחרי המלחמה ההיא, ולאחר הקרבנות הרבים שהוקרבו בה. ובכל זאת: למה?

וזה גם מזכיר לי שיחה שהיתה לי עם איש בשם פיטר או'קונור, שכפי שאפשר להבין משמו – הוא אירי(קתולי), לפני שלושים שנה. אחרי שהסביר לי שכל מה שהוא יודע על ישראל הוא מיודע מהספר "אקסודוס" של ליאון יוריס, ואני אמרתי שכל מה שאני יודע על אירלנד זה מהספר "טריניטי" של ליאון יוריס באה השאלה: על מה אתם נלחמים שם? שנינו שאלנו את אותה שאלה. נדמה לי שהאירים כבר מצאו את התשובה: על שום דבר. ואנחנו? אנחנו עדיין באותו מקום. והקרבנות שלנו עדיין מוקרבים.

 וכדאי לשים לב לדבר אחד: מול המזבח בעת הקרבת הקרבנות לא עומד אלוהים לבדו. לידו ניצבים הכוהנים. אלה שמבצעים את עבודת השם, ומקריבים את הקרבנות. בעוד אלוהים נהנה מהריח בלבד (אלוהי ישראל, מאז הופיע על במת ההיסטוריה, לא נהג לאכול כלום) – הכהנים נהנים הן משאריות מבשר הקרבנות (וגם מהסולת והשמן בקרבן החטאת) והן מכך שיש להם משרה קבועה, עוברת בירושה שאינה מצריכה כישורים  מיוחדים למעט זכות אבות. מסתבר שקדושה היא דבר חשוב, אבל יש גם אינטרס לצידה.

ובכל זאת: הקרבנות קדושים. הקרבנות תמיד קדושים. וכשאנו עוסקים בקדושה, גם בקרבנות, אנחנו לא עוסקים במשהו הגיוני שניתן לחשוב עליו ולשנותו. אישית אני לא אוהב מקומות קדושים. לא משום שאני כזה רציונליסט, אלא משום שאני מרגיש שיותר מדי קרבנות מוקרבים למעט מדי צרכים. ואני מרגיש גם שיש מי שנהנה מזה. ישנם כהני הקרבנות שעל הקרבנות קיומם. אני מתקשה לתת יד לכך.

למרות צמחונותי (ואולי אפילו בגללה) אינני מזועזע מהיחס לבעלי חיים. כמובן, צריך לנהוג בהם באופן אנושי (או אולי עדיף – חייתי). אבל קרבנות הבהמות והעוף המוקרבים על מזבח אהבת הבשרים של בני האדם פחות מטרידים אותי מקרבנות האדם המוקרבים על מזבח האמונות הקדושות המעדיפות קדושה על חיים.

ובכן הפרשה, כפי שציינתי בפתח דברי, אולי כבר אינה רלוונטית: קרבנות הבהמה והעוף אינם מוקרבים עוד בבית המקדש. המעצמה הגדולה של אז, רומא, הרסה את בית המקדש וחיסלה איתו את פולחן הדמים.אבל הקורבנות שלנו עדיין מוקרבים. האם יש כוח בעולם שיוכל להפסיק זאת?

 

 

שבת שלום.


  8. מרץ. 2013

כ״ו אדר תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "ויקהל פיקודי"
מאת יזהר יערי


"שש/ת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'. כל העושה בו מלאכה יומת". כך בערך נפתחת פרשת ויקהל, שהיא פרשת השבוע שלנו (בצוות עם פרשת פיקודי).

הפרשה כולה עוסקת בבניית המשכן. מדוע היא נפתחת דווקא במצוות השבת? ובכן הנה אנו ניגשים לבנות את המשכן. בהמשך נראה כי התלהבות העם מהמבצע גדולה עד מאד. ייתכן שמה בוחר לפתוח את המבצע באזהרה ברורה: גם כאשר אנו עוסקים בעניין כל כך מלהיב ומרומם נפש – בשבת יש לעצור ולשבות מכל מלאכה.

אגב – משה לא מציין את זה, אולי כי אין צורך. אבל בכל זאת הוא מזכיר: שישה ימים כן צריך לעבוד. אחדים מנשואי שמו לשווא שכחו את הקטע הזה, ממש כשם שכחו מצוות אחרות. משה של היום אולי היה שם קצת יותר דגש על ששת ימי המעשה. אבל נניח לזה. ספקולציות.

קודם כל ווידוי קטן: אני נורא אוהב אנשים עובדים. כלומר: אני נורא אוהב לראות אדם שוקד על מלאכתו ויוצר משהו יש מאיין. אינני היחיד: יש רבים שיעמדו ליד הקדר או הצייר או ליד מי שלוקחת ערמת בדים ויוצרת מהם בגד. לראות את ערימת הכותנה הסרוקה הולכת ופוחתת ואת סלילי החוטים הולכים ותופחים הוא מחזה מהפנט. וכזו היא גם בנייה, כל בניה. ודאי בניית המשכן.

ואיך בונים את המשכן? גם הפעם מתחילים בתרומה. אבל לא בתרומת כסף, אלא בתרומת חומר ובתרומת מעשה. כלומר: גם כסף – אבל המתכת, לא הממון. וגם זהב, עורות תחשים בדים וכיוצא בזה, הפירוט המלא בספר. לא את הכל אנחנו יכולים להבין היום.את כל אלה מתבקש העם להביא למי משה יורה לו.

התרומות שמביא העם רבות ומגוונות, וכבר מתחילה החלו הנשים אשר חכמת לב בידיהן לטוות את הבדים מתכלת ומארגמן ומצמר העיזים. והחורמ מובא אל משה

מכל העם בוחר לו משה בשניים: בצלאל בן אורי, ממטה יהודה, ואהליאב בן אחיסמך, ממטה דן. לא כוהנים, לא אנשי קודש. בעלי מלאכה. ושוב חוזרת ההגדרה: “וימלא אותו [את בצלאל בן אורי]  רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת כל מלאכה.” לא דיים טובות העניק לו אלוהים, אלא חוכמת לב לעסוק במלאכה, להבינה ולדעת כיצד לעשותה.

וכך אנו יכולים לראות את בצלאל בן אורי, ולידו עוזרו אהיליאב בן אחיסמך ממטה דן אשר גם הוא מאינו קוטל קנים אלא אם הדבר נדרש לצורך היצירה, והם בונים. בונים את דמות הכרובים. בונים מנורה מזהב. והנשים טוות את הצמר ואת החוטים ואורגות וסורגות את היריעות. כל כך הרבה חכמת לב מצטרפת לעשיית מלאכת המשכן המופלאה. כל כך הרבה רצון טוב והתלהבות. כי הנה אומרים כל בעלי המלאכה אל משה :”מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה". די, מספיק עם כל טוב הלב והרצון הזה. תנו לעבוד בשקט.

והעבודה נמשכת. יש משהו מרגיע בעבודה הזו, על פרטי הפרטים: על הלולאות, על התפרים. על התך הניסתר. הנשים הטוות ואורגות. יושבות בצוותא וסורגות. האמן המרוכז במלאכתו ועושה אותה כפתור ופרח על עמודי המנורה. אלוהים נתן תבונה בליבם וזו יוצאת אל האור לא בדיבור אלא במעשה, במוצר. ביופי. ובתוך הריכוז הזה יכול האמן לשכוח את העולם סביבו כולו. לשכוח את הקורבנות שעוד יוקרבו על המזבח שהוא בונה. את הדם שיפוזר על הקרנות. לשכוח את העם ההומה בחוץ ומחכה. לשכוח את היומיום המעיק, את החום והצפיפות. בונים משכן.

פעם אמרו לי שבעתיד לבעלי מלאכה לעולם לא תחסר עבודה. לא הכל אפשר לעשות במחשבים. לא הכל אפשר לעשות בתהליך ייצור מסודר. יש דברים שצריך לעשות ביד, במבט, עם כלי עבודה. להתלכלך, לחשוב ולעשות. אני עדיין חושב שזה נכון. אבל התיגמול לכל התבונה הזאת, התיגמול. הוא גם היום רחוק מלהספיק.

עבודה טובה היא במידה רבה תמיד מלאכת קודש. גם המכונאי העומד רכון על המנוע, מפשפש בקרביו ומביאו לידי עבודה עושה זאת בתבונת ליבו. גם האופה הלוקח קמח ושמרים והפך אותם ללחם. כל אלה, בעיני, עוסקים בעבודה האמיתית, היא מלאכת הקודש. לצערי העיסוק שלי כבר שנים הוא עבודה אחרת. אני אומר "עובד" ומכתוון ל"יושב ומדבר" או מכסימום "לוחץ על כפתורי המקלדת". העבודה קשה, אבל אשרי האיש שיכול לעשות את מלאכת יומו, ידיו מלוכלכות וראשו נקי, הוא צונח על משכבו בליהל בידיעה שמחר שוב יעסקו ידיו ואצבעותיו במלאכה שיש איתה יצירה של משהו חדש ומוחשי.

אני אישית, כמו שציינתי אוהב אנשים עובדים. כלומר: אוהב להביט בהם. אוהב את מלאכת הכפיים. מכיוון שבליבי לא ניתנה החוכמה ליצור ולייצר ולתקן עסקתי תמיד בדברים שקל יותר לטפל בהם, וקשה יותר לקלקל אותם: מערכות השקיה, פיקוד ובקרה.שנים שאינני עוסק בכך. נראה שגם לא אוכל לחזור לזה. ועדיין המראה של קבוצת ממטרות מתחיהל לעבוד, קוונוא מתמלא במים ועושה צעד ראשון , מסוע של קומביין עמוס בתפוחי אדמה ויותר מכל – כנפיים של קומביין חיטה נוסעות בשדה וקוצרות אותו – המראות האלה הם היפים ביותר בעולם בעיני. והכי יפה זה לראות את עצמי בתוכם. לעולם כנראה לא אעסוק בכך, לעולם גם לא אפסיק להתגעגע.

ובינתיים, בתוך ההתעמקות וההירהורים, מלאכת הבניין מסתיימת לה.הארון מובא אל תוך המשכן.הכיור מוצב ובו המים לרחצה. והכל מוכן. “ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה" בצלאל בן אורי ממונה על הבניה, אך משה, המנהיג, חותך את הסרט.

כעת יכול אלוהים לתפוס את מקומו. העם מוכן למסע. ספר שמות מסתיים, בשבוע הבא – ספר ויקרא.

 

שבת שלום.


  1. מרץ. 2013

י״ט אדר תשע״ג

פרשת השבוע - -פרשת "כי תישא"
מאת יזהר יערי

והנה הפסוק הפותח פרשה זו. זהו פסוק בעל מיותר ממשמעות אחת: “כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".

קודם כל הערה קטנה על הכתוב, עניין שולי שאולי בעתיד יתברר כבעל משמעות רבה יותר: מה פירוש הקטע בו נאמר "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"? ובכן בעצם אסור לפקוד בני אדם. כלומר: אסור לספור אותם. והרי כל נפש בישראל היא עולם מלא. דוד המלך יבצע מפקד בעם, בניגוד להוראת נתן נביאו. התוצאה היא מגפה איומה. אבל כאן המקרה שונה: המטרה כאן היא גיוס כסף לעבודת הקודש, נו, ואם מדובר בכסף למטרה כזו – כולנו יודעים שבשביל זה מותר הכל. גם לפקוד, ולא יהיה נגף.

ובכן מה יש לנו כאן? נתחיל ממה שאנחנו לא יודעים, אבל יכולים להניח: איננו יודעים עם המס גבוה או לא. אמנם המקרא מפרט כי השקל הוא עשרים גרה. זה אולי טוב לקוראים בעת הכתיבה, אבל לנו זה לא אומר כלום. עם זאת יש להניח שלא מדובר בסכום גדול מאד: גם הדל צריך לתת אותו, ובסופו של דבר הדל גם צריך לחיות ממשהו. והמס אם כן הוא כזה שכולם יכולים לשלם.

כולם יכולים לשלם? המס לא גבוה? כאמירת מסגרת זה בסדר. ובכל זאת – מה זה יכול לשלם? ובכן כדאי לשים לב שמדובר כאן במס גולגולת. כלומר מס המושת על כולם, בסכום קבוע. על כל מי שעבר את גיל עשרים. יתרונו של המס הוא בכך שקל לגבותו:אתה קיים? שלם. לא נבדוק את הכנסתך, את הוצאותיך, את שטח האוהל בו אתה גר ואת מספר העיזים שאתה מגדל. אפילו לא נבדוק אם אתה בעל רכוש או עבד.יש מי שעבורו אכן מדובר בפרוטות. אבל ייתכן בהחלט שיש מי שעבורו מחצית השקל הוא סכום של ממש. זו חולשתו הגדולה של מס הגולגולת. או כפי שאוהבים לקרוא לו בקיבוצים: מס אחיד. הוא אחיד במספרו, אך לא בערכו.  המס אינו אחיד באמת: בנקודות קיצון, כמו שרואים להן הכלכלנים, ייתכן בהחלט שיהיה מי שלא ירגיש כלל את תשלום המס בכיסו, ויהיה מי שהמס הוא הדבר היחיד שיוכל לשלם. במובן הזה המס ממש לא אחיד: השקל של העני, המחזיק בידו רק שקלים מעטים, גדול וכבד מהשקל של העשיר שאינו מתכופף להרים אותו מהרצפה. כדי שמס יהיה צודק צריך לבדוק גם מה נשאר בידי הנישום. לא די במה שהוא נותן, צריך לבדוק גם מה נותר בידו.

וכעת לעניין השני: מהי מטרת המס? מקוצר יריעה אדבר רק על מטרת המשלם. ובכן על כך נאמר: "והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם". החלק הזה מתחלק לשניים, ואתחיל דווקא בקטן ביניהם: ההנחיה לגבות כפעם בפעם סכום כסף מסוים ע"מ להזכיר לבני ישראל כי עליהם לכפר על נפשם היא רעיון טוב: אין אדם שלא יחטא. אולם רבים מחטאינו נעשים בהיסח הדעת.  הכנסת היד לכיס לצורך תזכורת  היא דרך טובה: אף אחד לא אוהב לשלם מס, והוא ודאי יזכור מדוע הוא משלם אותו.

אך יש במשפט הזה אמירה הרבה יותר מרחיקת לכת. זוהי האמירה כי באמצעות מחצית השקל הזה יכפרו בני ישראל על נפשותיהם. המטרה ראויה, אבל הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

ואולי בכל זאת נתחיל בטוב: אם העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט, והמס הוא אחיד, ואם המטרה היא כפרת נפשות – הרי אפשר ללמוד מכך כי הנחת היסוד היא שנפש בני האדם, עשיר או עני – שווה היא. העשיר אינו שווה יותר ואינו ראוי יותר מהעני. ובלבד כמובן שלא מדובר על אישה, אבל לא ניכנס לזה כאן.

וכיצד מגיעים לדרך לגיהינום? ובכן ההנחה הרשומה כאן, היא כי הכסף יכול לכפר על עוונות. אפילו עוונות כלכליים קשה לתקן באמצעות תשלום: כסף שנגבה שלא כדין, מחסור שנכפה על אנשים שלא בצדק השפעתם אינה כלכלית בלבד.למחסור כזה ייתכנו השלכות מרחיקות לכת בתחומים נוספים. אך האפשרות לכפר על עוונות בכסף היא קורצת. הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים מכרה למאמינים כתבי מחילה, אינדולגנציות. הם אולי זכו בגן עדן של העולם הבא (מה אנחנו יודעים על העולם הבא) – אך הכנסיה ירשה גיהינום בעולם הזה: האינדלוגנציות היו הזרז העיקרי לפרוטסטנטיות ולרפורמציה. ויחד איתן – למלחמות דת שהחריבו את אירופה במשך 200 שנה. כך שגם האדם הפשוט זכה בגיהינום הפרטי שלו, גיהינום עלי אדמות.

אבל לא הכל דרמה סוחפת ומלחמת עולם. אנחנו נתקלים בזה גם בחיי היומיום שלנו: רבים מבעלי ההון שלנו זכו בכספם הרב בזכות ידע ייודי בדבר הדרך להשיג כסף: ניצול מערכים פוליטיים, חוקים המפלים לטובה את מי שיש לו כבר, משק שמאפשר לעשות כסף בדין, אך ללא צדק. והכי טוב: לא לשלם על כך מס. כמובן שזה לא מתקבל בעין יפה. ובכן יש פתרון. כפרת נשמותיהם הן תרומות נדיבות להקמת מחלקה אונקולוגית, למוזיאון לשכונת עוני או לקבוצת כדורגל. מגזלנים הם הופכים לנדיבים, וכבונוס גם מונצח שמם על שלט נחושת.  וכך, במקום לשלם את חלקם – הם גם משלמים פחות, וגם נהנים יותר.

ואני אומר: אין כפרת נפשות בתשלום. חברה שרוצה להיות מתוקנת צריכה אכן להפעיל את כל מערכות התמיכה בגוף ובנפש, אבל היא צריכה לעשות זאת ממקורות של מס. לא מצדקה. והיא צריכה לעשות זאת ממס צודק, כזה שרואה את האדם שעומד מאחוריו. ובקטנה: מה שנכון למדינה כולה – נכון שבעתיים בקיבוץ.

 

שבת שלום.


  22. פבר. 2013

י״ב אדר תשע״ג

פרשת "תצווה" מאת יזהר יערי


פרשת "תצווה", פרשת השבוע שלנו, היא המשך ישיר לקודמתה, פרשת תרומה.

אך בעוד פרשת "תרומה" עסקה בבניית המשכן - פרשת "תצווה" עוסקת בעבודת האלוהים, הכשרת הכוהנים, הגדרת חובותיהם וזכויותיהם.

ונתחיל בבגדים:

ישעיהו ליבוביץ מעמיד זו כנגד זו שתי מערכות בגדים. האחת- בגדי אדם וחווה כפי שהם מופיעים בספר בראשית פרק ג', לאחר הגירוש מגן העדן: “ויעש ה' לאדם ולאישתו כתנו עור וילבישם" זה כל מעשה האלוהים ותיאורו בעניין זה. ובאמת: לאחר בריאת העולם- מה היא תפירת שתי כותנות עור, אם גם ראשונות ויחידות במינן? בגדי הכהונה מתוארים לעומת זאת בעשרות פסוקים, לפרטי פרטיהם.הבגדים מפוארים. מעוטרים בזהב, צתכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר. הם משובצים באבנים יקרות המעוטרות גם הן בכיתוב משובץ זהב. הפירוט כה רב עד שנראה כאילו לו החליטו היום ליצור מחדש את הבגדים האלה – המגבלה היחידה היתה כסף. וגם חלק מהחומרים, שמהותם אינה ברורה לנו. אבל כיצד מה ואיך – הכל כתוב בספר.

 על כתפיו נושא הכוהן אבני זכרון ועליהן כתובים שמות שבטי ישראל. על ליבו נושא הכהן את אבני החושן, המייצגות את שבטי ישראל. אגב – על אבנים אלה לא חרוטים שמות, וטוב שכך: שמא יתגאה שבט ששמו חקוק על אבו יקרה יותר.

וכך, כששבטי ישראל על כתפיו ועל לוח ליבו, ילך הכוהן לעסוק בקודש ולעבוד את אלוהים בשם העם כולו.

אך הרי לא די בבגדים. אדם, גם אם הוא כוהן גדול, זקוק לאוכל. והאוכל אכן ניתן לו בנדיבות. את בשר איל המילואים מתוך הקורבנות ואת הלחם אשר יונח בפתח אוהל המועד – אותם יקבלו אהרון ובניו לאכולה. ומה שלו יוכלו לאכול לא יימסר לעניים. הוא יישרף, כי קודש הוא.

ובכן הנה יש לנו ביגוד ומזון ומה עוד נחוץ? קביעות. כן קביעות זה דבר חשוב, ואכן "והיתה להם כהונה חוקת עולם ומילאת יד אהרון ובניו" ובכן הנה יש גם את זה:כהונה חוקת עולם. במה מילאת את יד אהרון ובניו? לא כתוב, אבל נראה כי ידיהם מלאות למדי גם בלי לפרט.

תמיהה היא: עם של נוודים שזה מקרוב ברח מבית עבדים. שלפניו דרך קשה וארוכה. מניין יקח את כל הדרוש לקיום בית כהונה כזה? נכון, הכוהנים מייצגים את רוחו של העם. הם העומדים מול אלוהיו והם המסמלים את ערכיו. אבל האם כל זה חייב להיעשות בפאר שכזה? ברווחה שכזו?

סטייה קטנה לעניין שאולי לא קשור, ואלי בכל זאת כן. כל פעם שאני קורא את הפרשה הזו אני נזכר בשיר חביב שנכתב ע"י דן אלמגור (והולחן ע"י יוחנן זראי), מעשה במכנסיים שמו. מכיוון שהשיר ארוך מעט לא אצטט כאן את כולו, אלא את הבית הראשון והאחרון בלבד:“יום אחד החליט לו חיים/כי רוצה הוא מכנסיים/רוצה הוא מכנסי פסים/אכן קרה זה יום אחד/והוא נגש אל החייט/וכך אמר לו: תפור מיד/התחל מן הכיסים.”  תפירת המכנסיים לוקחת זמן רב, כמעט שנתיים. לאחר שחיים מקבל את המכנסיים מסתיים השיר בבית הבא: “שאל אז חיים איך נברא עולם/רק תוך ימים שישה/ומכנסיים לתפירה/עניין הוא לשנים./ חייך אז החייט וחיוכו אמר לחיים: /הבט נא בעולם והסתכל במכנסיים". (ביצוע של ראובן זינגר, מרביעיית מועדון התיאטרון).

כן כן. העולם, בהבדל מלבוש הכהן הגדול (וגם מהמכנסיים של חיים), אינו מושלם. שישים משפטים מתארים את לבוש הכהן.  האם אין ים המלל בא להסתיר משהו? איזו כוונה אחרת? הרי אלוהים, יש להניח, לא זקוק לכל הפאר הזה. העם עצמו – מתקשה לממן אותו. ומי שאלוהים דיבר אליו מתוך שיח מדברי – האם הוא זקוק לכל זה? לא. הסיבה ודאי אחרת. ואכן יש לפאר, להדר ולמלל הרב מטרה אחרת. הם מייצגים את כוחו של השלטון. את עוצמתו. את עושרו. אם כך  הרי לא ממש מפליא שעשרת אלפים שקל מוקדשים לגלידה (אגב – 10,000 מילא, אבל מכל הטעמים בעולם וניל אגוזים? לא הגזמנו קצת?). מדובר בכסף קטן לעומת דברים מיותרים רבים כל כך שמיועדים הן לנוחות השליט והן להפגנת עוצמתו. מהנהגים ועד לחדרי שינה במטוס המיוחד. בכל זה אין חדש: השיטה אותה שיטה, העם אותו העם, ורק החומרים בהם מתעסקים משתנים. קצת.זה טוב לעם? לא. זה טוב לשליט. והרי הוא מקבל ההחלטות.

ואם כבר מדברים על דבר שמטרתו שונה מהמוצהר - אני רוצה לאמר כאן גם משהו על פורים, כי בפורים השנה אנחנו לא רק קוראים במגילה, אנחנו גם מרכיבים ממשלה.  עוד לפני הבחירות אמרתי שאחרי הבחירות יהיה יותר מעניין, וגם יותר משעשע, מאשר אחריהן. ואכן כך הוא. ועדיין אני מרגיש קצת כמו נשף מסכות: כולם אנשי עקרונות ועומדים על שלהם. כולם כועסים על כולם. כל זה עד החיוך המאושר והאחדות מול המצלמה. כי אפילו אם ניקח את הנושא הקרוי "השוויון בנטל" כלומר גיוס חרדים, כמדד (על זה רבים עכשיו, לא?): הרי לא על שוויון בנטל ולא על גיוס חרדים מדובר. בראש וראשונה כי לא על זה מדברים. כי הרי כל ה"מתווים" מתחילים בעוד חמש שנים. חמש שנים! כשלאיראנים יש פצצה, ובאו"ם הכירו במדינה פלסטינית ולנו צפויות עוד לפחות שתי מערכות בחירות. חמש שנים! דחיה זמנית של הביצוע, במקום בו אין דבר קבוע מהזמני. אז יש לנו נשף מסכות נחמד, חבל שהבדיחה על חשבוננו. עוד נתעורר מזה עם הנגאובר רציני.

השלטון ימשיך, כמו אהרון ובניו, להנות מכספי העם, מהקורבנות, מהמזון והלבוש והמעון שמסופקים לו. רק דבר אחד השתנה: כבר לא חייבים לאכול לחם. אפשר עוגות. אה, כן, וגם גלידה (וניל אגוזים? בשביל זה להיות ראש ממשלה?). והעם? העם בינתיים ממלא את הציפיות: הוא מקבל עליו את עול הדברים המיותרים, וממשיך להתפעל מהכהן, מהמלך, מהקוסם.

שבת שלום.


 

  15. פבר. 2013

ה׳ אדר תשע״ג

פרשת השבוע – פרשת "תרומה"

מאת יזהר יערי

 

משנכנס אדר עולות שתי שאלות חשובות: מתי פורים ואיפה תהיו בפסח. פורים כידוע בכל מקום הוןא בתאריך אחר, ופלגבי השאלה השניה – עוד נחזור אליה. וכעת לפרשת השבוע, “פרשת תרומה".

התרומה ב"פרשת תרומה" מזכירה לי קצת את "מילווה מלחמה מרצון". כן, זיקני הדור עוד זוכרים את זה. אם כאן כתוב: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" הרי אצלנו היה מלווה מרצון, שנוכה ישירות מהמשכורת. לא המצאנו הרבה. רק ישינו את השם (והבטחנו להחזיר את הכסף).

היפה בפרשה הזו שמצד אחד לכל שאלה יש תשובה -ומצד שני כל תשובה מביאה לשתי שאלות נוספות.

לשם מה נדרש המשכן? ובכן התשובה כתובה: “ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".שכנתי בתוכם? הרי מלוא כל הארץ כבודו! איך ישכון בתוכם? וכן: נניח שזה נחוץ – למה "ןושכנתי בתוכם" ולא "ושכנתי בתוכו". ובעצם השאלה השני מבוילה אותנו לסוג של מענה: אין המשכן משכנו של אלוהים. בניית המשכן וגם התרומות לבנייתו הן דרכו של אלוהים, כבר בשלב זה, לשלב את כל עם ישראל בעבודת האל. לתת להם שותפות בו.

לא כולם יכולים לבנות. בתיאור מבנה המשכן וכיצד לבנותו נפתחות מרבית הפיסקאות במילה "ועשית". המילה הזאת מזכירה לי את מפגש החקלאים הראשון שהשתתפתי בו. זה היה סיכום עונת התירס בעמק החולה, ואני הייתי די צעיר. במפגש השתתפו קיבוצניקים ומושבניקים והם מסרו דו"ח על דרך גידול התירס. לקראת הסוף קםן מושבניק אחד מבית הלל ואמר ככה: אני לא מבין אתכם הקיבוצניקים. כל הזמן אתם אומרים עשיתי עשיתי: חרשתי, זרעתי, השקיתי. אני אומר כל הזמן עשינו: חרשנו, זרענו, השקינו. אצלכם זה ודאי לא אתם: הרי אתם מרכזי ענפים. זה חברים אחרים מהקיבוץ. אצלי זה אני והעובד שלי. מה שלמדתי מסיכום התירס היה לדבר בלשון רביםעל כל דבר שאינני עושה לבדי. זו היתה הערת אגב (עם סיפור אמיתי).

התיאור של בניית הארון יורד לפרטי פרטים. ככה זה כאשר צריך להורות למישהו מה לעשות. ארון מעצי שיטים, מצופה בזהב. כרובים עשדויים זהב, מנורת זהב מקשה, וכן הלאה.

השאלה הראשונה שעולה אצל הפלאח מהמדבר היא זו: בסדר. הולכים למסע גדול. יהיה קשה בטוח: יחסרו מים, יחסר אוכל. נחשים, עקרבים, זבובים, עמלקים. צריך להוסיף גם אלונקות עם ארון, כלי זהב ואוהל גדול? לא מספיק כבד גם ככה?

ובכן לא. לא שלא מספיק כבד – לא כבד. בשנות הששים הוציאה להקת ה"הוליס" שיר בשם "הוא לא כבד,הוא אחי" יש מספר אגדות אורבניות על מקור השיר, וכנראה אחת מהן אמיתית, אולי משום שהיא הקדומה ביותר. האגדה הזו עוד מעט בת 100 שנה. מה שחשוב הוא שהמשפט תפס. לפעמים משפט שנכתב נראה כמו משהו שכולנו ידענו, אבל לא ידענו שאנחנו יודעים. הנה המקרה: כשזה חשוב, כשזה אהוב, זה לא כבד. או לפחות – זה פחות כבד.

ארון הברית מייצג את האלוהים בעיני בני ישראל. עבורי, בדרך שאני רואה זאת, אלוהים מייצג את עקרונות העל שלי: הרי אינני מאמין, אבל מאחורי כל מה שאני עושה (טוב, לא ממש כל מה שאני עושה) עומדות אמונות, עומדים ערכים, עומודת תרבות שלמה.

לשאת את הדברים האלה לא קשה. אל קשה משום שהדברים האלה הם אני. אולי אני כבד, אבל לא אחי, ולא האמונות שלי.

כולנו כמובן מכירים את הסיפור על פגישת בן גוריון ו"החזון איש" ואת הסיפור על העגלה המלאה והעגלה הריקה. לפחות מנקודת הראות של בונה ארון הקודש עגלת הדתיים אולי מלאה מזו של החילונים, אך ודאי אינה כבדה יותר ולכן אין מקום לפנות להם את המעבר. יותר מכך: המסע הגדול אל הארץ המובטחת ללא ארון הברית הוא מסע חסר תכלית. עוברים מכאן לשם. רק מטען העקרונות והאמונות שאנו מובילים אותנו, רק האמונות, התרבות, העקרונות אותם מייצג ארון הברית עושים את המסע לבעל תכלית.

השאלה האם נוכל להגשים את כל אלה חשובה פחות: המטען שאיתנו מעיד עלינו מעיד על דמותנו. הוא אנחנו.

מדברים היום הרבה על "שוויון בנטל" מעין משפט שעוד מעט, לאחר קבלת ההחלטות כיצד משווים את הנטל, יתברר לנו כריק מתוכן. הבעיה איננה נעוצה בצרכים של המדינה הזו (ולכן גם יתברר המשפט כריק מתוכן: אפשר צבא בלי אברכים) אלא בנכונות לשאת באותו דבר שהוא נטל עבורנו. הדבר שאינו חלק ממכלול הערכים, התרבות והאמונות שלנו. אותו דבר שאנחנו עושים כי צריך,כי כולם צריכים כי הוא נטל.

אבל האמירה הזאת גולשת גם לחיי היומיום שלנו. פעם ישבנו בפסח במשל שעה ארוכה, האזנו לקריאת ההגדה, לשירת המקהלה, וחיכינו. באמת חיכינו לאוכל. הארוחה היתה בתום הכוס הרביעית. אם כי בלהבות היו אוכלים את הדג בכוס שניה (ולכן, לדברי אבא שלי, הכוס הזו היא "כוס ישועות").היום אומרים לי: בוא נעשה את זה קצר. לילדים אין סבלנות. זה לא נוח. האמת? האמונה חסרה. כי הדברים נהיים ריקים מתוכן.עטיפה בלבד, נייר צלופן. ונייר הצלופן נעשה זול בימינו. אבל הדיבורים האלה, ההגדה, השירה, הם התוכן. לא האוכל (אלא אם חושבים על מצות, כמובן). וכך גם במקרים אחרים: הדרישה לשיוויון, לצדק, הדיבור ב"אנחנו" ולא ב"אני", התמיכה בחלש. כל אלה  הם הכרח. הם התרבות, הם הערכים. הם לא כבדים מאיתנו.

המשכן מזכיר במובן מסויים בובת בבושקה: מעטפת ועוד מעטפת. הכל יפה, אפילו יפה מאד. ובסוף, בפנים, מה יש? כלום. אוויר. אבל לא ככה: לא כלום, לא אוויר. בפנים ישנן האמונות. בפנים ישנם העקרונות. בפנים מונח הלב המשותף של כולנו, ועליו עלינו לשמור.

שבת שלום.

 

 



  8 פבר, 2013

כ״ח שבט תשע״ג


 פרשת "משפטים" מאת יזהר יערי

אמצע החורף בנגב. משטחים אדומים שובים את הדמיון, והמוני עם ישראל מציפים את השטח. לא ברו מה יש יותר: אנשים או פרחים. מזל ששומרי השבת אינם יכולים להגיע במהלך השבת. כך ניתן לחלק מעט את המבקרים: מרבית שומרי השבת ביום שישי – מי שאינם שומרי שבת מגיעים בשבת. סדר אלוהי. “דרום אדום" קראנו לזה, והפכנו את זה לפסטיבל. פסטיבל שאין בו מסחר, אין בו מכירות רק ירוק ואדום ו..,כן עוד כמה צבעים בוהקים קצת פחות. סיבה טובה לבקר.

היום, בטיול, נשאלתי מאיפה הופיעו כל הכלניות האלו. ומדוע לא היו כאן קודם. ובכן התשובה היא זו: הן היו כאן קודם, אבל נחבאו בין עשבים פחות צבעוניים, יותר גדולים ויותר חזקים. לא אכנס כאן להסבר כיצד זקפו הכלניות ראש. ההסבר אינו חשוב במיוחד, למעט לבעלי מקצוע ולסקרנים שרוצים להעמיק. אבל חשוב לציין: היופי היה. הוא היה יופי נסתר.

קל לשכוח בתוך היופי הזה ובתוך השלווה (כי הפעם יש רק צבע אדום, בלי "צבע אדום" כמו בשנה שעברה) את הצרות. אבל במקום שיש אנשים יש צרות, ובאלו בדיוק עוסקת פרשת השבוע, פרשת משפטים.

בפרשת יתרו מציע יתרו למשה להציג לפני העם את "החוקים ואת התורות ןהודעת להם את הדרך ילכו בה  ואת המעשה אשר יעשון". בפרשה הזאת, לאחר עלייתו להר סיני, ניגש משה למלאכה עצמה.

 לא בעבודת השם מתחילה הפרשה,  אלא בעניינים שבין אדם לחברו. משה אינו מנסה לתקן את העולם: זהו עולם קשה, יש לציין. בעולמם של משה ובני ישראל אנשים מאבדים את חירותם. מאבדים את ממונם. את רכושם המועט. הם עלולים להיפגש בשור נגח ובכלל: הם בני אדם וכושלים לא פעם. הם עושים גם לא מעט דברים אסורים. כביכול אולי ניתן היה להימנע מכך מראש – אלוהים שטיבע את חיל פרעה בים לא יוכל לדאוג שאנשים יהיו מעט יותר הגונים ואדיבים? ובכן לא. זהו תפקידם של בני האדם.

פשעים לעולם יהיו אך על בני האדם מוטל להפחית אותם ולהפחית את נזקיהם. לא נוכל לשנות את העולם ואת טבע האדם, אך נוכל להגביל את עוצמת העוול. נוכל להגביל את עוצמת העוול ע"י כך שנפצה את הקורבן. נוכל להפחית את כמות מעשי העוול ע"י יצירת מערכת הרתעה יעילה. זהו התפקיד העיקרי של מערכת החוקים והענישה.

המשפטים מעניינים, ולעיסוק בהם יש השלכות עד ימינו אנו. חלק מהם נראים לנו מובנים לחלוטין כאילו אל היה צורך כלל בכתיבתם. אלא שכידוע אין איסור על דברים שבמילא לא עושים. איסורים מוטלים כאשר מתברר שהמובן מאליו שוב אינו מובן מאליו. סתם כדוגמא – ברור לכולנו שרצח אינו חלק מעולם מתוקן. אלא שמשה, נביאנו, מורנו ורבנו, רצח בעצמו איש מצרי. נכון, הגיע לו למצרי הזה, אבל אלו הן בסך הכל נסיבות מקילות. משה ידע היטב מה הוא אוסר: הוא אוסר את מה שעלול להיעשות. והוא מטיל עונשים על מי שיעושה את האסור בכל זאת.

אך ציינתי כבר את העובדה שלא בעבודת השם מתחילה הפרשה אלא דווקא בעניינים שבין אדם לחברו. האם משום כך אמרו חז"ל כי דרך ארץ קדמה לתורה? אינני יודע. אבל ברור שמי שאינו נוהג בדרך ארץ כלפי רעהו – כבוד גדול אינו נותן לתורה.

וכמו ראה משה את העתיד לבוא מופיע הפסוק הבא שכדאי אולי לבארו מעט: “[ו]כי יזד איש על רעהו להרגו  בערמה מעם מזבחי תיקחנו למות". כדאי לשים לב: לא מדובר אפילו בהצלחת המזימה. עצם הרעיון שמישהו מתכנן רצח די בו. ואם דרך מקובלת להימלט מעונש מוות היתה להיאחז בקרנות המזבח (כי אין להכתים בדם את המקום הקדוש) הרי עצם הנסיון לחסות בקודש בעקבות מעשה כה נורא תביא למות המבצע, ללא רחמים. תמהני כמה אנשים שחובשים כיפה לראשונה בהתייצבם לפני בית המשפט טרחו לקרוא את הפסוק הזה. וכמה דיינים בבואם לגזור את דינם טרחו בכך גם הם.

שנים רבות חלפו מאז ירד משה והמשפטים בידו. בני ישראל היו ליושבי קבע. משפט המדבר התרכך. דת ישראל עוצבה ע"י אנשים שחיו תחת שלטון זר, שלטון שלא שש להפקיד בידם עוצמה כמו עונשי מוות." סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית" ויש הגורסים שמדובר לא אחת לשבע שנים אלא אחת לשבעים. חילוקי דעות בין חכמים היו על מידת התועלת בהוצאה להורג, ולא על מידת הצדק שבה.  העולם משתנה, והחוקים איתו.

כדאי גם לזכור: בתוך כל המשפטים והצווים הקשים והנוקשים ישנם גם כמה ציוויים רכים, נעימי ונוחים למגע: “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לא תהיה אחרי רבים לרעות (כלומר לא תעשה את הרע רק משום שכך נוהגים הרבים) ואל תענה על רוב לנטות אחרי רבים להטות. ודל לא תהדר בריבו. כי תראה חמור שונאך רוטבץ תחת משאו וחדלת מעזוב לא עזוב תעזוב עימו. לא תטה משפט אביונך בריבו.מדבר שקר תרחק...” כאלה יש עוד כמה. צריך רק לפתוח את הספר ולקרוא.

ואחר כך צריך לזכור: המעשים הטובים, והכללים הטובים, ישנם. כמו הכלניות הם נחבאים בתוך הקש והגבבא של היומיום. ואנחנו – אנחנו צריכים רק לחשוף אותם ובעיקר להצמיח אותם, ולא פחות – להפחית את העשבים השוטים שמסביבם. ואז נוכל לראות כיצד החברה שלנו, ממש כמו שדה כלניות בחורף של הנגב הצפוני, פורחת.

 

שבת שלום.

 


1 פבר, 13

כ״א שבט תשע״ג

 פרשת "יתרו" מאת יזהר יערי


ביום חמישי אחרי הצהריים נסעתי דרומה. ירד גשם כבד. אנשים בארץ הזאת אוהבים את הגשם, וסולחים לו אפילו על השיטפונות. בעיקר אם הם קורים אצל אחרים.

ברדיו דיברו על פרשת השבוע, פרשת יתרו. האיש שדיבר דיבר על יתרו כ"מנטור". יועץ העל של משה. האיש שבא ללמד את משה כיצד לנהל את עמו.שהכיר את משה כפושע נמלט ממצרים. האיש שהשיא למשה את ביתו. ראה בהיוולד ילדיו של משה, הלא הם  נכדיו שלו. היה זה יתרו שראה את משה מתחיל את דרכו כרועה צאן והנה הוא רועה את העם כולו.

היה זה אותו משה שהגיע אליו יום אחד ואמר לו "אלכה נא אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים". יתרו לא שאל שאלות רבות. אולי ידע את המצפה למשה ולו, “ויאמר למשה לך לשלום". ומשה הלך. לבדו.

הגשם נחלש לאיטו בדרך דרומה. ליד אשדוד עוד היה כביש מוצף חלקית, ובכניסה לאשקלון הוא הפך לטיפות בודדות. גם אני אוהב גשם. לכאורה הוא אמור להסב עצב. השמים אפורים, הצבעים דוהים. אבל כאן, בתוך הרכב, הוא מקנה אינטימיות של מקום סגור וחם מול החוץ הרטוב. ברדיו כבר עברו לפוליטיקה, אבל אני עדיין עם יתרו.

והנה עבר הזמן. במצרים – ניסים ונפלאות. מכות איומות. צבא מצרים טובע בים. בני ישראל עוברים בחורבה. ועל כל אלה – משה שליח האלוהים. ויתרו מחליט לעשות מעשה. הוא לוקח את משפחתו של משה, ציפורה אשת משה ובניו גרשום ואליעזר ומביא אותם למשה. ושם, ליד הר האלוהים, פוגשת משתפחת משה את אבי המשפחה הנעדר. יתרו מביא את הנכדים לאביהם ואומר לו: הנה אנחנו כאן. בניך ואישתך. ומאחורי דבריו הגלויים ניצב הנסתר: אמנם אתה מנהיג גדול, אמנם אתה שליח אלוהים והעם כולו שומע לדבריך צ- אבל יש לך גם בית. יש אישה וילדים. לעם אולי יימצא מנהיג אחר. אבל לילדים יש רק אבא אחד. ומשה? כבוד גדול נותן המנהיג לכהן הנווד: "ויצא משה לקראת יתרו וישתחו לו ויישק לו.”

למחרת יוצא יתרו לראות את משה בעבודתו. והמחזה הנגלה לעיניו אינו נראה לו: העם עומד על משה מבוקר עד ערב, ומשה שופט את העם ואומר לו את דבר אלוהים בכל ענין וענין. ושוב רואה יתרו לנכון להתערב. הפעם לא כאבי המשפחה אלא כאיש זקן ועתיר נסיון: לא תוכל לשאת לבדך את משא העם הזה הוא אומר למשה. "עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלוהים עימך.” כלומר: אני אתן לך עצה, ואתה תעשה כרצונך. והוא מציע לו ראשית להציג לפני העם את התורה ואת החוקים ואת העונשים הצפויים למפר אותם. ולאחר מכן למנות פקידים ומערכת היררכית וביורקרטית (או כלשונו: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישם ושרי עשרות) אשר ינהלו את העם וישפטו אותו בדברים הקטנים, ורק הגדולים יובאו לפניו.

לכל קיבוץ בנגב יש איזו צומת מעט צפונית לו ששם, כך יאמרו חבריו, הגשם נעצר תמיד. אלו כמובן שטויות. אגדות מקומיות. ברור שלשום צומת אין את הכוח לעצור את הגשם. אבל אין ספק שבפניה שמאלה בצומת גבולות הכביש כבר יבש לחלוטין. עוד מרחק קצר וגם השמים כבר מתבהרים ורק רוח חזקה וקרה עוד נושבת. כן, בצומת גבולות הגשם נעצר. זה ידוע.

אבל משה לא נעצר בדרכו. הוא מקבל את עצתו של יתרו. ראשית ממנה את הפקידות לפי המלצת יתרו. ולאחר מכן הוא משלח את יתרו הביתה: עצות מהזקן זה דבר טוב, אבל שלא יתערב יותר מדי.

עצתו של יתרו ללמד את העם את דבר אלוהים היא בעלת משמעות אדירה. לא פלא שכבר בפרשה זו נראה את עשרת הדיברות, גירסה ראשונה. הגירסה השניה תופיע בבוא היום בספר דברים, בנוסח מעט שונה. לאחר עשרת הדיברות יבוא ויצטרפו עוד חוקים וכללים והוראות רבים מאד (תרי"ג מצוות). אבל ההתחלה היא כאן: התורה שוב אינה נחלתו הבלעדית של משה. היא תהפוך כעת לנחלת העם כולו.מהתורה שבכתב תצמח התורה שבע"פ. עשרת הדיברות יהיו הבסיס לתרבות המערבית, לדתות המערביות כולל האיסלאם.

סביר להניח שבכל מקרה היה משה מוצא את הדרך להביא לעם את תורתו. בכל מקרה, עם יתרו או בלעדיו, הוא היה נאלץ בסופו של דבר לשתף אחרים בדרכו, בשלטונו ובתורה אותה ביקש להקנות לעם. אולם היה זה יתרו, אפילו לא אחד מבני ישראל, ששלח אותו לעשות זאת.

והיה זה אותו יתרו בדיוק שניסה להעמיד את משה גם על חובתיו כאב וכראש משפחה. האם הצליח? בניו של משה לא עלו לגדולה. עוזריו הראשיים של משה היו אהרון אחיו ומרים אחותו. בני אהרון דווקא זכו והקימו שושלת כהנים. משפחתו של משה לא תזכה לכך.

מגבולות יצאונ לבאר שבע. במעבר הנחל בצאלים הגיע גל קטן של מים עכורים. ידענו שצריך למהר, השיטפון מגיע. כי אצלנו, מה שלא מגיע מלמעלה מגיע מלמטה. גשם חזק וטוב בדרום או במזרח יגיע אלינו בשטפון בנחל הבשור. ואכן הנחל סגור שיטפון.  ומחר אפשר יהיה לראות כבר את הפרחים הראשונים של החורף פורחים מול שמש זוהרת. גשם זה דבר נחמד, אבל גם בשמש יש משהו.

אז זו היתה פרשת השבוע שלנו: בפנים חשבתי על משה ובעיקר על יתרו. בחוץ ירד גשם בחורף שכבר שנים לא ראינו. ובירושלים עסקו בפוליטיקה כמו שעושים תמיד. טבו שיש את התנ"ך להיזכר שכבר היו דברים מעולם. מזל שיש כזה חורף שעוזר לשמור על מעט אופטימיות.

 

שבת שלום.

 



25. ינו. 2013

י״ד שבט תשע״ג

פרשת "בשלח" מאת יזהר יערי


הנה יוצאים בני ישראל ממצרים. תמו כל המכות, כולל האחרונה והנוראה שבהן, מכת הבכורות. בפרשת השבוע  הנוכחית מסתיים הקשר הישיר עם מצרים. בעוד העם נמלט שולח פרעה את חיל המרכבות האימתני שלו בעקבותיו. אלא שחיל המרכבות טובע בים. אותו הים בו עוברים בני ישראל בחורבה. אלוהים שוב מוכיח את כוחו ועוצמתו והוא עושה זאת הן למצרים והן לבני ישראל. וכעת הקשה מכל מאחורינו. המסע הגדול מתחיל.

הקשה מכל מאחורינו? בעקרון בדרך כלל הקשה מכל תמיד יהיה לפנינו. ולו מהסיבה שמה שהיה הוא כבר היסטוריה. זכרונות ובעוד זמן מה יהפוך לנוסטלגיה. אבל מה שלפנינו לוטה בערפל. אולי יותר נכון לאמר: לוטה בעמוד ענן. עם העתיד עוד נצטרך להתמודד. העבר – נו. זה עניין להיסטוריונים. הם כבר יריבו עליו.

עמוד ענן? רעיון לא רע. ואכן מיד עם צאת בני ישראל לדרך "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם ולילה עמוד האש להאיר להם ללכת יומם ולילה". עמוד ענן. רעיון מצוין.

בואו נזכור את עמוד הענן ונזכור עוד דבר אחד: זכרון קצר. מדהים לראות כיצד אחרי כל המכות וכל הצרות ואחרי שפרעה כמעט מגרש את בני ישראל ממצרים – כאשר נודע לו כי נימלטו הוא שולח בעקבותיהם את צבאו. לשם מה? כדי שיחזרו ויעשו עוד צריות? לא צריך אפילו להמציא דברים חדשים: עוד ארבה ועוד ברד – ואכן אבדה מצרים, כפי שאומרים עבדיו עוד באמצע הסשן הקודם.

אלא שזכרון קצר אינו תכונה של פרעה לבדו. והרי מיד אחרי חצית ים סוף, בעודם במרחק שלושה ימים כבר מתלוננים בני ישראל  לראשונה. וחודש לאחר הבריחה "ויסעו מאילם ויבוא כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ומדבר סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים. וילונו כל עדת ישראל … ויאמרו... מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".  זכרון קצר, אמרתי כבר: רק לפני חודשיים עדיין "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" וכעת מצרים היא זכרון מתוק.

אבל אמרתי בואו נזכור את עמוד הענן ולא רק את הזכרון הקצר. אז השבוע היו לנו בחירות. נזכרתי בעמוד הענן ובזכרון הקצר בדיוק בהקשר הזה.

פעם שמעתי מפי חברנו דן גזית (גם כן במסגרת פרשות השבוע המאד מצחיקות שכתב לקיבוץ בזמנים אחרים) את המשפט הבא "שים עמוד ענן לפניך וקרא לזה שקיפות".כן. שים עמוד ענן שיהיה מורה הדרך של העם. נכון: אי אפשר לראות מה בתוכו. אי אפשר לראות מה מעבר לו. ולמען האמת – אי אפשר לראות לאן אנחנו הולכים. אבל שים עמוד ענן וקרא לעם ללכת אחריו. והעם? העם יילך. ראשית משום שכולנו אוהבים שקיפות, אבל לא כל כך יודעים מה המשמעות של הדבר. ושנית משום שמאחורי הענן כל אחד יכול לצייר לעצמו את העתיד שהוא רוצה לראות. עמוד ענן זה מצויין: הוא מאפשר למי שמעמיד אותו לפנינו לתת לנו לתאר לעצמנו את הדרך שאנו מתכוונים ללכת בה.

ועוד דבר טוב יש בו בעמוד הענן: כל אחד יכול להציג עמוד ענן כזה. ובלבד שהפנים שלפניו יפות דיין. הצגת רעיונות ברורים היא בעיה קשה: עוד יצפו ממך לעמוד מאחוריהם. אמירות חד משמעיות עלולות לשים אותך באופוזיציה, וזה חטא כבד. לא. עמוד ענן ושקיות. זה הפתרון.

וזיכרון קצר? נו, איך אפשר בלי זה? הרי רק מי שיש לו זכרון קצר יוכל לשכוח מי אחראי למה שקרה עד אתמול. ובעתיד – רק מי שיש לו זכרון קצר יוכל לשכוח מה הובטח לו. מה בכל זאת ראה מבעד לעמוד הענן.עם זכרון קצר אפשר ללכת רחוק. בעיקר במדינה דמוקרטית.

ושוב קמתי בבוקר שלאחר הבחירות עם ההרגשה הרגילה: “שוב הפסדנו". מצד שני – גם לא היו לי תקוות לנצחון. ככה זה כשאדם בוחר לעצמו אמונה לא מקובלת.

ואז אני חוזר לרגע למקורות ושואל את עצמי: בסדר. מועד היציאה ממצרים מוגדר היטב. החודש, היום, השעה. ומה עם מועד ההגעה? הרי על לוח ההמראות והנחיתות בשדה התעופה זה כן כתוב: מתי ממריאים ומתי נוחתים. אז אנחנו יודעים מתי יצאנו ממצרים, ומתי הגענו? נכון, יש תחנות ביניים עם תאריך מדוייק. אבל ההגעה? גם זה בתוך עמוד ענן?

אולי זה כך משום שלא הגענו. פשוט לא הגענו. הרי הארץ המובטחת שלנו אינה רק ארץ שבה מעיינות בוקעים בבקעה ובהר. אינה רק ארץ שפירותיה ענבים שנושאים אותם במוט בשניים. הארץ המבוטחת היא גם הארץ בה חי זאב עם כבש. היא גם הארץ בה יכתתו חניתותיהם למזמרות. לארץ הזאת לא הגענו.

 כי הדרך עוד נמשכת, ארוכה מאד. ובינתיים יזנבו בנו עמלקים ונצטרך להתמודד עם נחשים ועם תלאות הדרך. אבל אין פרעה מאחורינו, ואין עמוד ענן לפנינו. כל אחד צריך לבחור את דרכו. וגם אם זכרוני קצר (אמרתי כבר שזו תכונה חשובה) אני מתכוון גם הלאה להמשיך לתמוך בדרך שאני מאמין בה, ובכל יום שאחרי בחירות לאמר לעצמי שוב: השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

 

 

שבת שלום.

 


11 ינו, 13

ח׳ כסליו תשע״ג

 

פרשת "וארא" מאת יזהר יערי

במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. הדם בנילוס, הדגים המתים. הצפרדעים והכינים. לא במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

כי במדינה מתוקנת אם יש בעיה מנסים לטפל בה. ואם יש אתגר מתמודדים איתו. חושבים ומוצאים פתרון. אבל כאן, במצרים, לא. כאן קודם נעשה את כל הטעויות ורק אחר כך נחשוב ונעשה את הדבר הנכון.

אז נכון, במבט ראשון זה לא הגיוני. למה שנוותר, אנחנו המצרים. אנחנו המעצמה הכי חזקה בעולם. יותר חזקה מאמריקה אפילו. אויבים של ממש אין לנו. בני ישראל יושבים להם בארץ גושן שלהם, והם רוצים אלוהים? הם רוצים לא לעבוד קשה כל כך? אז מה. למה אנחנו צריכים לוותר.

אה המכות האלו. כן, זה באמת די נורא. בעיקר נורא לא נעים. אבל בשביל הכבוד הלאומי שלנו אנחנו לא נוותר. כי במדינה מתוקנת, ואנחנו מדינה מתוקנת, מדינת חוק, זה לא קורה: הם עבדים – שיישארו כאלה.

ומה אם בכל זאת הם צודקים, לפחות קצת? ואולי הם לא נוראים כל כך כמו שנדמה לנו. הנה, בת פרעה אימצה ילד מבני ישראל. כי אנחנו הרי מוסריים כל כך. אנחנו טובים אפילו לאויבינו.

ובני ישראל – הרי הם אויבינו. הנה פרעה אמר אמר לפני כמה זמן שצריך להיזהר מהם פן עלה עלינו אויב והם יצטרפו אליו. ומה אנחנו רואים? הם מתנהגים ממש כמו אויבים.לא בנשק ולא בכוח, כי אין להם כאלה. אבל הצרות שהם עושים. השימוש בניסים ובקסמים שפוגע במצריים כל כך. לא. הם אויבים. עם אויבים לא מדברים.

ואולי כן? בסה"כ מה איכפת לנו מהם. רוצים ללכת? שילכו! הם שם ואנחנו כאן! נמצא עבדים אחרים. או אולי בכלל נוותר על ערי המסכנות. במילא בונים אותן רק כדי שיהיה במה להעסיק את העבדים האלה. מצד שני- זאת תהיה כניעה לכוח. וזה בכלל אסור: על כוח נענה בכוח. אם הם לא יעשו כלום, יהיה שקט, יהיה על מה לדבר.

אז הנה עכשיו שקט. אתמול מתו הכינים. הכל בסדר. על מה נדבר? אם הכל בסדר – מה הבעיה בכלל. למה לוותר להם אם אין שום סיבה?

והנה זה שוב. הפעם הבהמות מתות. דבר. נורא. אז אולי בכל זאת. אבל פרעה לא יודע להחליט, ומפעם לפעם זה נהיה רע יותר. כל פעם זה רע יותר. מה שהיה קודם הופך לנוסטלגיה: היו צפרדעים בכל מקום. הלוואי והיו עכשיו! הצרפתים אוכלים אותן. ומה נאכל אנחנו כשהבהמות מתות בדבר והחיטה נשחתת בברד? מישהו צריך לקבל החלטה אמיצה.

החלטה אמיצה? פרעה?

מעשר מכות שלקו המצרים שבע מופיעות בפרשת וארא. המכה השביעית היתה מכת ברד ונוספה לה הערה טכנית לכאורה  שנגעה ללבו של הפלח הכותב מילים אלו, וכך נאמר: “והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב (פרחה, החלה לעשות גרעין) והפשתה גבעול והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות [מאחרות להבשיל] הנה.” יש פרשנויות לא מעטות לשאלה מה טעם נכנס משפט זה לפרשה שעוסקת במכות מצרים. אחת הפרשנויות (של הרב סעדיה גאון) אומרת שמשה מודיע כך לפרעה כי חלק מהיבול (הפשתה והשעורה) כבר אבוד. ואילו חלק אחר – החיטה והכוסמת שהן חשובות יותר מהפשתה והשעורה, עוד ניתן להציל אם יסור מדרכו הרעה. בכל מקרה ממקם הפסוק את האירוע באופן מדויק בזמן: לקראת סוף החורף.

מכל מקום פרעה לא סר מדרכו הרעה, ואפילו אי אפשר לאמר שאכל את הדגים המסריחים, הוכה וגם גורש מהעיר: קרה לו הרבה יותר.

מצד שני מה אכפת לפרעה. רוב המכות לא ממש נגעו לו. בהמות מתות? בגלל זה לא יחסר דבר על שולחנו. המים הפכו לדם? לא הוא חופר בארות. את זה יעשה עם הארץ, שגם מימיו שלו אינם ראויים לשתיה, והוא צריך קודם כל להשקיע את כוחו במימי השליט. ככה זה: השליט והעשיר תמיד ייפגע פחות. זה נכון עד למכה האחרונה, מכת בכורות. אליה עוד נגיע.

אז הנה אנחנו כאן. שבוע וחצי לפני הבחירות. אין לנו פרעה. יש לנו דמוקרטיה. אפשר להתווכח על עומק הדמוקרטיה. אפשר להתווכח על אופיה ועל רמת השוויון בין חלקי האוכלוסיה אצלנו. אבל יש יום בחירות ויש אפשרות לבחור.

ויש גם המון מפלגות. כל כך הרבה שצריך מחשב כדי לדעת את מי להעדיף. ומה שצריך -יש. ברשת. הגולש עונה על שאלות ומקבל תשובה למי מתאים לו להצביע. מישהי אמרה לי שהיא בדקה. מסתבר שהיא צריכה להצביע לשלוש מפלגות, ולא רוצה להצביע לאף אחת מהן.

כי ככה אנחנו: בין בחירות לבחירות אנחנו רוצים שתי מפלגות: שמאל וימין. ואולי עוד אחת, לשון מאזניים. אבל לא דתית! וביום הבוחר 34 מפלגות (כן, שלושים וארבע) לא מספיקות לנו. אין למי להצביע, כולם מושחתים.

ואני אומר לא וכן.לא כולם מושחתים, וכן  להצביע ועוד איך. גם לי קשה לבחור. גם אני לא אוהב פוליטיקאים, אבל זה מה יש. ואם אני רוצה לקוות לפחות להציל את החיטה והכוסמת לאחר שהשעורה והפשתה נישחתו – אני חייב להצביע בעד משיהו שהוא נגד. נגד השלטון, ובטוח נגד השלטון. ולא יהיה חלק ממנו בוודאות. לכן אצביע מרץ (ואקבל כבונוס את מי שאני הכי קרוב לו בדעותי). כי כל עוד נוהג השלטון הזה כפרעה, וכל עוד אפילו מכות שמכות בפשוטי העם לא מדברות אליו – אני תמיד אהיה בעד. בעד הנגד.

שבת שלום.

 



22 נוב, 2012

ח׳ כסליו תשע״ג

 פרשת "שמות" מאת יזהר יערי


"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.” לא. לא במילים האלו מתחילה פרשת השבוע שלנו. פרשת השבוע היא פרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות.  אבל המשפט הזה הוא משפט מפתח, ותיכף נחזור אליו.

במתי מעט ירדו אבותינו מצרימה. “כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" בסדר. אז ששבעים וארבעה בני ישראל, אם מוסיפים לשבעים את יוסף, אשתו ושני בניו, אפרים ומנשה. אבל בני ישראל פרו וירבו וישרצו ויעצמו במאד מאד. או במילים אחרות – הם נהיו המונים. המוני בני ישראל, נבדלים לעצמם וחיים בטוב בארצם ארץ גושן. שומרים על שפתם הזרה, על תרבותם הזרה על נבדלותם. פלא שיום אחד קם מלך חדש על מצרים ומתחיל לאיים על אזרחיו בזרים האלה?

והוא עוד מתון יחסית. במה הוא כבר מאיים? “והיה כי תיקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על אויבינו ועלה מן הארץ". פרעה החדש אינו טוען שבני ישראל גוזלים מהמצרים את עבודתם. ובאמת – למה שיטען כך? בני ישראל, כך אמר יוסף, הם רועי צאן. ואילו המצרים" “תועבת מצרים כל רועה צאן" ברוך השם – יש לנו רועי צאן ואנחנו לא חייבים לעסוק בעבודה הנתעבת הזאת. הוא גם לא מספר למצרים כי בני ישראל יאנסו את בנותיהם ויטמאו את הגזע. הוא לא מספיק מודרני, כנראה. לא מתוחכם. סתם מלך מצרי. מה היה אומר היום לו היתה לו שכונה ישראלית בארץ גושן? אלוהים גדול. שחורים הם לא. אגב – למצרים היה גם פרעה כושי. כך שאולי צבע העור לא מפחיד אותם כמו אותנו. הוא לא מזהיר שהם משתכרים, מסוממים, אנסים ואוכלים מאכלים שהם תועבה לכל מצרי הגון. אבל הפחד. הפחד קיים.

ואם איננו קיים – כדאי להמציא אותו. קל לאחד את העם באהבה או בשנאה. קל יותר בשנאה. כי לאהבה דרושות הסכמות. דרושה מערכת יחסים. ואילו לשנאה די בבורות. די בזרות. די להסתכל עליהם, לשמוע אותם מדברים בשפה לא מובנת. מצחקקים כשהם מסתכלים על הבנות. די בכך כדי ליצור פחד, ודי בפחד כדי ללבות שנאה.

הדרך שפרעה בוחר בה היא דרך שאינה מקובלת בימינו: “וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". ומכיוון שכל זה אינו מספיק, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, מורה פרעה למילדות להרוג את הילודים הזכרים. אגב – מבחינת קצב ההתרבות זו טעות לא מובנת: אפילו פרעה יודע שגבר אחד יכול להוליד ילדים מנשים רבות, ואילו אישה אחת יולדת ילד אחד בכל פעם. אבל מסתבר שחברה שוביניסטית כמעט בהכרח תקבל החלטות שגויות, ותייחס חשיבות רבה מדי לבני מינה.

טוב, הפטנט לא עובד. איך אומרות שפרה ופועה המיילדות לפרעה? “כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו". הגיוני, חושב לעצמו פרעה: בני ישראל הזרים האלה – ממש חיות. מה יש לדבר. ומורה לעמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

טוב. עד כאן הפתיחה המהממת המציגה את התמונה הכללית. ובינינו – לא ממש חדש ומפתיע. כבר אמרנו משהו על הזרים האלה, שמדברים בשפה לא מובנת. מסתכלים על הבנות, מצחקקים. על מה הם מדברים, החצופים האלה? לך תדע. ולך תדע מה הם אוכלים: הרי הם רועי צאן, אולי הם אוכלים כלבים? ואולי חתולים, והחתולים בכלל קדושים אצלנו! התרבות שלהם זרה. צבע העור... טוב, אולי הוא לא שונה, אבל הריח, הריח הזה של כבשים שאי אפשר להיפטר ממנו. קל מאד לפחד. ובינינו אנחנו לא מוכרחים ללכת רחוק, ארבעת אלפים שנה לאחור. ככה זה כאן, אצלנו, בחצר האחורית. כן, ברור, אני מדבר על דרום תל אביב. אני מדבר על הפוליטיקאים שעושים הון פוליטי אצל התושבים העניים שרואים לידם מישהו דל יותר. שרואים מישהו שקל לשנוא, וקל להתאחד סביב השנאה הזאת.

אבל לא רק עליהם אני מדבר. הרוצה לשקר ירחיק עדותו. ואני לא כל כך רוצה לשקר. גם לנו יש את הזרים שלנו. הם עובדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בשדה. הם עושים בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים לעשות. אבל מישהו הרי מוכרח. מישהו צריך לעבוד את עבודת הכפיים בשדה. להניח צינורות השקיה, לעמוד על הקומביין. לקטוף פרי הדר. מישהו צריך לבנות. לא הכל אפשר לעשות עם הטרקטורים והמכונות. אז אין ברירה, שיבואו, שיעבדו, אבל שלא נראה אותם. כי צבע עורם שונה ושפתם לא מובנת והתרבות שלהם זרה לנו ולך תדע -אולי הם אוכלים כלבים וחתולים? לאכול חתולים? זה נורא, לא?

אבל אי אפשר בלעדיהם. כי מי יעשה את העבודות האלו? אנחנו? אז שיהיו, אבל שלא נראה. שלא נדע. גמדי שדות זה בסדר. זרים בתוכנו" בשום אופן לא.

אפרים קישון היה אומר שבכל אדם שוכן הפשיסט הקטן.  הפשיסט הקטן הזה ששונא את השונה. שמפחד מהזר שלא רוצה לדבר, להידבר, להתאמץ להבין. הפשיסט הקטן הזה חי גם אצלי. גם אני צריך להזכיר לעצמי שאדם בן תרבות צריך להיות סובלני. צריך לכבד את השונה. אדם בן תרבות צריך להתמודד עם הפשיסט הקטן שחי בתוכו. להתמודד ולנצח.

וכן, לא פחות: אני חייב לזכור את האנשים הקטנים, הזרים שהגיעו מהמזרח. שהיו נכונים לעשות הכל כדי להתפרנס, ורצו מאד לאהוב את הארץ אליה הגיעו. לא חייתי איתם, אבל לא אוכל לשכוח אותם. כי אלה היו סבא וסבתא שלי שהגיעו לגרמניה מפולין. סבא וסבתא שלי שאבדו  וסבא וסבתא שלי שהגיעו לכאן, לארץ שבה לא תשלוט השנאה. לעולם. וזה כבר החלק שלי. זה כבר החלק שלנו.

 

 

שבת שלום.

 


21 דצמ, 2012

ח׳ טבת תשע״ג


פרשת "ויגש" מאת יזהר יערי

פרשת "ויגש" – סיפור קשה. הרי מדובר בגלות הראשוהנ של עם ישראל מארצו.

מי שיביט כעת החוצה יראה ליל ירח יפה ושקט. רחוק מאד מסוף העולם שהובטח לנו להיום. גם רחוק מהסערה הגדולה שמתחוללת כנראה בצפון. אבל כאן, בנגב, באזור בו חי יעקב אבינו -  יבש. היופי מטעה: לעיתים דרושה סערה גדולה, נשיאים ורוח וגשם. שאם לא כן לא יצמח כאן דבר. ממש כשם שהיה בימים ההם, כאשר הרעב הגדול אילץ את בני יעקב לרדת מצרימה לשבור שבר. ממש כמו שהיה כאשר פגשו את יוסף, אחיהם האבוד והנה הוא מולך בפועל על כל ארץ מצרים.

מאז שקראתי את הפרשה, פרשת "ויגש" תהיתי על עניין שולי וצדדי המופיע בה: האחים ירדו למצרים. בסיבו השני חשף יוסף את זהותו בפניהם והם שבו אל אביהם להורידו מצרימה. מה אמרו ליעקב? הרי לפני מספר שנים הציגו לפניו כאת כותנתו המגואלת בדם. והנה הם חוזרים ואומרים: עוד יוסף חי.מה הם חשבו בכל הדרך הארוכה? האם יגידו לו: כן, רימינו אותך אז. מה חשבו שיאל אותם? ואם יאמר: ואתם אמרתם "טרוף טורף יוסף" האם חשבו שיאמרו לו: “אתה אמרת"? אבל נאמר ק: “ויאמר ישראל: רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". יעקב, כך נראה, מעדיף להניח לשאלות הקשות: הוא כבר בערוב ימיו. בנו מופיע לפתע ומושיע אותו ואת בני משפחתו ברעב הגדול. יעקב אינו מסתכל לאחור. הוא מביט קדימה. הולכים למצרים.

הולכים למצרים? רק עתה, בימי יעקב, מתחילה להתממש ההבטחה האלוהית לפחות בתחום אחד: צמיחתו של עם. לאברהם היה רק בן אחד שנחשב, יצחק. ליצחק עצמו היו רק שניים: יעקב ועשיו. אך הארץ לא נשאה אותם יחד. ליעקב היו תריסר בנים ובת אחת. שבעים נפש יוצאי ירכו כבר חיו בעת הירידה מצרימה. אכן התחלה מבטיחה לצאצאים אשר יהיו כחול אשר על שפת הים לרוב.והנה עוזבים את הארץ ויורדים מצרימה.

יעקב אינו יורד מצרימה בלב קל. הוא פונה לאלוהים בבקשת רשות. מעניינת השיחה ביניהם: “ויאמר אלוהים לישראל במראה הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. ויאמר אנוכי האל אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". המעניין הוא דרך הפניה: ישראל, בשמו החדש, הלאומי, הוא שפונה אל האל. אבל האל קורא לו בשמו הפרטי. ללא נטל גבורת המאבק במלאך בזכותו זכה בשם ישראל. יעקב הוא קורא לו. ועל הבסיס הזה, האישי, האינטימי, הוא מברך אותו על רידתו מצרימה וממשיך לחזק את הבטחתו.

זוהי אם כן הגלות הראשונה. גלות מבחירה. גלות מתוכננת. יהודה יורד ראשון. הוא,  שכבר קנה לו מעמד של בכיר האחים, גם אם אינו הבכור שבהם. הוא מוריד איתו את הצאן והבקר לארץ גושן. אחריו באים האחים והאב.

לא בלי סיבה מגיעים ישראל ובניו למצרים. הרעב שולט בארץ. רעב ברמה שבימינו כבר איננו מכירים אותה, אך במזרח התיכון של ימי האבות היה אורח קבע. רעב שאנשים מתים בו, פשוטו כמשמעו. סיבה טובה ללכת לארץ שמבטיחה מזון. הנילוס לא יחדל מזרום, ומצרים היא מתנת הנילוס. למהגרים יש תמיד סיבה טובה לעזוב את ארצם. לפעמים מדובר במלחמה. לפעמים מדובר במשבר כלכלי. מרבית בני האדם אינם עוזבים את ביתם רק משום שהם רוצים ללכת לארץ אחרת. אמנם טשרניחובסקי הוא שאמר "אדם אינו אלא תבנית ארץ נוף מולדתו" אבל האמירה הזו היתה נכונה גם הרבה לפניו.

ומה קורה לנו? רעב אין לנו בארץ הזו. אבל רוח רעה נושבת בה. רוח רעה שאוכלת בכל פה את הדברים הטובים שהיו לנו, וחלקם עדיין כאן. אם פעם רצינו להיות אור לגויים – כעת אנחנו מקווים להיות  כמותם. מלחמת הבחירות אצלנו הולכת ונראית כמו מלחמה של ממש. מישהו החליט שהדרך הטובה ביותר ללכד את העם סביב מנהיגות הימין היא לשכנע אותנו שהעולם כולו נגדנו. ואם העולם מתעקש לא להיות נגדנו, אנחנו כבר נראה לו. ניתן לו סיבה. מישהו משחק באש ושוכח מה קורה למי שמשחק בערב באש. אבל אנחנו – איך נשכח? הרי מי שלא יקום בבוקר יבש זה אנחנו.ואם נזכור שהזורע רוח יקצור סופה – הסופה תעבור על כולנו, לא רק על מי שזרע אותה.  במצב הזה אני שואל את עצמי האם אין אדם אחראי צריך לשקול לשלוח לפניו את יהודה, לחפש לו ארץ גושן חדשה? האם לא צריך לעשות מה שיהודים עשו תמיד: עוברים הלאה. המולדת היא הספר, לא הארץ.

אבל בוא נחזור רגע אל הספר. מה קורה בינתיים במצרים? בני ישראל מקבלים ארץ טובה למקנה שהם מגדלים, ופה ושם גם משרות ממשלתיות כשרי המקנה של פרעה. ובינתיים יוסף ממשיך לנהל את ארץ מצרים ולרדות בתושביה. בשנה הראשונה "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען " לאחר מכן – את המקנה אשר למצרים "ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן...” ולאחר שגם אלה תמו והרעב נמשך - “ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה" ולבסוף הופך את כל עם מצרים לעבדים לפרעה.  ובני ישראל? עליהם לא נאמר דבר בתיאור הזה. אלא שהם יושבים להם בארץ גושן הטובה, בחסות פרעה והמשנה לו – יוסף. והם פרים ורבים כאשר מבטיח אלוהים לישראל אביהם. כעת לא נותר לנו אלא לחכות לשלב הבא. יוסף הרי ימות, וגם פרעה ילך לעולמו. הרעב סופו יבוא והוא יהפוך לזכרון קלוש. אבל זכר הרעב יישמר בחוק "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש...” כלומר: חמישית היבול הולכת לפרעה.

לא צריך להיות נביא כדי לדעת שיבוא היום ובו "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". יהיה זה ביום בו פרעה איננו וגם יוסף כבר נקבר. לבני ישראל אין עוד מגן והם מוצאים עצמם זרים בארץ נכריה. את הסרט הזה כרבר ראינו, לא פעם אחת ולא פעמיים מאז. אז אין לי דרכון אירופי. ואין לי ארץ אחרת, ואינני מאמין שיש אוזו ארץ גושן שמחכה לנו. ומה עושה אדם פשוט כדי למנוע את הרעה שנגד פנינו? זהו, שאינני יודע. אני יכול רק לקוות. לקוות ולא לאבד תיקווה. כי כידוע יחד עם כל הצרות שבאו לעולם באה גם התקווה בת השמיים. יהיה טוב.

 

שבת שלום.


14 דצמ, 12

א׳ טבת תשע״ג


פרשת "מקץ" מאת יזהר יערי

 

פרשת השבוע, פרשת "מקץ" מתחילה בחלומות. יוסף, בנו היקר של אבינו יעקב, יושב כבר שנתיים בכלא באשמת שווא. הוא טווה משם את קשריו עם העולם החיצון.אולי, יום אחד, מזלו יאיר לו. ומזלו אכן מאיר: פרעה, כאמור, חולם. והחלום מטריד. יוסף נקרא מהכלא לתת פתרון ופשר לחלום, והוא עושה זאת.

פרעה חלם על שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות. הוא חלם על שבע אלומות חיטים. ועל מה חלם יוסף? חלומותיו של יוסף לא מתוארים לנו, אם כי בכלא היה לו ודאי די זמן לחלום. אבל לא רק חכמת המסכן בזויה, גם חלומותיו לא נחשבים. כל זאת עד ליום המופלא בו עולה המסכן לגדולה.  ליוסף זה קרה. משום מה מחליט פרעה שמי שיודע  לפתור חלומות – ודאי יהיה גם איש ביצוע מדהים, והוא מציב את יוסף בראש צוותו כדי להציל את הארץ מהרעב.

כעת כבר חלומותיו של יוסף מעניינים אותנו. הוא איש גדול, במעצמה הגדולה בעולם. ועדיין איננו יודעים מה היה חלומו. נגיע אליו בהמשך.

וכעת הפסקה קצרה. הרי יש לנו חג. אחד ממנהגי חג האורים שאנו חוגגים כעת הוא לעשות חידונים. ובכן, מי הם  השמות הבאים:  הגדי, התרסי,החורני, הוופסי. רמז: זה קשור לחנוכה (אפילו שהמילה "אור" לא מופיעה בהם). רמז נוסף – השם החסר הוא המכבי. אלה שמות בני מתתיהו החשמונאי שמרדו בשלטון היוונים. אגב – לא ביוונים מדובר אלא בבית סלווקוס ששלט בארץ ישראל מבירתו אנטיוכיה שבסוריה. זה לא כל כך חשוב: המרד היה בממלכה הלניסטית ובתרבות ההלניסטית. המרד הזה פרץ על רקע גזירות דת שניסה אנטיוכוס הרביעי להטיל על היהודים. זאת במסגרת גזירות כלכליות קשות שהטיל על כל שטחי ממלכתו במרד שפרץ ניצלו החשמונאים, ובראשם יהודה המכבי, את חולשתו היחסית של אנטיוכוס, את התפוררות ממלכתו והצליחו באורח מופלא למדי להשיג את מטרתם: קודם כל חופש דת, ואחר כך עצמאות מדינית. לכאורה הישג מדהים, שיש מקום להקדיש לו כמה ימי חג בעיצומו של החורף, ואולי אפילו שווה לאכול לביבות תפוחי אדמה לכבודו.

ואגב לביבות: ברור שהחשמונאים עצמם לא אכלו לביבות. מקורם של תפוחי האדמה הוא הרי באמריקה. מניין הגיע המנהג הזה לאכול לביבות בחג החנוכה אינני יודע. אבל אפשר לנחש: חורף קר, מה הגיוני יותר מלאכול מאכלים מטוגנים בשמן עמוק? אז העניים יאכלו לביבות, העשויות מתפוחי אדמה מאכל העניים, והעשירים סופגניות העשויות מקמח לבן ודק, מאכל עשירים. אפשר לנחש גם את מקורם של מנהגי החג האחרים. למשל הדלקת הנרות (שאינה מנהג אלא מצווה). כן, המסורת ידועה לי, וברור  שיש סיפור שמסביר את המצווה הזו, אבל זו אינה מצווה מהתורה. במקור אגב היה צריך להדליק נר אחד בכל אחד מימות החג. אולם מכיוון ש"מעילם בקוש ולא מורידין" מדליקים נר נוסף בכל יום. ואגב – הידור נוסף שמוזכר בתלמוד הוא הדלקת נר אחד על כל אחד מבני הבית. במשפחת יערי בגבולות מדליקים גם מהנר הראשון ועד לשמיני, וגם חנוכיה אחת לכל אחד מבני הבית, כך שאנו מהדרין שבמהדרין. ועדיין לא הבנו למה?

ובכן יש רגליים לסברה שבכלל מדובר במנהג שהגיע אלינו מארצות הצפון.  מנהג ידוע בארצות הצפון הוא להדליק נרות בימים הקצרים ביותר של השנה. מגרשים את החושך באמצעות האור. ומיום שמתחילים מוסיפים בכל יום נר אחד, עד ליום הקצר ביותר בשנה. לאחר שמתחילים הימים להתארך ברור שניצחנו, ואפשר להפסיק (ותודה לסוזן פארם שלימדה אותנו את המינהג הזה). ומי הביא אלינו את מנהגי הצפון הפגאניים? מי אם לא היוונים?

וכעת אשאל שאלה נוספת: מיהם הורקנוס, אריסטובלוס ואנטיגונוס? כאן לא אתן רמזים נוספים. מדובר במלכי יהודה. הראשון בהם הוא יוחנן הורקנוס בנו של שמעון. כל בני משפחת חשמונאי שלאחר הדור הראשון צרפו לשמותיהם שמות כינוי יווניים: אריסטובלוס, הורקנוס, אנטיגונוס ואף אלכסנדר, שברבות הימים הפך כמעט לשם עברי.

השמות יווניים, המנהגים מושפעים מתרבות יוון. עד כמה חילחלו מנהגי היוונים, כלומר ההתיוונות לדלת העם שהיתה גם רובו של העם? אין לדעת. החשמונאים עצמם היו מהר מאד לאליטה שלטונית, ובהחלט סביר שבהיותם חלק מאליטה זו נהגו אחרת מהאירכים במודיעין ממנה באו. אבל העובדה שחלק ממנהגי החג ומצוותיו מקורם במנהגי עמים אחרים מעידה על כך שההשפעה היוונית לא נעצרה ברמת המעמדות השולטים.

מסתבר שוב שלהיסטוריה עורמה משלה: הנצחון הצבאי, ההישג הלאומי, לא עצר את ההשפעות התרבותיות ההלניסטיות ששטפו את המזרח כולו.

ואם כן על מה חלם יוסף? כאמור אין לדעת. אבל אפשר לנחש: יוסף נישא לאישה מצריה. הוא עלה לגדולה לגדולה שבמעצמות העולם העתיק ומעולם לא הזכיר את אלוהיו ואלוהי אבותיו. הוא לא ניסה להגיע לארץ כנען, שלא היתה רחוק ממצרים גם אז, ולא ניסה ליצור קשר עם אביו. יוסף, כך נראה, חלם להיות מצרי. חלק מהעם הגדול, התרבותי, העשיר והחזק בעולם. הופעתם הפתאומית של בני משפחתו בארצו החדשה טרפה את הקלפים.

והיום? טוב, כמו שאמרה חווה אלברשטיין בשיר"אמריקה" – כולם חולמים אמריקה". נזכרתי בזה כשהייתי במרכז קניות גדול בבאר שבע שנקרא בשם, אני מקווה שאפשר לכתוב את זה בעברית "וואן סנטר פלאזה". אגב – קניתי שם תרופה ב"ניו פארם" שאפשר לתרגם את זה ל"חווה חדשה" אבל זה בית מרקחת. בשורה התחתונה בעיני מדובר בחוסן תרבותי. מרכיב בחוסן החברתי. המכבים, כך מסתבר, לא הצטיינו בזה. בסוף הם גם איבדו את המדינה שעליה לחמו אבותיהם. אז לזכר הניסים שלהם אנחנו עדיין מדליקים נר. גם לנו היה נס לא קטן, והקמנו, שוב, מדינה. אבל כעת צריך לשמור עליה: בחוסן חברתי, בחוסן חברתי. לא לחלום אמריקה, כי אנחנו פה, במזרח התיכון (ואת זה שר, נדמה לי, קובי אוז).

שבת שלום.

פרשת "מקץ" מאת יזהר יערי



30 נוב, 2012

ט״ז כסליו תשע״ג


פרשת "וישלח" מאת יזהר יערי

היינו שני אנשים במוסך: אריה פולי ואני. זה היה ממש לפני מלחמת ששת הימים. אני הייתי שם כי הייתי צעיר מכדי להיות בצבא ומבוגר מספיק כדי לקצור חיטה בקומביין. אריה היה שם כי מישהו הרי היה חייב לדאוג שכל המנועים יעבדו. בחדשות אמרו משהו כמו "שר החוץ המצרי, שמס א-דין אל בדראן, יצא למוסקבה...” זה הספיק לפולי כדי שיסגור את הרדיו במכה ויאמר לי: רק תראה איזה שמות שמס א-דין! שמש הדת! ואיך קוראים לי? פולברמכר!!!” ואת ה"פולברמאכר" הוא התיז מהפה כאילו היה פטריה מורעלת. צריך להעמיד דברים בפרופורציה: את שמס א-דין אל בדראן זוכרים בעיקר ההיסטוריונים (לא כולם). את שמו של אריה פולי זוכרים מעטים יותר. אבל המעשה הזה שהוא היה שותף לו, הקמת קיבוץ וסימון גבולותיה של הארץ, עודו יצוק בבטון ומוריק בירק השדות על פני האדמה. ועל זה, על שמות ומעשים, אני רוצה לדבר הפעם.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "וישלח" מקדישה פרק אחד לעשיו דווקא. אחיו הדחוי של יעקב. הפרק הזה, בראשית לו, נפתח במילים "אלה תולדות עשיו הוא אדום". בניגוד למקרים קודמים המילים "אלה תולדות...” לא עוסקות במותו של עשיו אלא בחייו דווקא, אם כי רק בחלק מהם. החלק שלאחר פגישתו עם יעקב השב מארם.

יצחק אבי יעקב ועשיו מת לאחר שוב בנו מארם. והנה חוזר סיפור לוט ואברהם: שני האחים במחזיקים מקנה רב מגלים כי הארץ קטנה מלשאת את שניהם. עשיו מקבל את דין בכורתו של אחיו ולוקח את משפחתו ואת רכושו ונודד להר שעיר, היא אדום.

שלוש נשים היו לעשיו וחמישה בנים. ולבנים בנים משלהם, עם רב ושמות כולם כתובים על הספר.

 בתוך מבחר השמות נמצא גם שמות אותם נשוב ונפגוש בהמשך: עמלק הוא נכדו של עשיו, בנו של אליפז. מצד שני נראה גם את רעואל, שגם אותו נפגוש בזמן אחר ובמקום אחר. בני עשיו וצאצאיו עולים לגדולה כולם. הם אלופים במקומם, וקרוב לודאי שהכוונה היא להיותם מושלים על חבל ארץ או על מקום. ועם זאת – אין מעשיו של איש מהם נזכרים. גם לא אופיו. אפילו עמלק אינו מוגדר כאן כרע מהאחרים. עמלק ותו לא. יוצא דופן אחד הוא ענה בן צבעון שמצא את הימים במדבר. מה הם הימים? לא ידוע. עצם מציאתם די בו כדי לציין את ענה בין כל קרוביו הרבים.המעשה אולי לא רב, אך בכל זאת מעשה הוא.

 אחרי דור בניו וצאצאיו הישירים של עשיו מופיעים לפתע מלכי אדום. רשימת מלכי אדום שמלכה בארץ לפני מלוך מלך בישראל היא ארוכה. התכונה הבולטת בהם היא חוסר הרציפות: מלך אינו מוריש את מלכותו לבנו. בלע בן בעור הוא הראשון ואחריו  בא יובב בן זרח. את מקומו יורש חושם ואחריו הדד בן בדד. אגב הדד זה דווקא חולל מעשה כלשהו: הוא הכה את מדין בשדה מואב, ועל כן כנראה אינו מצאצאי עשיו. בין המלכים המולכים על ארם בתקופת מלכי ישראל נפוץ השם הדד.  בשרשרת הזו של מלכים מופיע גם מלך אחד ששמו מוכר לנו ממקום אחר ומזמן אחר: שאול מרחובות הנהר.

גם ערי המלוכה משתנות ממלך למלך. דנהבה ובצרה, עוית ומשרקה ועוד אחרות.כל מלך ועירו.

אכן שמות שמות. ומה עם המעשים? מה עשו מלכים אלה? מסתבר שלא הרבה. מלכו, כנראה. ניצחו באיזה קרב, כמו הדד בן בדד ואפילו נישאו לאישה יוצאת מהכלל (כן, יש אחת כזאת: מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מעניין מנין קיבלה את שמה המדהים). אולם פרט לרישומם בספר, והותרת רשימת שמות נאה לועדת השמות כעבור 4,000 שנה – לא מוזכרים כל מעשים.

ובכן צריך להודות: הם לא היחידים שמעשיהם לא נזכרו, ועל פי אלה שנזכרו – כנראה מעשי האחרים גם לא היו ראויים להיזכר.  כי את השבוע שלנו העסיקו שני אירועים אדירים: פריימריס. וקבלת הרש"פ כחברה משקיפה באו"ם.

בואו נעשה קצת סידרי עדיפויות, ולכן נתחיל בפריימריס. מבצע אדיר שהוצאו בו סכומי ענק, היו פנים שמחות וגם צער לא מועט. ובסופו של דבר יש לנו רשימות של מועמדים. אבל בינינו – אלה רק שמות. בסופו של יום, כמו שאומרים הכלכלנים, הערך ולכן גם הזיכרון ייקבע לפי המעשים. והאם מעשים כאלה יקרו?

אז זהו שלא נראה לי. כי הזדמנויות דווקא היו. ואתגרים לא חסרו. די להסתכל בתקופה האחרונה: היתה מחאה על רקע כלכלי. היה מי שנבהל ממנה אפילו. ומה קרה בסוף? בסוף אנחנו עומדים כעת בנקודת ההתחלה. כי הבעיה טמונה בהשקפת עולם. לא בשאלה אם אנחנו רוצים להיטיב עם העם כולם רוצים: מי שייטיב עם בוחריו ייטיב גם עם עצמו. אלא שהבעיה נעוצה בהשקפת עולם. וכאן הפערים לא כל כך גדולים. המעטים שבאמת חושבים אחרת הם לא רק מעטים – הם גם אינם במרכזי העשייה.

או בעניין אחר, הפוליטי. האם מישהו באמת חושב שיש דרך אחרת מאשר הכוח כדי לפתור את בעיות הבטחון שלנו? כלומר בטוח שיש, אבל האם הוא נמצא שם, באחת המפלגות האלו שעושות את הפריימריס? באחד מאותם גופים שלא רק מקבלים כסא של כבוד אלא גם הזדמנות לעשות? זה לא נחשף לעינינו בעת המבצע שחווינו רק לפני שבוע.

אירועים כמו פריימריס חושפים בפנינו אנשים. וככאלה אפשר לאהוב אותם ואפשר שלא. אבל הם אינם אמורים להיבחר לאהבה אלא לעשייה. ואם לא יעשו את הדרוש – סופם יהיה כרשימת המלכים בממלכות אדום: שמות ותו לא.  ובינתיים- חובת ההוכחה עליהם.

ואני? אני אבחר כנראה שוב במי שלפחות אומר מה שאני רוצה לשמוע. לא אוכל להצביע בעד: מי שאצביע בעדו לא יגיע לעמדות החלטה. אבל לפחות אוכל להצביע נגד. ואת זה אעשה, כרגיל, בשמחה.

 

שבת שלום.


22 נוב, 2012

ח׳ כסליו תשע״ג

פרשת "ויצא" מאת יזהר יערי


 

השבוע שוב נזכרתי בהימנון הפלמ"ח: מסביב יהום הסער. אצלנו היה שקט, חוץ מכמה אזעקות, אבל אנחנו היינו אי שירוק בים הבלגן שמסביב. והנה שוב הסתיים סבב. פעם היו כאן מלחמות. זה, כנראה, נגמר. עכשיו יש "סבבים". כמו ה- ATP רק במקום טיל מידו של פדרר אנחנו מקבלים טיל מעזה, והפצצות נראות פחות טוב משאראפובה.  מתרגלים. גם להתחלה הנפלאה וגם לסיום המדכדך. ורק נשארת המחשבה: אם זה מה שהושג – למה צריך היה בכלל להתחיל? אנחנו היינו צריכים מלחמה... סליחה. אין מלחמות. סיבוב בסבב רק כדי להבין שבצד השני יש שלטון? לא בשביל המידע הזה יש לנו מודיעין? או שבעצם היה מדובר בכלל בהפגנת טכנולוגיות. משהו כמו מטקה חדשה בטניס. כי אם בזה היה מדובר, אפשר לאמר בבטחון: ניצחנו. נכון, היו כמה בתים הרוסים באשדוד ובבאר שבע. הלכו כמה מכוניות וכמה אנשים נבהלו נורא. אבל רק תסתכלו על המערכת החדשה שלנו: מדהים, לא?

אכן מדהים. ומדהימה גם היכולת שלנו לבחור שוב ושוב את אותם אנשים להנהיג אותנו. מילא לא ללמוד מנסיון של אחרים. אבל מהנסיון שלנו אנחנו לא מצליחים ללמוד? איך אמר אחד נמרוד צוק בפייסבוק: “כשמנהיג או עיתונאי או פרשן אומר "עם ישראל הוא לא מטומטם" על מה הוא מסתמך בעצם?”

הדבר הכי טוב במצב כזה הוא לחזור כמה אלפי שנים אחורה. לראות את הדברים בפרופורציה אחרת, במבט ארוך של העם הכי עתיק בעולם.

אתחיל הפעם בשיר: “מעבר לנהר נדדנו הנה/עברנו גם מדבר אין סוף אין קצה/ ועימנו עדר ומקנה רב/ועימנו עדר ומקנה רב/ממקום שםחום עולם/גם בלילה/האש תלהט". טשרניחובסקי הוא שכתב את השיר. הזה. טשרניחובסקי מתקשר אצלי לאידיליות ארוכות שמעולם לא הצלחתי לסיים, ולכמה שירים בלתי נשכחים. השיר הזה נראה לי קצת רחוק מהם: קצר מאד, מקומי מאד. אבל הוא שלו. ובכן הנהר, ללא ספק, הוא נהר הפרת. והמקום בו חום עולם הוא ארם נהרים, הארץ החמה שבין הנהרות. ומי הם אלה שבאו מעבר לנהר? האם היה זה אברהם ובני ביתו אשר עברו את הנהר ונדדו לארץ כנען? האם היה זה יעקב אבינו אשר נשא את בניו ונשותיו עאל הגמלים ונהג את מקנהו אל ארץ כנען? את זה לא נדע. אך בעוד אברהם הלך לו מארצו ממולדתו ומבית אביו אל הארץ שמבטיח לו אלוהים – יעקב בורח אל הארץ הזו. לא ברור. בסיפורי האבות יש חזרה לא מעטה על מוטיבים. גם בסיפוריהם של מיעק בואברהם יש חזרה כזאת. אבל אנחנו מדברים על יעקב.

זו איננה בריחתו הראשונה של יעקב. גם אל עבר הנהר ברח פעם. פרשת השבוע שלנו, פרשת "ויצא" נפתחת במילים "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".זוהי לשון נקייה. בעצם היתה הפרשה צריכה להיקרא "ויברח" והמשפט הפותח צריך היה להכתב: “ויברח יעקב מבאר שבע וילך חרנה". בפעם ההיא  ברח יעקב מעשיו אחיו.

יעקב מגיע אל לבן. פליט ובן משפחה. שם הוא מכיר את בנותיו של לבן, רחל ולאה שעתידות להיות נשותיו. אגב – רק כדי לראות שלכל מעשה רע (טוב, לא לכל אבל לחלק לפחות) יש גמול – לבן מרמה את יעקב בדרך דומה לדרך בה רימה יעקב את יצחק: הוא מסתייע בחושך.יעקב ניצל את עיוורון אביו וקיבל את בירכת אחיו, ולבן מנצל את החושך ואת עייפותו של יעקב מהמשתה שנערך ומחליף את רחל בלאה. וכך מוצא עצמו יעקב עובד את לבן בעבור רחל ביו ארבע עשרה שנים.  ועוד כמה שנים הוסיף ונשאר בבית לבן ואז החליט לשוב לביתו.

אבל לא איש כמו יעקב פשוט יקום וילך. את שכרו מלבן הוא גובה באמצעות תרגיל מתוחכם שרק בוגרי החוג לבעלי חיים והמחלקה לגנטיקה יבינו אותו. וגם זה בתנאי שידעו מה הם עקודים וברודים וטלואים ונקודים. אני מרשה לעצמי להניח שמי שכתב את הדברים ידע. ולאחר שהגזים קצת בתאוות הבצע שלו מצא עצמו יעקב בורח שנית. הפעם מהאיש אליו נמלט בעבר, מאבי נשותיו, מלבן.

לבן משיג את יעקב ובני ביתו בדרכם בגלעד. יש להניח שהמפגש לא היה נעים וקל: לבן איבד חלק ניכר מרכושו. הוא איבד את בנותיו וגם נכדיו הלכו ממנו. לעולם לא יראה אותם עוד. בעימות עם יעקב אין לבן מוורת על זכויותיו: “הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנותי" הוא אומר לו. אך מוסיף מיד: “מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו". אני מרוצה לאמר כאן בבירור: המסורת היהודית רואה בלבן רשע מרושע. אני אינני מצליח לראות זאת: לבן אכן עומד על זכויותיו, אך מווחתר עליהן: הבנות בנותי. מה אעשה להן? זה מה שהן רוצות – אותך הן רוצות – אותך הן יקבלו. אך הוא מגדיר גבול ברור: יעקב ולבן מקימים גל אבנים לאות ברית ביניהם. יעקב קורא לגל גלעד ולבן – יגר שהדותא.  משהו כמו "פחד אלוהים" בעברית .ומה קובעת הברית? ראשית דורש לבן מיעקב כי לא יפגע בבנותיו. שנית הוא אומר לו: “עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". ובמילים של ימינו: “אנחנו כאן – אתם שם". הפרדה. יעקב נשבע ותם סיפורו של יעקב בחרן וקשריו עם לבן.

לבן, כפי שציינתי, נחשב לרשע גרוע יותר מפרעה (פרעה, כך נאמר, גזר רק על הבנים – לבן גזר על כולם). ובכל זאת מצא לבן את הדרך לוותר על מימוש זכויותיו הלגיטימיות לטובת מה שיכול היה להשיג: שלום בנותיו, חיים ללא פחד האל. ואצלנו? אנחנו סיימנו סבב עם הפלסטינים. הסבב הבא הוא סביב  הדרישה להקמת מדינה פלסטינית בשבוע הבא. ואני אומר: האם לא יימצא לנו החכם שיאמר: בלי לוותר על זכויותינו, ובלי שהם יוותרו על זכויותיהם, רק כדי שנוכל לחיות – לא יחד אבל זה לצד זה – תהיו אתם שם, אנחנו כאן. לא תקבלו את כל שתרצו, וגם אנחנו לא נוכל לקבל הכל. אבל נוכל לקבל חיים.

שבת שלום.


9 נוב, 12

כ״ד חשון תשע״ג

 

פרשת "חיי שרה" מאת יזהר יערי



פרשת השבוע שלנו, פרשת חיי שרה, מתחילה במות הראשונה ברשימת אמהות האומה. רק בשלב הזה, עם מות אישתו, מתחיל אברהם להתעניין באמת בעתיד. עד כה היה לו אלוהים, וזה די הספיק לו. ייתכן שאפילו ההבטחות על הגדולה העתידה לבוא לא היו חשובות במיוחד. אך לפתע, לרוב זה קורה לפתע. שרה הלכה לעולמה, ואברהם נשאר לדאוג לבדו לעתיד בנה ובנו, יצחק.

יצחק, צריך לאמר, לא היה ילד. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בלקחו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן אר ארם אחות לבן הארמי לו לאישה. כך נאמר, אמנם בפרשה הבאה, פרשת תולדות. ומה היה עד אז?

ובכן עד אז היתה שרה. שרה אימנו, שעבור יצחק היתה אימו הפרטית. לא הרבה עוסק המקרא ברגשות. אך לאחר נישואיו של יצחק לרבקה נאמר:”ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה ויינחם יצחק אחרי אמו". הערת אגב שאומרת הכל. ודאי היתה זו אהבה גדולה, בין הבן לאמו, אם בגיל ארבעים עדיין היה כרוך אחריה כילד.

איננו יודעים הרבה אודות היכרותם של אברהם ושרה. כל שכתוב הוא "ויקחו אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי...” זהו. אהבה? קשה לדעת. על אהבתם של יצחק ורבקה אנחנו יודעים הרבה יותר מהמעט שכתוב.

אבל אתחיל דווקא בקטע של חיפוש האישה ובחירתה. הוזמנו היום להתארח בחתונה של ידיד בדואי. הבחור קצת חריג במשפחתו: הוא סירב להינשא לבת משפחה, ובחר לו אישה מכפר מרוחק למדי. בדואית כמותו, אך לא ממשפחתו. נישואי קרובים נפוצים למדי בעדה הזו. מדוע? אני מניח שלסוציולגים יש הסברים טובים. זה נוח. הורי בני הזוג מכירים זה את זה. הזוג עצמו ודאי מכיר. כולם מכירים את המנהגים והמשפחות קרובות לא רק קירבת דם אלא גם קירבה פיזית. אם טוב חבר קרוב מאח רחוק – אח קרוב הוא כנראה הטוב ביותר. לכלכלנים יהיה ודאי הסבר כלכלי: בנישואי קרובים נשמר הרכוש בתוך המשפחה: אמנם הוא מתחלק קצת אחרת, אבל לא יוצא החוצה. וזה קורה גם כיום, כאשר הסיכונים הכרורכים במנהג הזה ידועים, והתוצאות שלהם אצל חבירנו הבדואים גלויות לכל עין.  ומה ייאמר על אהבה? על אהבה לא ייאמר כלום. מה הקשר בכלל? מדובר בעיסקה, לא באהבה.

אברהם שלנו עושה את אותו דבר: הוא מחפש לבנו אישה מתוך המשפחה. אלא שמשפחתו של אברהם נותרה מאחור, בפדן ארם. קירבה פיזית לא תהיה, אבל קשה לעקור הרגלים, אפילו הרגלים מגונים. לשם  נשלח אליעזר עבד אברהם להביא אישה ליצחק. ואליעזר אכן ממלא את שליחותו. יש כאן קטע מעניין בו מבקש אליעזר מאלוהים אותו וגם מקבל אותו. האות אינו פשוט, הוא מורכב. “ הנערה אשר אומר אליה הטי כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" לכאורה מנגנון בדיקה לבחור אישה שתהיה טובת לב דיה לתת מים להלך צמא וחרוצה דיה להשקות גם את גמליו. למעשה מבקש אליעזר מאלוהים לבחור עבורו. כי הזמן קצר, ואיך ידע מי האישה הטובה מבין כל נערות המקום?

המבחן לא פשוט אבל אלוהים עומד בו בקלות ומגיש לאליעזר את המועמדת האידיאלית: גם יפה, גם בתולה וגם מציעה לו מים ומשקה את גמליו. ואם כל זה לא מספיק – גם בת משפחה. אמנם הנסיון לעקוב אחר קירבת המשפחה קצת פתלתל, אבל כל אמא פולניה (או חוקר שושלות בריטי) תוכל לעשות זאת בקלות: מדובר בנכדה של אחייניתו של אברהם. היש אושר גדול מזה? ואליעזר גם יודע כיצד לקנות את לב בתואל אבי הנערה ולבן אחיה: “ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם".

רק רגע. את לב בתואל ולבן, אמרתי? לא את לב ריבקה? ובכן הלב של רבקה, מסתבר, לא כל כך חשוב במקרה הזה. מדובר כאמור בנישואין, לא באהבה. ואכן את לב הגברים למשפחת בתואל קונה אליעזר מיד בהפגנת העושר שלו. “ויאמרו אכן מאלוהים יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב.” צודקים, מה יש לדבר, הכסף כבר אמר הכל.

אבל זה איננו סוף הסיפור. לאלוהים, מסתבר, יש עוד הפתעות באמתחתו. כי הנה רבקה ואליעזר מגיעים לנגב, אל מקום מגורי משפחת אברהם. “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים" יצחק ראה גמלים, רבקה ראתה משהו אחר: “ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" האמא הפולניה שהיזכרתי קודם היתה אומרת: רבקה ראתה את יצחק ונפלה ברצפה. איזה יופי.  עוד בטרם ידעה מי הוא, בטרם ידעה כי הוא האיש איתו תבלה את ימיה הימם אותה מראהו, עד שנפלה מעל הגמל. היש תיאור אהבה קצר, תמצית ויפה מזה? זו היתה אהבה ממבט ראשון, ויצחק השיב לה אהבה, כפי שהיזכרתי קודם. מסתבר שאלוהים מסוגל לעשות גם ניסים קטנים. לא רק בריאה ומבול ואש וגופרית גם אהבה גדולה בין שני אנשים שלא ידעו ולא הכירו זה את זה ומאהבתם הרבה עתידים לצמוח עמים.

 ואולי זהו הנס הגדול? אולי מעל לכל מעשי הפלא הגדולים, הנהרות והימים וההרים והתהומות הנס הגדול ביותר הוא האהבה, אותו דבר שגורם לשני אנשים לראות זה בזה עולם מלא, ולברוא יחד את עולמם שלהם?

ומשהו שלא קשור בכלל לפרשה, אבל כן קשור לשבוע החולף, ואולי גם לאלוהים: מכירים את הפרסומת הזו שבה מספר שחקני כדורגל מבקיעים שער, באמת מדהים? אחרי הבקעת השער הם עושים את ההצגה הגדולה שעושה כדורגלן שמבקיע שער, ושבשבילה בעצם קיים כל המשחק. ואז תופס את הכדור המאמן, שייע פיינגבוים, ואומר: יופי של גול חבר'ה, באמת אבל היה יותר טוב אם הייתם מכניסים אותו לשער הנכון. אז זה מה שאני רוצה להגיד לאלוהים ביחס לנצחון של אובמה באמריקה: יופי של תוצאה, באמת, אבל היה יותר טוב אם היית עושה תוצאה כזו במקום הנכון, זאת אומרת אצלנו. בכל זאת, העם הנבחר. לא מגיע לנו שלטון הגון?

שבת שלום


2 נוב, 12

י״ז חשון תשע״ג

פרשת "וירא" מאת יזהר יערי



האמת? נראה לי שהבחירות כבר מיצו את עצמן. זאת אומרת – הבחירות עוד לא היו, אבל כבר היה מספיק משעשע, אפשר לעבור הלאה מצידי. כי איכשהו הגענו למצב שבו כל מי שנעלב ממישהו מקים לו מפלגה. ולכל אחד יש סקרים שמראים כמה הוא יצליח. לדעתי אתמול עלה מספר חברי הכנסת שלנו ל-

דמוקרטיה במיטבה, אבל הארץ – הארץ הרבה פחות. כי בינתיים, אמנם לא בלי להרגיש, אנחנו רואים את המחירים עולים. כי בינתיים אנחנו מגלים כיצד השיטה מתעמרת בחלשים. סתם דוגמא: השבוע נחשף בית חולים פרטי לחולי נפש במלוא עליבותו. לא בית החולים נחשף, אנחנו נחשפנו. כי הרי חברה נבחנת ביחסה לחלש. ואנחנו גילינו, מעשה פלאים, שכאשר מפריטים שירות לציבור החלש ביותר, ומי הם החלשים ביותר אם לא פגועי הנפש, ומעבירים אותו לידיים פרטיות על פי הצעת מחיר – נקבל שירות זול ואסון סביבתי. לכלכלנים זה ברור: אם הזכיין מקבל את זכותו לפי גובה התשלום שהוא מבקש מהמדינה, ואם מטרתו רווח – הרי שהוא יפחית כמיטב יכולתו את עלויות השירות. זה כל כך ברור – זלא צריך בכלל ללחמוד כלכלה בשביל זה.

ואנחנו מתעוררים בבוקר ושאולים את עצמנו: הלסדום היינו? הלעמורה דמינו? ובכן, לפעמים, קצת בשוליים המתרחבים, התשובה היא כן. והנה אנחנו בפרשת וירא, הפרשה העוסקת בסדום ועמורה.

אלוהים שולח את מלאכיו לסדום. כך נפתחת הפרשה. לא להשחית את סדום נשלחו המלאכים אלא לראות הכצעקתה הבאה אליו. כלומר האמנם אנשי סדום רעים ורשעים כפי שמסופר עליהם. אברהם, בדרך כלל איש נוח וממושמע לאלוהים, לא יכול לעמוד מנגד. הוא כנראה כבר יודע שאכן כצעקתה, ובכל זאת מחליט לקום כנגד הצעד הנורא שיוזם אלוהים כנגד סדום.

"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”כך אומר, כמעט גוער, אברהם באלוהים השולח את מלאכיו להשחית את סדום.

 לתפיסתו של אברהם היה בסדום לפחות איש אחד ראוי. אבל אם הוא יכול לשבת בעיר – ודאי יש שם עוד מספר אנשים שהישיבה בחברתם ראויה. ואכן לאחר שאברהם, הסוחר המוכשר, מוריד את סף ההרס עד לרמה של עשרה צדיקים – הוא מבין שהגיע לקצה גבול ההתמקחות. ייתכן גם שידע בעצמו: עיר שאין בה אפילו עשרה צדיקים – לא ראוי שתתקיים. מלאכי אלוהים יורדים לסדום ומוצאים שאכן כצעקתה. לא חמישים, לא ארבעים וגם לא עשרה. צדיק אחד היה בסדום, ואת העיר צריך להרוס.

לוט ומשפחתו בורחים אל העיר הקרובה. אגב – בניגוד למקובל עלינו אין הם בורחים במעלה ההר. אמנם מלאך אלוהים מורה לו להימלט ההרה, אך לוט אומר: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עימדי להחיות את נפשי ואנוכי לא אוכל להימלט ההרה פן תדביקני הרעה ומתי" לוט מבקש לנוס לעיר קרובה, ולהישאר שם. אלוהים מאפשר לו את הדבר והורס את סדום.

משפחה אחת. צדיק אחד ובנותיו. ואשת לוט? עליה נאמר: ותבט אישתו מאחוריו ותהי לנציב מלח". אקדים ואורמ שיש לפחות פרשנות אחת שאומרת כי להא האישה הפכה לנציב מלח, אלא הארץ. אלא שהפרשנות הזאת משאירה אותנו ללא סיפור: אלו העובדות היבשות. ובעובדות כשלעצמן אין הרבה עניין. סיפור טוב הוא המהות. ובכן אשת לוט הפכה לנציב מלח. מדוע הביטה לאחור, כאשר במפורש אמר מלאך אלוהים: "אל תביט לאחוריך"? אשת לוט איננה.  איש לא יכול לשאול אותה. אולי רצתה לראות עוד פעם אחת את העמק בו חיה, את ככר הירדן אשר כולה משקה" ככתוב.  המקום שבעוד זמן קצר לא יהיה עוד. אולי הצרה על שהם צריכים לעזוב את החיים הטובים ולברוח על נפשם בשל חטאי אחרים? ואולי בא הסיפור לאמר בעברית את מה שאמר קלינט איסטווד שנים רבות כל כך לאחר מכן באנגלית: “If you want to shoot shoot, do'nt talk”. החלטת? בצע. אל תביט לאחור. העבר תמיד ייראה יפה יותר מכפי שהיה באמת. ברבות השנים תזכור את יופיה של ככר הירדן ואת מימיה המתוקים, ותשכח את רישעות אנשיה. וככל שתרחיק לכת – גם טעם המים האמיתי יישכח ממך, ותיזכור רק את המתיקות והקרירות שלהם. ככה זה נוסטלגיה. מותר לזכור, אבל אם תתמכר לזכרון – תהפוך לנציב מלח. לא תוכל להתקדם עוד.

אני אומר את זה כי העבר שלנו נראה לנו היום  הרבה יותר טוב מההווה. אני גם חושב שבמובנים רבים זה אכן היה כך. פעם אמרו ש"אם אתה אוכל חזיר – לפחות שיטפטף השומן מהשפתיים" במובן הזה בהחלט הגענו לשלב הזה: שילטון שאפילו אינו מתיימר לעשות צדק. שלא כבעבר, ותורת ההפרטה תהרוס גם את המעט שעוד נותר. ואם אחזור לסיפור בית החולים מלמעלה – הצעקה נשמעת כבר זמן רב. כבר לפני שנה וחצי או יותר. אבל מה לעשות, הרב ליצמן הוא רק רב, לא אלוהים.

אם יש אלוהים – הוא נתן למעוניינים תזכורת: לא רק באש ובגופרית. גם במים. אפילו לא צריך מבול כדי לחרב את הארץ. די בסופה טרופית חזקה במקום הנכון. ולנו אין את אברהם שיעמדו ויתמקח איתו. אמנם יש לנו הרבה יותר מחמישים צדיקים, ועדיין אנחנו ממשיכים ללכת לסדום.

לכן הבחירות, מבחינתי, כבר מיצו את עצמן. בין כל המלל וכל ההפחדות נשאר לי שוב לבחור בין מי שיבטיח ולא יקיים, לבין מי שאפילו ההבטחות שלו מפחידות אותי. לכן ודאי אצביע כמו שהצבעתי תמיד: למי שלא יכול להבטיח, כי ברור שלא יוכל לקיים. למי שלא הושחת, אולי כי לא היתה לו הזדמנות, ולמי שודאי לא יהיה חלק מהשלטון שיוביל אותנו אלוהים יודע לאן.

שבת שלום

140. טוב, רק אחרי הבחירות, אבל עוד לא הגענו לזה.  וגם מספר השרים יעלה בהתאם. חכו ותראו. בקיצור: חגיגה. דמוקרטיה במיטבה.

26 אוק, 12

י׳ חשון תשע״ג

פרשת "לך לך" מאת יזהר יערי


והנה יום אחד אומר אלוהים לאברם בן תרח: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". למה שדווקא אברם? אין לזה הסבר טוב בספר עצמו. אברם אינו מצטיין כידידו של אלוהים. שלא כחנוך בעבר הרחוק הוא אינו "מתהלך את האלוהים". הוא גם אינו איש צדיק תמים. הוא אברם. ודווקא הוא נבחר להקים ולייסד את העם הנבחר.

העם הנבחר?אולי העמים הנבחרים? הנה בדיוק השבוע חוגגים המוסלמים את חג הקורבן. חג הקורבן הנחוג לזכר נכונותו של אברהם (כן, בשלב הזה אברם הוא כבר אברהם) להקריב את בנו כאות לאמונה. בתורה שלנו כתוב כי הבן הזה הוא יצחק, אך לפי המסורת המוסלמית מדובר דווקא בישמעאל. אפשר כמובן לשחית זמן לא מועט בשאלה מי צודק, וזמן נוסף בשאלה למה זה בכלל חשוב, המסורות קיימות כבר אלפי שנים.  אבל אי אפשר להתווכח על נקודה אחת: ישמעאל, אביהם הקדמון של הערבים, הוא בנו הבכור של אברהם ואחיו הבכור של יצחק, השני בשושלת אבותינו המכובדת.

אז אלוהים משלח את אברם אל ארץ כנען. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...” ארצך ומולדתך? לא בדיוק. לא על פי הכתוב , לפחות: בפרשה הקודמת, פרשת נוח, ממש בסוף הפרשה בפרק יא' נאמר על תרח, אבי אברם, כך: “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו, ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ויבוא עד חרן וישבו שם". תרח מת בחרן, בדרכו אל ארץ כנען. אברם ומשפחתו נשארו אחריו להשלים את המסע.לא מארצו ומולדתו יצא אברם, ולא את ביתאביו הוא עזב. אברם המשיך בדרכו של אביו, ולקח איתו את מי שיכול היה כולל בן אחיו שעבר לאחריותו במות האב.

לך אל הארץ אשר אראך, אומר אלוהים לאברם, “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שימך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקלליך אאור ונבכרכו בך כל משפחות האדמה". נו. הבטחה נהדרת, בעיקר כאשר אברם יודע ששרי אישתו עקרה. ואברם כמובן הולך.

המסע לכנען לא ארוך מדי, ובהגיעו לארץ נגלה אלוהים לפניו שנית הפעם כבר מדברים על משהו יותר מוחשי, מקרקעין (לקרוא במלעיל). “”לזרעך אתן את הארץ הזאת" מבטיח לו אלוהים. ובפרק טו', בהמשך, מוציא אלוהים את אברם מאוהלו ויאמר "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" אלוהים כנראה קצת צחק כאן: ההערכה המקובלת היא שניתן לראות בעין בלתי מזוינת כ- 6,000 כוכבים. את זה אמנם קשה לספור, אבל בשביל עם שלם זה ממש לא הרבה. אבל הכוונה ברורה: אתה הולך לייסד עם אדיר, מבורך וזו תהיה ארצך.

עכשיו ככה: אני לא רוצה להראות קצר רוח. הבטחות צריך לקיים, אבל לא מיד. אפשר לקחת זמן. אלוהים הרי גם מסביר לאברם כי בניו ירדו מצרימה, ושועבדו שם וגם יצאו משם כבני חורין. אבל גם מאז כבר עברו שנים רבות. אז ארבעת אלפים שנה הן כלום לעומת הנצח. ואלוהים הרי קיים לנצח. אבל בחייו של האדם זה פרק זמן נכבד. לא הגיע הזמן לקיים את ההבטחה? לא הגיע הזמן לקיים את ההבטחה מזמן? ואם זה לא קרה עד עכשיו – האם זה יקרה בכלל?

ובכן הנה התשובה לשאלה מדוע נבחר אברם ללכת לארץ המובטחת ולייסד את העם הנבחר. הוא לא היה צדיק גדול. אלוהים לא אהב אותו יותר מאשר את האחרים. הוא היה נאמן. הוא היה מאמין. אברם היה מוכן להקריב הכל במסגרת אמונתו: הוא עזב את ארצו, הוא מל את בשרו והוא אפילו היה מוכן לעשות את הנורא מכל: להקריב את בנו. הכל בשם האמונה והנאמנות. בעבר התכונה הזו זכה והיה לאבינו.

אני חייב לחבר את זה אלינו היום. כי פעם בכמה זמן אנחנו לא רק העם הנבחר, אנחנו גם העם הבוחר. הנה עכשיו למשל  אנחנו רגע לפני מערכת הבחירות. בעצם – אנחנו בתוכה כבר הרבה זמן, אבל ממש עכשיו היא מתחילה רשמית.

פוליטיקאים הם לא אלוהים, גם אם חלק מהם חשובים שכן וחלק אחר חושב שהם שליחיו של אלוהים. הם לא, אבל לא נתווכח על זה. מה שכן -  להבטיח הבטחות הם יודעים יופי. זה עכשיו. אחרי הבחירות הם לא ישכחו אותנו, כמובן. לא ישכחו כי פוליטיקאי צריך לחשוב תמיד צעד אחד קדימה, והוא זוכר שיהיו עוד בחירות. לא ישכחו - אבל את ההבטחות הם לא יקיימו. אתם יודעים איך זה: יש אילוצים, יש איומים, אנחנו לא לבד וכאלה. מה יש לדבר – אולי פעם אחרת. ואני, מה יש לי לאמר על זה  - רק דבר אחד: זה בסדר לא לקיים הבטחות מיד. אם לאלוהים מותר – גם לכם. אבל בבקשה, אפשר לתת לנו לחכות פחות מארבעת אלפים שנה?

שבת שלום


חמישי, 18 אוקטובר, 2012

ב׳ חשון תשע״ג


פרשת "נוח" מאת יזהר יערי

אני לא אוהב קשת. כלומר: אני לא אוהב קשת בענן.

כן, גם אני יודע שקשת בענן היא דבר יפה: קשת הצבעים הבלתי נגמרת, על רקע ענן אפור אל מול השמש – באמת יפה מאד. יפה, אבל אני לא אוהב את זה.

כי אני אוהב גשם. אף פעם לא שבעתי מגשם. תמיד אהבתי את קול הטיפות ואת הרטיבות והבוץ.

אנחנו הרי חיים בארץ יבשה. שום דבר לא יגדל כאן בלי מים. ומים אצלנו זה השקיה. כי אין מספיק גשם. וימי הגשם היו תמיד טובים כל כך: מישהו אחר עובד בשבילי, מישהו אחר עשה את מה שצריך, ועשה את זה היטב. הדרך הכי טובה לתת לצמחים מים היא דרך הגשם (האמת היא שיש החולקים על כך, אבל חלקי אינו עימהם).

והנה אנחנו בפרשת נוח. המבול, קץ כל בשר וזה. ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם, והמים עלו ועלו. וכאשר תם המבול הותיר אלוהים את לבני האדם את הקשת לאות כי מבול לא יהיה עוד.

קצת מוזר הסיפור הזה. מנין באזור יבש כל כך הפחד הנורא הזה ממים והמצפה? מי יכול להעלות על דעתו שטפון כל כך גדול עד אשר כל החי על פני האדמה יגווע וימות? יש המחפשים את מקורות הסיפור באירוע אמיתי: אולי צונאמי. אולי קריסת מדף קרקע בים השחור. כבר גילו את המקורות פעמים רבות. אפילו את התיבה גילו, על הרי האררט. ובכל זאת עדיין תמיהה היא: יובש קיצוני כן. רעב כבד – מובן מאליו. אבל שיטפון? מבול? אצלנו? אצלנו הגשמים תמיד קצרים מדי ומעטים מדי. לכן אני לא אוהב קשת. אני – תנו לי אפור מאופק עד אופק כמה ימים רצוף, וגשם. הקשת הרי מעידה על כך שסוף הגשם הגיע. ולכן אני לא אוהב קשתות.

אבל יש בקשת יותר מהיופי שלה. בספר כתוב: “והקימותי את בריתי איתכם ולא ייכרת עוד מבול לשחת כל בשר...   … את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ" אתה קורא ושואל: הזה אלוהים? הוא שבריתו עם אברהם היא ברית בין הבתרים, כולה דם ויונים ערופות. ובריתו עם בניו היהודים היא ברית המילה. וזהו אות ברית,  זה סימן אלוהי? קשת צבעונית?

ובכן צריך להודות שאלוהים היה במצב רוח טוב. אחרי כל הרעש והשטפון הכין לו נוח קרבן "ויבן נוח מזבח לה' וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולת המזבח. וירח ה' את ריח הניחו ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". אפילו לאלוהים יש קצת חולשות אנושיות: ריח הבשר עושה לו טוב. הוא מבין היטב שבלי בני אדם – גם קורבנות לא יהיו. והנה באה הקשת. תמימה, יפה וזמנית כל כך..

אך הצרות לא תמו. למען האמת כבר למדתי: איפה שיש בני אדם יש בעיות, ואיפה שאין בני אדם – אין מה לעשות. והנה בא הסיפור הבא: “ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.  ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה … … ויאמרו הבה נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

מי הם אלה שנסעו מקדם והקימו להם מגדל בבקעה בארץ שנער? בני נוח הקימו להם צאצאים רבים ושמות רבים להם. בפרק י' גם נכתב כי הם התפזרו בעולם, אותו חלק מהעולם שהיה ידוע לכותבי הספר אז, כמו איי הגויים בארצותם. גם בני הכנעני בן חם נפוצו על פני הארץ. והנה לפתע כולם יחד מופיעים להם בבקעה בארץ שנער. איננו יודעים מי הם, אבל סיפור טוב לא חייב הסברים מלאים. הם כאן, והם בונים יחד מגדל. מגדל גדול שראשו בשמים והוא נבנה בטכניקה הידועה באותם ימים: לבני חומר שרופות. אלוהים יורד לראות ונחרד. “הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". פחד.

לא פעם ראשונה שאלוהים נכנס לחרדה מבני האדם האלה. כבר בפרשת בראשית ראינו כיצד חרד אלוהים מהאדם האוכל מפרי עץ הדעת: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח את ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" . בפעם ההיא סולק אדם מגן העדן. כעת מחליט אלוהים להטיל עונש מתון מעט: הוא בולל את שפתם של בני האדם למען לא יבינו זה את זה, למען יפוצו על פני הארץ.

ברנרד שו   (אם אינני טועה) אמר פעם כי האמריקאים והאנגלים הם שני עמים שמפרידה ביניהם שפה משותפת. אבל הוא הרי היה בכלל אירי. ובדרך כלל שפות מפרידות. כי שפה היא לא רק דרך דיבור. שפה היא אורח מחשבה. היא תרבות. היא היסטוריה. שלמה גרוניך חולם בלילה בספרדית. ההורים שלי ספרו בגרמנית, והמרוקאים לא נפטרים מהמבטא. אבל בסה"כ די הצלחנו כאן לעשות בדיוק את ההיפך ממגדל בבל: חידשנו לנו שפה משותפת. ניסינו גם לבנות תרבות משותפת. זה לוקח זמן. הרבה זמן. אולי זה עוד יקרה. אבל אם נצליח, כאשר נצליח, ייבנה כאן מגדל ווירטואלי שראשו בשמים. ואני רק מקווה שלא נחשוב כי אנו כאלוהים.

ובינתיים, השבוע, התברר לנו כי ממשלת ישראל אומרת שבין הירדן והים יש פחות יהודים מאחרים. ואצלנו גוברים הקולות האומרים שרעיון שתי המדינות לשני עמים – עבר זמנו. ואני שואל: אנחנו והערבים - שפה משותפת אין לנו. ומובן שגם לא תרבות משותפת. האם באמת נוכל לעשות משהו יחד? האם לא עדיף ללכת בדרכו של משה שציטטתי רק לפני שלושה שבועות  בפרשת האזינו: "בהנחל עליון גויים / בהפרידו בין בני אדם/ יצב גבולות עמים/ למספר בני ישראל" האם לא עדיף לנו, דווקא לנו, להיפרד לשלום פן נשוב ונפוץ על פני כל הארץ?

 

שבת שלום


חמישי, 11 אוקטובר, 2012

כ״ה תשרי תשע״ג

פרשת "בראשית" מאת יזהר יערי

הנה אנחנו מתחילים מ"בראשית". “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". אלוהים, מסתבר, אוהב זוגיות. את הכל הוא ברא בזוגות. אפילו הבריאה עצמה נעשתה פעמיים. בפעם הראשונה הכל נקי כל כך, פשוט כל כך, יפה כל כך.כל בוקר מתחיל ביצירה, כל יום מסתכל אלוהים על יצירתו היומית, וירא כי טוב.  האור והחושך טוב. הפרדת המים מהשמים. המאורות, הצמחים והחיות אפילו בני האדם טובים. כן, בהתחלה בורא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו, זכר ונקבה ברא אותם. וגם הפעם ראה אלוהים כי טוב. וביום שיש בין השמשות מביט אלוהים על מעשי ידיו להתפאר, על השמים והארת וכל צבאם. עכשיו אמר בליבו האלוהים הטוב, עכשיו אפשר לנוח. וביום השביעי שבת ממלאכתו ונח.

ואז הוא קם, ביום ראשון כנראה, מלא עזוז ומרץ,  והתחיל את כל הבריאה מחדש. הפעם הוא עשה את זה אחרת. הרבה פחות נקי. עפר ומים ובוץ.  קודם כל הוא עשה את האדם אחרת הוא לא "ברא" אותו יש מאין. לא. הוא עשה אותו מעפר. כמו מראש ידע (ויש להניח שבתור אלוהים הוא אכן מראש ידע) שיום יבוא והוא יגיד לו: "מעפר באת ואל עפר תשוב.”

הערת אגב שחייבים לאמר אותה בהזדמנות זו. לא רק אלוהים בנה את האדם בצלמו ובדמותו. הרחק בהמשך ספר בראשית מתחיל סיפורו של אדם בשלישית. בפרק ה', פסוק א': "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם כדמות אלוהים עשה אותו. … … ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת.” זה יכול להראות די מובן וטבעי, אלא אם עושים שני דברים: הראשון – זוכרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. השני – מנצלים את הידע הזה והולכים פסוק אחד לאחור: פרק ד', פסוק כו, בו נאמר: “ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'” (במקור נכתב השם המפורש, אך על פי בקשת קוראים אינני כותב אותו בפועל). אם נזכור כי אנו כולנו נקראים בני אדם, אך גם בני אנוש – נבין משהו ממורכבות הסיפור ומאמיתות האמירה כי קודם יצר האדם את אלוהים בצלמו ובדמותו – ואז יצר אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו.

כן, ספר בראשית המופלא שיש בו כל כך הרבה סיפורים. . סיפור משפחת אדם הוא סיפור משפחת האדם והוא מכיל כל כך הרבה, אבל הפעם אני רוצה להתייחס לא לסיפור עצמו אלא למשתמע ממנו.

ומשתמעים ממנו דברים רבים, מהם אדבר על שניים.

האחד – אולי דווקא הנקיון הסטרילי, היופי המושלם, איננו כוס התה של אלוהים. והוא לא צריך להיות גם כוס התה של בני האדם. לפני כחודש חזרנו משיט על התמזה. היה באמת מושלם. לא היה חם (אם כי הג'ינג'ים הצליחו בכל זאת לקבל מכת שמש, לוזרים שכמותם) לא היה קר. היה קצת גשם, לא משהו לספר עליו לחבר'ה. היה פשוט נפלא. אבל כל הזמן ידענו: אלה לא החיים האמיתיים. הימים האלה יגמרו, ואנחנו נחזור איש לעבודתו, ללימודיו ולביתו. לחום הכבד שלנו. ויהיה לנו טוב עם הזכרונות שנשארו.ידענו שגם מסביבנו האנשים המחייכים שפותחים וסוגרים את הלוקים, הבנות שמביאות את הבירה בפאב, אפילו חיילי הבדיל החיים בארמון – עבורם לא הכל כל כך יפה. אלה החיים שלהם, והם אמיתיים ולכן יש בהם עצב וכאב וגם שמחה. כי איך אפשר לדעת אושר בלי לדעת צער?

אדם נברא מעפר, ולדעתי גם ממים (כלומר מבוץ). והוא לא נקי, לא סטרילי וגם לא כל כך יפה. אבל הוא אמיתי עם כל מגרעותיו. וזה מביא אותי אל הדבר השני:

מסתבר שיש הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון. אולי זה לא מדויק, אבל המשפט יפה. כן, הכל יצא כל כך טוב בנסיון הראשון, כל כך מושלם, שאפשר ללכת לנוח והכל יעבוד לבד. יעבוד לבד? ומה אעשה אני? ודאי חשב לו אלוהים. אז הוא התחיל לברוא מחדש. והפעם זה יצא אחרת. אני מניח שאפשר ללמוד מזה שגם אם הסיבוב הראשון, הנסיון הראשון, לא כל כך מוצלח – אפשר לעצור רגע, ולהתחיל מחדש.

להתחיל מחדש ממש כשם שאנו מתחילים את קריאת התורה מחדש כל שנה. להתחיל אחרת ממש כשם שאנחנו קוראים את הפרשות אחרת בכל שנה. נעמי שמר כתבה פעם: “לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח לשיר אותו בכאב/ לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית" ויש המשך (וגם התחלה) והוא  לא פחות יפה). אז הנה הבשורות הטבות, והן טובות לכולם: אפשר להתחיל מבראשית בכל פעם מחדש. לא תמיד זה יצליח, אבל לנסות אפשר.

ויש עוד דבר שאני חלוק עליו אם אלוהים (טוב, קודם כל אני חלוק על עצם קיומו): אחרי סיפור הנחש אנחנו יכולים לדמיין את אלוהים (עם זקן ארוך, מרחף מעט מעל עץ הדעת ומניף אצבע מאיימת), מביט באדם במבט שאומר לו: “קודם אני אטפל בפושעים הקטנים, חווה והנחש, ואחר כך בך, שהיית אמור להיות המבוגר האחראי" ואחרי שהוא מטיל עליהם את עונשיו הוא אומר לאדם: “... ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודודר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה...” יפה אמר אלוהים, אבל אני אינני מסכים איתו. האדמה איננה ארורה. ובשמחה אכלתי ממנה. הקוץ והדרדר שהאדמה מצמיחה הם גם בעיה וגם פתרונה. ואכן בזיעת אפינו אכלנו לחם, אבל מה אומר? נהניתי מכל רגע (טוב, רק מרוב הרגעים).

ולכן בימים האלה, כשאני רואה את מדושות הבוטנים סוגרות את הקיץ, את הממטרות נפתחות לראשונה בשדות שהיו יבשים וריקים ואת המזרעות הגדולות של תפוחי האדמה נוסעות בשדות (וגם בכבישי הדרום) אני רק יכול להגיד לעצמי: הנה זה מתחיל. זו שוב התחלה חדשה, והפעם, כן, הפעם – יהיה טוב.

שבת שלום


שישי, 5 אוקטובר, 2012

י״ט תשרי תשע״ג

פרשת "וזאת הברכה" מאת יזהר יערי


וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל במותו. לא. לא נדבר על הברכה עצמה. משה ניצב על הר נבו, מביט אל הארץ המובטחת ורואה אותה כולה: את הגלעד עד דן. את כל נפתלי וארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון (שאנחנו קוראים לו כנראה הים התיכון), ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. סוף הדרך, סוף דרכו של משה. בניגוד לכתוב בפרשת וילך, רק לפני שבועיים,  בה אומר משה: “בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" כאן נאמר על משה: “ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה".אבל הרי נאמר: "אחרי מות- קדושים אמור". משה נקבר ולא ידע איש את מקום קבורתו. כי אמנם לא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, אך קדוש הוא לא היה, ודתו של משה לא הכירה במקומות קדושים ובקברי צדיקים, ונחסך מאיתנו הצורך לבחור לנו קבר שייך ולקרוא לו: “קבר משה". ידיעת מקום קבורתו של משה היא איסור.

סוף הדרךאבל כבר בשבוע הבא נתחיל מ"בראשית". משה רק נקבר – ואנו מתחילים את הקריאה מחדש.

ושוב נראה את אדם מגורש מגן העדן. שוב נראה את קין רוצח את הבל, את אנשי סדום הרשעים ואת בנות לוט האבודות. שוב נראה את האחים משליכים את יוסף לבור, ושוב נלך בדרך הארוכה לארץ המובטחת.

הקריאה החוזרת הזו בתורה מעלה את השאלה: האם גם במציאות זה כך? האם נגזר עלינו לחזור על אותן שגיאות ועל אותם מעשים שוב ושוב? האם, כמאמר קוהלת, אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה? בהקשר הזה אני רוצה לאמר משהו על פוליטיקה. כיוון שלא נולדתי אתמול – יש לי זכרונות. אז הנה משהו שאני זוכר:

כמעט אין חילוקי דעות בעולם המערבי שהאיסלאם הוא סכנה איומה. פצצת אטום בידי איראן זה סוף העולם (לא בטוח שבאמת כל העולם המערבי חושב ככה) ואם כי לא כל המוסלמים טרוריסטים – הרי כל הטרוריסטים מוסלמים (כמובן אם נגדיר את הקתולים של אירלנד כמוסלמים, וכך גם את הבאסקים בספרד,קבוצת באדר מיינהוף, הבריגדות האדומות ו... טוב. עדיף להמשיך). אכן מצב איום, ואין פלא שלפעמים זמן הבידוק בטחוני בשדה תעופה לוקח יותר זמן מאשר הטיסה עצמה.

אבל לפני מספר ימים נפלתי על סרט בטלויזיה. הסרט נקרא "הרוסים באים, הרוסים באים". לא ממש פנינה קולנועית, אבל הוא החזיר אותי קצת לאחור. לפני ארבעה או שישה עשורים היו הרוסים אימת העולם החופשי. אם כי כמובן הם ראו עצמם כעולם החופשי באמת, אבל זה כבר סיפור אחר.  הם דגלו במהפכה עולמית ובהשתלטות הדרך הקומוניסטית, בראשות ברה"מ, על העולם כולו. בשם האידיאולוגיה הזאת, כך למדנו, שום דבר לא היה קדוש, לרבות חיי אדם ואפילו נשק השמדה המוני לא ממש מסוכן להם, כי הם כל כך רבים (וחלק מהזמן הסינים היו בצד שלהם).

אם זה מזכיר למישהו משהו – זאת אחריות שלו. לי, למשל, זה מזכיר. אז למוסלמים יש גן עדן, והם מוכיחים כפעם בפעם שאכן חיי אדם לא מעניינים אותם.מצד שני יש להם גם פצצת אטום (בפקיסטן), והם לא מרבים להשתמש בה.

אז כמובן שאומרים לי שאי אפשר להשוות וזה בכלל לא דומה. אבל לפני חמישים שנה כמעט (בערך 20 באוקטובר 1962, היכונו למוספים) ישבנו על הדשא ליד חדר האוכל, והסתכלנו על השמים, מחכים לראות את סוף העולם מגיע. משבר הטילים בקובה היה אז הדבר הכי קרוב לסוף העולם שאפשר היה לחשוב עליו. ולא. המוסלמים לא היו מעורבים, אם אני זוכר נכון. אגב: אפילו לציור שהוצג בעצרת האו"ם לפני שבוע היתה מקבילה  דומה: ראש ממשלת בריה"מ עושה שקט באולם  באמצעות נעל שחלץ מרגלו ושמישה אותו במקום פטיש. היה נחמד, אבל מפחיד מאד.

וחזרה לפרשת השבוע. כן. אנו חוזרים מדי שנה על אותם סיפורים. אבל אין חובה לחזור על אותן השגיאות. הסיפורים יחזרו על עצמם, ואילו הלקחים ישתנו. בין יציאת מצרים לכתיבת התורה ותיאור יציאת מצרים עברו ככל הנראה כ- 600 שנה. פרק זמן דומה חלף עד שנחתם הספר. ומאז חלפו עוד למעלה מאלפיים שנה. הפרשנות על הכתוב רבה הרבה מהכתוב עצמו, כי גם כשהתורה נשארת קבועה – החיים משתנים והלקחים מהכתוב משתנים איתם.

על התורה נאמר "הפוך בה והפוך בה דכולי בה" כלומר: הפוך בה והפוך בה כי הכל בה. ואכן יש בה הכל: שנאת זרים לצד אהבת הגר. סובלנות לצד קנאות. מכל אלה יכול אדם לזקק לעצמו את תורת חייו. על פי דרכו, על פי חנוכו, על פי אמונתו. ויש בה, בתורה הכל. בכל מעבר נמצא משהו חדש לחשוב עליו. ואם שכחנו משהו בצד הדרך – לא נורא. בשנה הבאה נהיה כאן שוב. אולי אז נחזור ונרים אותו.

הקריאה בפרשת השבוע יכולה להביא אותנו קצת למעלה מחיי היומיום. אחת לשבוע, לא הרבה, אני פותח וקורא ומנסה לדלות מתוכה את המתאים לי. יציאה מחיי היומיום אל חשיבה גבוהה, אל אידאולוגיה ואל רעיונות. וכן, גם לזכרונות ולסיפורים. לא תמיד זה מצליח, רק בחלק מהמקרים. אבל בשביל החלק הזה זה שווה.

ולבסוף: בשבוע הבא אחרי החגים. אנו מתחילים את השנה מחדש, מתחילים “מבראשית”. השנה הסתיימה לפני כשלושה שבועות בראש השנה. השנה הבאה מתחילה בעוד ארבעה ימים. וסיים על כן דווקא במילים של נעמי שמר: “אחרי החגים יתחדש הכל/יתחדשו וישובו ימי החול/ האוויר, העפר, המטר והאש/ גם אתה, גם אתה תתחדש.

אז שוב אומר לכולם: שנה טובה

שבת שלום וחג שמח


שישי, 28 ספטמבר, 2012

י״ב תשרי תשע״ג


פרשת "האזינו" מאת יזהר יערי



שירת משה בפרשת "האזינו" היא כמעט האחרונה בדברי משה אל העם. בסוף הפרשה מודיע לו אלוהים כי עליו לעלות אל הר נבו, משם יראה את הארץ ואליה לא יבוא.

אין בשירתו של משה שום צו וציווי מעשי, למעט כמובן השמירה על אמונה באלוהי ישראל. אין בה  הוראות עשה או אל תעשה. יש בה לא מעט צפייה קדימה. האם משה צופה פני העתיד? קשה להגיד. ההיסטוריה של עם ישראל אחרי מות משה ארוכה כל כך, שהכל היה בה: ניצחונות וכיבושים, תבוסות ואובדן. יצירה וחורבן. אמונה וכפירה. הכל. פסוקים רבים משירה זו הוצאו מהקשרם ונכתבו כשירים, פתגמים או משפטים עצמאיים. למשל: "הצור תמים פועלו" (פסוק ד'), “ ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”, "וישמן ישורון ויבעט”.

קטונתי מלפרשן, אבל פסוק אחד צד את עיני (פסוקים ח' - י'):

“בהנחל עליון גויים -  בהפרידו בין בני אדם

 יצב גבולות עמים  - למספר בני ישראל.

כי חלק ה' עמו – יעקב חבל נחלתו

ימצאהו בארץ מדבר – ובתוהו ילל ישימון

יסובבנהו יכוננהו – יצרנהו כאישון עינו

מה שצד את עיני הוא דווקא החלק השני (שאינו האחרון: השירה ממשיכה ברצף)

את ההתחלה כאן אין צורך להסביר, אבל כרגיל אעשה זאת: אלוהים מפריד בין בני אדם ונותן לכולם את נחלתם. לכולם יש מקום תחת שמי אלוהים, וגודל נחלתו של עם ישראל יתאים לגודל העם. אבל החלק המעניין הוא כאמור שתי השורות האחרונות: חבל נחלתו של יעקב הוא ארץ מדבר. בישימון ובתוהו. שם יכונן עם ישראל את ביתו ועליו ישמור. כלל לא תואם את ההבטחה לארץ אשר בה המים בוקעים מהתהום מטר השמים משקה את הארץ. מתאים מאד לשנות הנדודים הארוכות של עם ישראל במדבר. השנים בהן נצרפה נשמתו של העם בחום המדבר וצמא התמיד המלווה את הנווד.

שיר נשכח (שיר נשכח הוא כזה שאי אפשר למצוא אותו ב"שירונט") אומר כך: "סוף העולם/אמצע המדבר / ישימון. //בטלה אלוהית – תענוג.” והוא ממשיך במילים "אך אילו הייתי משורר / הייתי עובר לגור לכאן. / כי כאן החרוזים כמו נולדים מתוך עצמם / סוף העולם – אמצע המדבר / ישימון" . ואכן מי שעומד על המצוק מול נחל צין בשדה בוקר יכול להבין כיצד נברא אלוהים בסוף העולם הזה, במדבר: נוף קדומים, כמעט בלתי מופרע. תהום עמוקה ורחבה ומעבר לה הרים נישאים, ושקט. שקט מובנה. הוא אמנם מופרע ברעשים של בני אדם: מכונית עוברת, מטוס בשמים, ילד צועק. זה לא ממש מצליח להפריע את השקט האלוהי על נופי המדבר היבשים.

 כן, עוד מעט נעבור את הירדן. נגיע לארץ המובטחת. ניטע מטעים, נזרע שדות. נקים בתים. נחיה הרבה יותר טוב. פלא שנאבד את אלוהים? האם לא מכך חושש משה? וכדי לחזור לאלוהים יהיה צורך באסונות גדולים מאיתנ, כאלה שנדע כי לא נוכל להם לבדנו, ורק הם יחזירו אותנו בתשובה. וזו תקוותו של משה.

אני רוצה לרגע לחזור לסיפור שאינו נמצא בתנ”ך, אך נקשר בדרך כלל ליום כיפור. הסיפור הוא סיפורו של יונה הנביא. בתמצית אפשר לאמר כך: יונה נשלח ע"י אלוהים להתנבא על העיר נינוה החטאה כי אם לא יחזרו יושביה מחטאיהם – תחרב העיר. יונה עושה כמיטב יכולתו להתחמק המטלה הק'שה, אבל יונה הוא יונה, צואלוהים הוא אלוהים ואין ברירה. יונה מגיע לנינווה, מתנבא ומודיע לתושביה את דבר אלוהים ואז קורה לו מה שלא קרה לשום נביא: התושבים פשוט מאמינים לו. מהמלך הגדול ועד אחרון התושבים הם לא רק מתאבלים אלא גם שבים מדרכם הרעה. אלוהים מוותר על ההרס – ויונה נפגע עד עמקי נשמתו: אפילו אמרתי לכם הוא לא יכול להגיד. כיצד יוכיח כעת את צידקתו? הספר הוא קצר ושווה קריאה בפני עצמו, אבל ברור מדוע הוא נקרא דווקא ביום כיפור: החשזרה בתשובה והכפרה מצילים את העיר מאסון. לא כתוב בספר מה היו חטאי העיר. שלא כסדום – הגדרת החטא היא כללית. גם לא כתוב מה עשו התושבים כדי לכפר על חטאיהם: אכן הם התאבלו על החורבן הצפוי, הם צמו (והשיתו את הצום גם על בעלי החיים, מין עובדי אלילים שכאלה) ולגבי השאר" “וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". הם כיפרו על מעשיהם הרעים בשני דברים: בצום ובאבל – ובכך שחדלו מהם.

והרי זה מה שנדרש: יום אחד של צום ותפילה אינו מכפר על חטאים. רק ביטול המעשים הרעים, החמס והגזל הם שמכפרים באמת. אלוהים שנולד במדבר אינו מדבר כבר אלינו. אבל את ההבדל בין טוב לרע אנחנו הרי יודעים, כי הוא טבוע בנו. בשביל זה לא צריך אלוהים, לא צריך תורת מוסר, לא צריך הפחדות די במשפט קטן אחד שגם הוא נמצא בתורה: “ואהבת לרעך כמוך".

ובשבוע הבא סוכות. הלא הוא ראש השנה האמיתי שלנו, שאחריו יתחלף הקיץ בחורף, והחום יתחלף בתקוות לגשם.

 

שבת שלום וחג שמח


שישי, 21 ספטמבר, 2012

כ״ז אלול תשע״ב

פרשת "וילך" מאת יזהר יערי


מזה מספר חודשים, מאז ראשית ספר דברים, מנסה משה לעצב את העתיד. הוא התחיל, כיאה לכל מי שקרא את אורוול, בעיצוב העבר: חלק מהדברים הכתובים בראשית הספר אינם תואמים ממש את הכתוב בספרים הקודמים. משה מטיל על העם אחריות גדולה יותר מכפי שהיתה בידי העם במהלך יציאת מצרים. בהמשך מרבה משה בהבטחות למי שישמור על תורת האל ועל אהבתו, ומאיים לא פחות למי שלא יעשה זאת.   את עיקר הבטחתו לעם קיים: הוא הוציא אותו ממצרים והביא אותו עד לשערי הארץ המובטחת. העבר בידיו, אבל העתיד, העתיד. לך תדע. לך תדע מה יהיה לאחר מותו של משה. המפעל האדיר כולו עלול לרדת לטמיון עם מותו. חרדתו של כל מנהיג כריזמטי מלווה גם את משה.

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "וילך", משה מעביר את המנהיגות לידי יהושוע בן נון. זו הבעיה הקטנה. יהושוע מלווה אותו מתחילת דרכו במדבר והוא נאמן ומאמין וחסיד. אבל אז בא אלוהים וקורא לו לאוהל המועד. כבר לא לבדו,כבר יחד עם יהושוע. ואלוהים חושף בפני משה את העתיד. והעתיד – לו היה משה יודע יידיש אין ספק שהיה אומר  "אוי וויי". “הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר" אומר לו אלוהים. ובהמשך "ועזבני והפר בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא והסתרתי פני מהם...” מסתבר שככל שניסה משה לםתות את העם ולהפחידו, ככל שניסה לשכנע ולהסביר – ככל שהשתדל הכל נכשל, וייכשל בעתיד.

אך אלוהים מציע גם את הפתרון האלוהי. כנגד נטישת העם את תורתו ואת אלוהיו ניתן להציב את החזרה בתשובה. אלא שצריך ליצור מסגרת לשם כך. המסגרת היא שירה. שירה פשוטה, לא קצרה, ללא חרוזים, ואם יש מנגינה – התווים לא שרדו. את השירה הזאת ישיר העם לעד. אותה הוא ישיר בעת שובע ובעת רזון. כי את טבע העם והאדם יודע אלוהים ויודע גם משה : “כי איביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים" אלוהים,צ לפי משה, אינו חושב כי שינה באמת את טבע האדם: “ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי". אבל השירה תהיה בידיו, ואיתה היכולת לחזור למקורות.

רק השבוע חגגנו את ראש השנה. האמת – חגיגה שמחה ממש, לפחות אצלנו. חגגנו לכבוד השנה הבאה עלינו לטובה, ואין דבר יותר טוב מהאמונה בטוב. האמונה השלמה בלי "אבל" ובלי "למרות" תהיה שנה טובה. לא ככה?

אז הערב, “שבת תשובה" שבלב הימים הנוראים אשר בין ראש השנה ליום הכיפורים צריך להודות: לא ממש. אנחנו מקווים, אבל אפילו להאמין קשה לנו. ודאי תהיה שנה רגילה, כי כאלו רוב השנים. הלוואי שלא תהיה גרועה יותר. ועם קצת מזל אולי תהיה טובה יותר. אבל צריך להודות: נתוני הפתיחה של השנה הזו לא מבטיחים. כרגע  אנחנו עדיין מיטלטלים סביב בלהת המלחמה באיראן, מסלול שנדון ומוחלט בחלונות הכי גבוהים שיש, אבל אם יקרה – זה יגע בכולנו נגיעה גסה. השבוע נסגר עיתון, ובמדד הדמוקרטיה במדינה הזאת ירדנו מדרגה אחת. מספר העיתונים הכתובים אולי לא יירד, כמות הדעות שתישמע בהם תרד גם תרד. ובין הקללות שאנו מעבירים מהשנה החולפת לשנה הבאה נמצא גם כשלון המחאה. כן, אפשר להתווכח על זה. אבל צריך להודות על האמת: חוץ מפתרון, גרוע, לחינוך עבור ילדים מגיל שלוש – לא קרה שום דבר טוב.

ולנו לא נותר אלא לקוות שהעם הזה לא יפסיק לשיר את שירת השלום, הצדק, השוויון בפני החוק. זו התורה שליוותה את הציונות מראשיתה, לפחות כחזון רחוק. אם לא עכשיו – במועד כלשהו בעתיד נוכל לשוב אל הדברים האלה, זה כמובן לא תלוי רק בנו – אבל אנחנו חייבים להמשיך ולשיר את השירה הזאת.

ואשר לשירתו של משה – כמו בכל סידרת טלוויזיה טובה – גם אותה נקבל בפרק הבא, סליחה בפרשה הבאה, פרשת "האזינו".

שבת שלום

14 ספט, 2012

כ״ז אלול תשע״ב

פרשת ניצבים מאת יזהר יערי

 

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" כך נפתחת פרשת השבוע שלנו, פרשת ניצבים..

המסע הגדול נגמר. התורה נמסרה כולה, אם כי לעולם אי אפשר למסור אותה בשלמותה. העתיד עוד ישנה אותה כהנה וכהנה. אבל משה אמר את דברו. כעת הוא מודיע לעם, עליכם לבחור. על העם לבחור אם הוא רוצה ללכת בדרך התורה או לבחור בדרך אחרת.

האמת, כפי שמשה מציג זאת, הבחירה לא קשה במיוחד. משה עצמו אומר "המצוה הזאת אשר אנוכי מווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה ונעשנה...” ומהי הבחירה? הבחירה המוצגת כך: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב  ואת המוות ואת הרע" קשה להאמין שמישהו יוותר על החיים ועל הטוב, ויעדיף את המוות ואת הרע. בעיקר כאשר הם הולכים יחדיו. ובכל זאת אל נקל בכך ראש.

כי הבחירה אינה בחירה בחיים ובטוב. הבחירה היא בעשיית הטוב. עשיית הטוב היא המביאה את החיים. משה מצפה את את הדרישה הלא קלה בעטיפת צלופן מבריקה, אבל הדרישה שלו אינה פשוטה כלל, והיא עוברת לאורך הפרשה כולה: הבחירה בטוב היא הבחירה בעבודת השם. אין לסטות ממנה ימינה או שמאלה "...אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו...”

ומה יעשה מי שאינו מאמין באלוהים, כמוני למשל? האם באמת אין לי אלוהים? טוב. אז האמת היא  שבאמת אין לי אלוהים. אבל היכולת להבחין בין הטוב לרע קיימת גם אצל מי שאין לו אלוהים. הבחירה בחיים ובטוב אינה פשוטה יותר למי שאין לו אלוהים, כי בעצם לא מדובר בבחירה בין החיים והטוב לבין המוות והרע. כאשר אין אלוהים אין גמול על מעשה טוב. “לא בשמים היא " אומר משה? לא רק המצווה איננה בשמים השמים, כמקום בו בא על גמולו כל אחד על פי דרך חייו על פני האדמה הזאת אינם קיימים. ובכל זאת הבחירה בטוב היא בחירתו האישית של כל אחד ואחד. והבחירה בטוב היא הבחירה בחיים.

אנחנו עומדים עכשיו, במקרה, ערב ראש השנה ממש. דווקא בערב זה יש לאמירות האלו משמעות מיוחדת. ולא בגלל הימים הנוראים שיבוא אחרי החג. מי שאינו מאמין באלוהים – מה לו ולימים הנוראים? אבל כדאי לשים לב: כמעט כל חגינו מסתכלים לאחור. הם ציון לזכר. אם נתחיל בראש החודשים, ובראש החגים, הלא הוא פסח, הרי הוא נחגג לזכר יציאת מצרים. ובשבועות אנו חוגגים את מתן התורה (כן, באמצע יש יום העצמאות ולג בעומר שגם הם חגים לזכר אירועים היסטוריים) ובסוכות אנו זוכרים את המסע במדבר, וכן הלאה. ראש השנה הוא החג היחיד בו אנו חוגגים סוף, אך בעיקר התחלה: לא מדובר בחג סוף השנה אלא בחג של ראשית. של התחלה. וזה בדיוק הזמן לחזור ולהיזכר בבחירות שעלינו לעשות בעתיד. לזכור ולבחור בטוב, ובחיים. ולא לצפות על כך לגמול.

ובמעבר חד אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד, שונה לחלוטין. שבוע שוטטה לה מרבית השלוחה הגבולותית של משפחת יערי על פני התמזה מלונדון מערבה. היה כיף. כיף אמיתי. זה אולי מוזר, אבל אפילו בקטע שבין הבירה האנגלית לבין ארמון בית המלוכה אין ווי. פיי. העיתונים כתובים באנגלית (ובמילא עסקו בעיקר במשחקים הפאראלימפיים) כך שאפשר היה לשכוח הכל, ופשוט להיות ביחד.

השתזפנו בשמש האנגלית(מסתבר שיש דבר כזה, שבוע כל שנה. בשבוע הזה היינו שם), אכלנו מהשהצלחנו לצוד בסופר הקרוב, ראינו מים, ברבורים, ירוק בלי סוף ופגשנו אנשים טובים. והעיקר: היינו יחד. היינו חבורה עליזה ומשועשעת, וכנראה גם משעשעת למדי, כזו המוציאה חיוך לא רק מעצמה אלא גם מרואיה.

ובכל זאת הצלחתי גם ללמוד קצת. יש משהו מעניין בהשטת סירה בגודל כזה. כלומר: היא לא גדולה, אבל גם לא ממש קטנה. לסירה יש הגה, ואפילו מעצורים (פשוט מעבירים לרוורס, והיא כבר עוצרת). ובכל זאת הנהיגה שונה מנהיגה ברכב. כי הסירה מגיבה לא רק להוראות ההגאי. הסירה מגיבה גם לגורמים נוספים: הרוח מזיזה אותה לכוון אליו היא נושבת. תנועתן של סירות אחרות שיוצרות גלים או זרמים משפיעה גם היא. וכמובן: זרימת הנהר וזרמי המעמקים שלו. ולא פחות מכל אלה: כובד משקלה העצמי וכיוון התנועה שלה. לסירה יש נטייה להמשיך בכייון אליו שטה, גם אם ההגה אומר לה אחרת.  צריך לקחת את כל הדברים שהזכרתי בחשבון. זה חשוב במיוחד לפני הכניסה ל"לוק" (ה"לוק" הוא תא מים שנהר שאליו נכנסת הספינה ותפקידו להעלות ולהוריד את הספינה בהתאם לשינוי גובה הנהר). בכניסה ל"לוק" או לעגינה יש גם צורך להיעזר באנשים נוספים: להשליך חבל, לקשור, לתקוע יתד. הקפטן לא עובד לבד. הוא זקוק לצוות.

וכך, גם על פני נהר התמזה, יכולתי להיזכר בתקופה בה ניווטתי את הקיבוץ בתהליך השינוי שלו. כאשר היה עלי לקחת בחשבון את הלך הרוחות, את כיוון הזרימה, את זרמי המעמקים. את כיוון התנועה של הקיבוץ כולו והיה עלי להיעזר באנשים נוספים שיושיטו יד ויעזרו בעיקר במעברים חדים. בפעם הבאה שאצטרך לעשות שינוי -אשמח קודם לעשות שייט על התמזה, רק כדי להיזכר מה הכל נחוץ.

בעוד יומיים ראש השנה, וזה הזמן לאחל שנה טובה לכולם, גם לאלה שקוראים אותי וגם לאחרים. ומה עוד נאחל? שנדע לבחור בטוב. אם נבחר אנחנו בטוב – יש תקווה שגם הטוב יבחר בנו.

שבת שלום


  פרשת "ניצבים ", כז'  באלול תשע"ב, 14.9.12

נחשון בן דוד.

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.  יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.  יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.

א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.  ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. 

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.  {ס}

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.  טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. 

 

הבחירה בתשובה

פרשת ניצבים   נקראת בשבת שלפני ראש השנה, כפרשה אחת, אם אין שבת בין כיפור לסוכות נקראת יחד אתה גם פרשת וילך.  פרשת ניצבים עוסקת בסיום כריתת הברית המחודשת בין הקב"ה לבין העם. 

בפי חז"ל נקראת פרשת ניצבים גם "פרשת התשובה" שכן בסיומה  מוסברת משמעות התשובה, ומוסבר שהדרך להימנע  מכל הקללות הצפויות כתוצאה מהפרת הברית, לחזור לחיים ללא סבל ועונשים היא החזרה בתשובה:

" וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה." 

 

אנחנו נמצאים   בשבוע האחרון של חודש אלול, החודש שבו הכל מונח על כף המאזניים, וכולנו נדרשים לתת דין וחשבון על המעשים אשר עשינו בשנה שחלפה, לכפר על חטאים שחטאנו ולהתפלל  למחילתנו. ישנה באוויר תחושה של הימצאות על כף המאזניים, כאילו מישהו בוחן אותנו, ובידיו הסמכות להחליט עבורנו, האם לענישה או למחילה.

לא פשוט להיות תחת עין בוחנת, זה אפילו די מלחיץ, וכדי שלא נילחץ, כדי שנשתחרר, באה התורה , לאחר כל האיומים והקללות ומרגיעה, כאילו אומרת, אל תפחדו, לכל דבר יש תרופה, יש ריפוי לכל מחלה, וגם אם חטאתם, מספיק שתבחרו בתשובה ויימחל לכם.

התשובה היא לא תרגיל או טריק, כאילו, אני יכול לחזור בתשובה עד אחרי הימים הנוראים, עד אחרי יום הכיפורים, ואז לחזור לסורי, לחטאי, להרגלי הישנים, עד חודש אלול בשנה הבאה וחוזר חלילה. זה לא עובד ככה. זה כמו מי שמחליט לעשות דיאטה ופעילות גופנית, ובאמת מתחיל כל יום לצעוד ואחרי שבוע הוא מתייאש, ואז נח חודש ומתחיל שוב וחוזר חלילה. בחוסר העקביות של מעשיו הוא יותר מזיק לעצמו מאשר מועיל, ובטוח שהוא לא ירזה ולא יחזור לכושר.

 

לדברי אירנה מתחלק העולם    לחצי עולם סובל וחצי עולם מטפל באלה שסובלים. מה פירוש חצי עולם סובל? מה, אנשים מזוכיסטים? סוגדים לסבל? כן ולא. אנשים לא מזוכיסטים ולא סוגדים לסבל, אבל הם מתמכרים לחיים על פי הרגש, על פי האגו, וברגע שאנחנו מתמכרים לרגשות אנחנו נעשים עבדים לאגו, ממש כך, אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשלוט בחיים שלנו, לכוון, לנווט אותם לכיוון שמתאים לנו. חיים על פי הרגש מעצימים את הפחד ומוציאים מפרופורציה אירועים שקרו לנו בעבר, שגם אם הם היו קשים, אובייקטיבית, אסור לנו לתת להם לנווט את חיינו, להפוך לעיקר, כי אז אנחנו נידונים לכעס, לשנאה, לעצב, ובשורה התחתונה לסבל שהופך להיות האדון של חיינו.

 "מה עושים? איך משנים את זה?". התשובה של אירנה היא להתאמן, להתאמן בחשיבה, כי מי שמתאמן בחשיבה לומד להשתחרר מהשעבוד לרגש, לומד לשלוט ברגש, לומד לשלוט באגו, לקבל בחזרה את השליטה על החיים שלו ולבחור את הכי טוב בשבילו, ואז הוא לומד גם להשתחרר מהסבל. החשיבה נמצאת ברמה שמעל הרגש. ניתן להשוות את זה אולי לשתי מערכות העצבים בגוף שלנו, מערכת אחת אינסטינקטיבית, בלתי רצונית. היא מפעילה את כל המערכות של הגוף, נשימה, זרימת דם, חילוף חומרים וכו', והיא ממשיכה לפעול גם כאשר אנחנו נמצאים בשינה או במצב של עילפון. המערכת השנייה היא המערכת שאנחנו שולטים בה, היא התבונה, החשיבה, היכולת לקבל החלטות, ללמוד להתפתח, להרגיש, לאהוב. גם המערכת הזאת מורכבת משתי מערכות, המערכת  הרגשית והמערכת המחשבתית. ניתן להתאמן ולכופף את המערכת הרגשית שתפעל לפי החלטת המערכת המחשבתית.

דבר, נוסף, אחרי שמתאמנים בחשיבה צריך ללמוד להפוך דברים. מה זאת אומרת להפוך דברים?

ממש כך, אם רע לך בחיים תחשוב על טוב ויתהפך לך, אם אתה שונא תחשוב על לאהוב ויתהפך לך. הרי אמרנו שאנחנו מכופפים את מערכת הרגש שתפעל בהתאם לצרכי מערכת החשיבה.

נשמע מוזר, לא מובן, לא הגיוני, מופרך, נו אז מה? להלן עוד טיפ מבית אירה: אל תתאמצו להבין, חבל על האנרגיה, קחו את כל הדברים הטובים שנאמרים לכם כמידע שימושי נטו, תנסו ותיווכחו, על משקל "נעשה ונשמע".

 

בדיוק כך פועל הרעיון של החזרה בתשובה המופיע בפרשת ניצבים. אם בחרת בחזרה בתשובה, תתאמן בזה, תתרגל שוב ושוב, תהפוך את זה להרגל יומיומי שמלווה אותך כל הזמן; אל  תתייחס לזה כאל דבר חד פעמי שאתה עושה בערב יום כיפור, כי זה לא עובד ככה. אם תתאמן ותתכוון לזה אז יתהפך לך ותזכה לברכה.

יש אנשים שעושים צדקה ועדיין נשארים חייבים, רק בן אדם שבחר בתשובה וסליחה, כדרך חיים ולא כאירוע חד שנתי,  יש בכוחו להכריע את הכף שתטה לטובתו.

 

  יהודי אחד בא אל הרב ואמר לו שהוא רוצה לחזור בתשובה. שאל אותו הרב: נו, מדוע אינך עושה זאת? אמר לו היהודי: כי אינני יודע איך עושים זאת. אמר לו הרב. ולחטוא אתה יודע? ענה היהודי: כן, התרגלתי, אני עושה את זה כל ימי. השיב לו הרב, תעשה כך: תתחיל לחזור בתשובה, כל יום קצת, וכל יום תוסיף קצת תשובה עד שתתרגל. 

ככה גם אנחנו, סובלים כל ימינו, כי התרגלנו, אז בואו נחליט לסבול כל יום קצת פחות עד שהסבל יתהפך ונתרגל לחיות בטוב.

 

שבת שלום ושנה טובה.

 

 

 

 

 


10/08/12

כ״ב אב תשע״ב

 

אני הולך עכשיו להסתכן, אבל ממש. כי אני הולך לאמר משהו על האולימפיאדה. “על האולימפיאדה?” יאמר כל מי שמכיר אותי "ממתי מעניינת אותך האולימפיאדה? ואיך היא מתקשרת לפרשת השבוע?”

אז בדיוק זה הסיכון: האולימפיאדה לא מעניינת אותי. יש טענה שבזה אני מתחבר לחבורה מכובדת של בנות. אולי אני פשוט מתחבר לצד הנשי שבי. כנראה שצודקים הפסיכולוגים החדשים: יש דבר כזה.

הופ! כרגע ברחה למישהי האלה מהיד. לא, היא לא שוטרת, והאלה זה משהו שבין אלה משטרתית לגפרור, בערך באמצע. זה דווקא רגע מרתק: מה היא תעשה עכשיו? אני, במקומה, הייתי בוהה בקהל בתדהמה ומקווה להפסקת חשמל. אבל אנגליה זה לא כאן, אין הפסקות חשמל. והמתעמלת היא לא אני, היא מחפשת רגע את האלה, מרימה אותה, וממשיכה בחיוך כאילו כלום לא קרה ולא  ראו אותה ארבעה מיליארד איש מאבדת אלה על הבמה.

אני מודה: אלה הרגעים המעניינים בעיני: הרגעים האנושיים, כאשר האנשים הביוניים האלה, שרצים מאה מטר יותר מהר משאני קם מהספה (בינינו – יותר מהר משרובנו קמים מהספה) קופצים עם מוט לגובה שאני מפחד להגיע אליו עם סולם ועושים עוד כל מיני דברים מוזרים עד מבהילים – לרגעים שבהם הם פתאום בני אדם: שמחת המנצחים לא מעניינת: ברור שהמנצח שמח (אלא אם הוא סיני, וגם אז לרוב הוא שמח). ומה עם המפסיד? היה לי קל מאד להזדהות עם המתעמלת הרוסיה האומללה שמיררה בבכי כי לא זכתה בתחרות. משום מה המצלמה העדיפה את האמריקאית החמודה שזכתה לשמחתה רבה בזהב. קשה לי להתחבר לבחורה דקת גו וחיננית שמקפצת באוויר ועל כל מיני מכשירים, ועוד מחייכת תוך כדי תנועה, ומקבלת את תשואות הקהל. הרבה יותר קל להתחבר לדמעות. אם כי גם הרוסייה זכתה במשהו: מדליית כסף. זה באמת כל כך נורא?

ולכן אני גם לא כל כך מתחבר לצער הנורא על כך שלא זכינו בשום מדליה (נטע ריבקין מחר על המזרון, אגב). חצי גמר בשחיה נראה לי הישג מרשים כשלעצמו במדינה שלא מוכנה להשקיע כל כך הרבה בכל כך מעט. שביב של רציונליות במקום די מופרע, למען האמת. אז קרואטיה, מדינה בגודל שלנו, זכתה בארבע מדליות. הם משקיעים בספורט הישגי בדיוק כפול מאיתנו. כלומר כמה עשרות מליוני דולרים נוספים. אותם עשרות בדיוק שהיו יכולים אולי ללכת לגני ילדים חינם או למיגון בית החולים באשקלון.  קשה לכעוס על זה. הרבה יותר מרגיז כמובן שהכסף הזה, שלא הולך לספורט, גם לא הולך לחינוך. את הכסף הזה מקבל מישהו, ואם הוא עושה איתו ספורט – זה בטח שיט יכטות בקריביים.

והכי אני אוהב את אלה שיודעים להגיד את מה שאמרתי עד כאן, ולהוסיף לזה שאנחנו אפילו לא יודעים שאולימפיאדה נמשכת ארבע שנים. מה שקורה בלונדון עכשיו זה המשחקים האולימפיים. מה אני אגיד? וואלה צודק! אם רק נזכור את זה נקבל יופי של רוח לשייטים במשחקים האולימפיים הבאים, בתום האולימפיאדה הקרבה, בריו.

ואיך כל זה מתחבר לפרשת השבוע? לא ממש מתחבר. אבל איך אפשר להתחבר למשהו כשבטלויזיה רואים בדיוק שיט קאנו יחיד במים שטוחים או משהו מרתק מהסוג הזה?(“אין לך נשמה" יגידו מהחדר השני. צודקים, מה יש לדבר).

אבל פרשת עקב היא בכל זאת פרשת השבוע שלנו. בפרשה זו מתאר משה את כל הטוב הצפוי למי שימלא  את מצוות האל. מעניין: הוא איננו מפרט כלל באילו מצוות מדובר. למעט נאמנות ואהבה. למעשה הוא אינו מדבר על מצוות עשה, אלא רק על מצוות לא תעשה. לאמור: מה אסור לעשות, שזה בעיקר להחליף אמונה ולעבור לעבוד אלוהים אחרים. אגב – לפני כמה זמן קראתי מאמר של חוקר מקרא שמוכיח כי בני ישראל עבדו בתקופת בית ראשון שני אלים, ולכן קוראים לאל היהודי בלשון רבים. לא סתם שניים, אלא זכר ונקבה. והוא אפילו נתן להם שמות: בעל ועשתורת. איך אומרים במשחקים האולימפיים (אני נשמר מפלצנים)? “תדהמה ביציעים". ואני חשבתי שכבר חז"ל אמרו שבית ראשון חרב בשל עבודה זרה. ואכן זה הרי בדיוק מה שמבטיח משה לעמו בפרשה זו: “והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון".

 ומה יגיד מי שאינו מאמין באלוהים? מה יגיד מי שאינו עובד את אלוהי משה אך גם לא אלים אחרים?מה שנותר לנו הן המצוות שבין אדם לחברו. בפרשת עקב כתוב על אלוהים בין השאר: “האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד (בימינו אולי היה מקום להוסיף – וגם לא יצא זכאי מחמת הספק) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...  ...הוא תהילתך והוא אלוהיך...”. לא צריך באמת את אלוהים בשביל זה אם זה מה שנדרש אפשר לעשות את זה כבני אדם. ואפשר גם לזכור כי כאשר אנו יושבים כאן, בארוחת הערב, כמה עשרות פליטים תקועים במעביר מים בגבול ישראל מצרים. אינם יכולים לחזור לאחור כי יירו. אינם יכולים ללכת לפנים כי הדרך חסומה. וכך הם שם, ימים. אין תחרות אולימפית בתחום הזה, אם היתה – אולי לא היינו זוכים בזהב, אבל לגמר היינו מגיעים בקלות. כמה עצוב.

ועוד דבר כדאי לזכור: אם למישהו נורא מדגדג להפציץ את איראן הדרך היחידה להתמודד עם התוצאות היא בחוסן החברתי. בסולידריות. ולזה אפשר להתחיל לדאוג כאן, וצריך לעשות את זה עכשיו.

שבת שלום

 


פיזיקה משפחתית ופרשת השבוע, עקב, כ"ב באב תשע"ב, 10.8.12

נחשון בן דוד

 

פרשת עקב (דברים ז-יא) היא השלישית בספר דברים והיא ממשיכה את דברי משה לפני מותו

 

 דברים ז'

יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.  יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.  יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים:  לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ.  טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ.  טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. 

 

מה כבר ביקשנו?

 

אני קורא את הפסקה הראשונה של פרשת עקב (למעלה) ואני שואל את עצמי "מה אנחנו כבר מבקשים?" כל מה שאדם יכול לבקש לעצמו נמצא בתוך הפסקה הקצרה הזאת: אהבה, פרי בטן (צאצאים), ברכה ופרנסה טובה, בריאות ואושר.

אלה הדברים החשובים היחידים בחיינו, לא עושר, לא כסף וזהב ולא נכסים רבים.

OK, אז היכן ההתניה? למה כל כך קשה להשיג, לקבל את הדברים הפשוטים האלה שאנחנו כל כך מבקשים? למה רוב האנשים חיים בלחץ יומיומי שפוגע בבריאותם, בזוגיות שלהם, מונע מהם את האפשרות לחיות את חייהם מתוך השלמה ושלמות?

מסתבר שדבר לא ניתן בעולם ללא תמורה ורק כאשר אנחנו מבינים שיש קשר בל ינתק בין האדמה לבין הבריאה, כלומר בין שמים וארץ, ואנחנו, בני האדם, איננו אלא גורם מתווך ביניהם, רק אז נוכל להגיע להבנה המלאה ולחיות את חיינו מתוך שלמות.

האדם נחשב ל"נזר הבריאה"; מה זה בעצם נזר, עד כמה הנזר חשוב והאם הוא יותר חשוב מהבריאה עצמה? האדם נברא לאחר שכל הבריאה כבר הושלמה, והוא נברא בצלם הבורא, כלומר, הבריאה יכולה להתקיים גם ללא האדם ולעשות את זה לא רע. מכאן ברור שבריאת האדם נעשתה שלא על מנת להשלים משהו הכרחי שחסר היה בבריאה אלא כדי לתת לבריאה ערך מוסף, טעם נוסף, נשמה יתרה שתחבר בין העולמות של הבריאה. מכיוון שהבריאה מורכבת משמים וארץ, עליונים ותחתונים, נעשתה בריאת האדם כדי לגשר ביניהם. כדי לאפשר את הגישור נברא האדם משלושה חלקים: נפש, שזה הגוף, רוח, שזה הקשר בין שמים וארץ ונשמה שזהו הגורם הנצחי הקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

כדי שהאדם יוכל למלא את ייעודו כמגשר בין שמים וארץ היה על הבריאה ליצור עבורו תנאי מחייה סבירים, נוחים, לפצות אותו על התפקיד והמטלות שהוטלו עליו.

התקלות מתחילות לקרות ברגע שהאדם חושב שהבריאה נוצרה למענו ושהוא יכול לשנות אותה כרצונו, כלומר האגו משתלט עליו וגורם לו לשכוח את תפקידו האמיתי, המקורי, שמערכת של שמים וארץ: יז "וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה." המשפט הנ"ל מסמל בעיני את השכחה שבהבנת מקומנו בתוך הבריאה. אנחנו אמנם נזר, כתר, אבל לנזר אין קיום כערך בפני עצמו, אלא כחלק ממערכת הרבה יותר גדולה ממנו.

כדי להימנע מטעויות אני מציע שפשוט נזכור שהבריאה היא נצחית ואנחנו זמניים, פסיק קטן במערכת, זה יעזור לנו למקם את עצמנו במקום הנכון והראוי לנו ויכניס בנו צניעות וענווה.

 

 לא לקבל דברים כמובנים מאליהם

דברים יא

י כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.  יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.

זרימת מי הנילוס והברכה שהיא מביאה עמה הם דברים מובנים מאליהם, קבועים, נצחיים  עבור העמים שחיים על גדות הנילוס.  ארץ ישראל היא שונה, שום דבר כאן לא מובן מאליו, משטר המים והגשמים הוא לא קבוע ומשתנה מעונה לעונה ומשנה לשנה, ולכן ההתכוונות היתרה כל כך חשובה כאן. כבר ציינתי שיש קשר בל ינתק בין שמים וארץ, ולמעשה, במידה רבה, עונות השנה, שנות בצורת ושנות ברכה, הן חיקוי של ההתנהגות האנושית, של היחסים בינינו לבין עצמנו. בתורה אנחנו מדברים על שמירת מצוות השם, אבל השם נמצא בכל אחד ואחת מאתנו, בין אם נרצה או לא נרצה, ולכן ההקפדה על שמירת עקרונות חיים נכונים מחייבת אותנו בכל אשר נפנה. בפיזיקה משפחתית אנחנו מתכוונים לחשיבה בשניים, בזוג, חשיבה מערכתית אשר מביאה להתפתחות המערכת הזוגית, המשפחתית הקטנה של כל אחד מאתנו. בפועל אנחנו מתכוונים אל אותו הדבר, כרי ברגע שאנחנו מתייחסים לפרטנר שנמצא אתנו ומקיימים בינינו לבין עצמנו מערכת יחסים הרמונית, שמבוססת על הובלה ותמיכה, נמצאים בתהליך של התפתחות מתמדת, אנחנו למעשה מפעילים את האלוהים הקטן שנמצא בקרבנו, אנחנו מגשימים את הקשר שבין שמים וארץ והבריאה מתחילה לעבוד בשבילנו. אנחנו לא צריכים להבין את זה או להתעמק בזה יותר מדי, או לשאול איך זה קורה והאם זה קסם או דבר אמיתי. כל מה שדרוש כדי שזה יפעל זה ידיעת העקרונות והפעלתם למען עצמנו, וזאת כל התורה  על רגל אחת.

ולסיום – הזיכרון

פרשת עקב ידועה גם כפרשת הזיכרון, בחינת "דע מאין באת, לאן אתה הולך ופני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון." הזכרתי למעלה את ה שוני הגיאוגרפי בין ארץ ישראל מצרים, ובכן, השוני הוא לא רק גיאוגרפי אלא גם דמוגראפי; בארץ ישראל חיו עמים רבים שהאמינו, ועדיין מאמינים שהארץ שייכת להם.   בנאומו מצווה משה על העם לזכור שאנחנו נמצאים פה לא בגללנו, והזכות היא לא אישית וגם לא קולקטיבית, וגם לא נרכשת או מורשת. זוהי זכות שתנאים בצדה ולכן כל דור חייב להעביר את הזיכרון לדור הבא. הדור שמשה פגש בעת נאומו בספר דברים לא היה הדור שאותו הוא הוציא ממצרים וגם לא הדור של מעמד הר סיני; הדור ההוא כבר שילם את חובו ועבר מן העולם. הדור שאליו משה מדבר הוא דור שנולד כבן חורין וניזון מן הזיכרון בלבד, ולכן חובת הזיכרון עבורנו היא עניין של להיות או לחדול, פיקוח נפש ממש, ואם נקל בה ראש אז לא ירחק היום ונחדל להתקיים כישות לאומית על האדמה הזאת.

שבת שלום.

 

 

 

 


03/08/12

ט״ו אב תשע״ב

פרשת "ואתחנן" מאת יזהר יערי



"ואתחנן אל אלוהים בעת ההיא לאמור" נושא דבריו משה אל בני ישראל "אדוני ה', אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. ויתעבר בי אלוהים למענכם ולא שמע אלי". פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, פותחת במילים אלו.

קל להבין את כאבו של משה. הוא שהביא את אלוהים לבני עמו, הוא שהביא את בשורת הארץ המובטחת לעבדי המצרים. והוא שהוליך אותם במדבר והביא להם תורה שלמה – הוא מכולם לא יזכה לראות את הארץ המובטחת.

שתי סיבות היו לכך שמשה לא זכה להגיע אל הארץ עצמה.

משה היה חלק מדור המדבר. הוא אמנם היה מנהיג הדור, ולא חטא בחטא של העליה בחומה. לא היתה בו נשמת העבד ומעולם לא רצה לחזור למצרים. אולם מנהיג אחראי גם להתנהגות עמו ומעשיו.  את הלקח הבא כדאי גם למנהיגים, בכל דרג שהוא, לזכור: כשמדובר במנהיגות לא מדובר רק בניהול מושכל של מערכות. מדובר בראש וראשונה ביכולת להביא אנשים לעשות את מה שנדרש מהם מתוך רצונם שלהם. לא מחשש, לא למען הסדר הטוב, מרצון.לשנות את הרוח, לא רק את הדרך. מבחן התוצאה אינו מספיק. תוצאה יכולה להשתנות ברגע שהמנהיג ילך הביתה או ימות. תוצאה יכולה גם להיות מושפעת מאירועים שאין למנהיג כל השפעה עליהם: מזג אוויר, משבר עולמי. לך תדע. אך אם הצליח המנהיג להפוך את לב העם – הרי לא עזיבתו את התפקיד ולא מותו יביאו לסוף הדרך. מונהגיו בעבר ימשיכו בה מתוך רצונם שלהם, והמטרה הנכספת תושג.

קשה לאמר שמשה נכשל במובן הזה. גם משום שהמהלך שהוא הוביל היה כל כך מרחיק לכת שדור אחד או שניים לא יהיה בהם די כדי להשלימו. וגם משום שבסופו של דבר מפעל חייו חי אחריו שנים רבות. אך בטווח הקצר יותר בהחלט היה מקום לחשש, ומשה יודע שיכולתו להשפיע וכוחו להנהיג כבר תמו. עוד נסיון אחד, עוד נאום אחד של מוטיבציה, עוד קצת איומים וןהבטחיות – וזהו. הוא איננו. יהושוע ימשיך בדרכו, אבל לך תדע מה יהיה.

יש כמובן גם סיבה נוספת: אכן למען העם, ממש ככתוב,  רצוי היה שברגע מסויים משה יסיים את שליחותו וילך לעולמו. והעם יקבל מנהיג חדש למשימות החדשות שלפניו: כיבוש והתנחלות והפיכה לאומה של איכרים, יושבי קבע. ארבעים שנה ומעלה של מנהיג אחד זה די והותר לכולם. הגיע הזמן לחדש.

אז כאן אנחנו נמצאים, בבעל פעור מול הארץ המובטחת. מקשיבים לנאומיו חוצבי הלהבות של משה וכולם רק מחכים לרגע שאפשר יהיה לרוץ לטלויזיה לראות את הגויים קופצים לגובה או למים. זורקים חפצים כבדים או סתם עושים מעשים בלתי אפשריים כמו קפיצות על מקבילים, מדורגים או לא. כי הכינוס ה עולמי של העולם מול הטלוויזיה התחיל לפני שבוע, ממש בתשעה באב, וממשיך גם היום, שבוע אחרי. ואין םרשת שבוע שיכולה להתעלם מזה, אלא אם מדובר בחרדים גמורים.  והרי גם השמחות האלו הן שמחות של מי שיצר הכל והכל נעשה בדברו. לא ככה?

כמובן, מי שמסתכל על המתעמלות הקטנות עושות על הקורהאו על המקבילים המדורגים, מה שבן אדם סביר לא יכול לעשות גם על המזרון בבית, ומי שמסתכל על הבחורים האלה שרצים שלושה קילומטר מתוך בחירה, ועד קופצים בדרך על כל מיני משוכות שמיועדות להפריע להם ונופלים לשלוליות שתקועות לצד המסלול ובעצם אפשר לעבור  לידן, ובכלל מסתכל על כל המאמץ האדיר ועל התוצאות  – לא יכול אלא לחשוב: זה ממש לא הגיוני. איך, למען השם, הם עושים את זה?

קודם כל האמת היא שרובם לא עושים את זה למען השם (אם כי הבחור שזכה בארד למען מדינתו קטאר בירי על צלחות חרס טען שמדובר בנצחון של האיסלאם, אבל הרי אדם באמונתו יחיה), אלא מתוך אהבת הספורט וכשליחות לאומית.

וכדי שלא לצאת קופי ספורט מהסיפור הזה צריך לאמר כאן את הדברים הבאים: המעמד הזה של אולימפיאדה הוא לא הכי מתאים להישגים ספורטיביים. ארבעה מיליארד אנשים מסתכלים על הספורטאי ברגע שבו הוא הכי צריך להתרכז. הוא נושא על גבו ציפיות וכבר ראינו בכי מר על הזכיה בסך הכל במדליית כסף. כמה נורא, מדליית כסף. אבל הטובים ביותר מצליחים להתעלות. להגיע להישג בתוך הלחץ ובתוך המתח ובתוך העומס הרגשי. אלה הם האנשים שבימי קדם היו האנשים אומרים עליהם ש"רוח אלוהים" מפעמת בהם. ההישג הוא לא רק פיזי הוא במידה רבה נפשי. מכאן גם באו האולימפיאדות של הזמן הקדום, ביוון. שהיו אמנם כל כך מנוגדות לרוח העם היהודי.

ותוך כל אלה איך לא נאמר שבדיוק זה מה שעשתה עמית. ברגע הנכון, ובשיא הלחץ, להיות הספורטאית הישראלית הראשונה שמביאה הישג,. הישג של ממש. כמה טוב היה לקבל הזדמנות להסביר לאנשים שכן, יש קשר בין רות לעברי (ובינינו – קצת רחוק, אבל גם יערי). ולנו מהספה היבשה לא נותר אלא לאמר: התחלה טובה, עמית. תמשיכי.

 

שבת שלום

 


פיזיקה משפחתית ופרשת השבוע, "ואתחנן", ט"ו באב תשע"ב, 3.8.12.

נחשון בן דוד

 

פרשת ואתחנן היא השנייה בספר דברים. בפרשה הקודמת משה עשה סקירה היסטורית שבה הוא תאר בעיקר את הדרך שעם ישראל עבר מאז יציאת מצרים. הפרשה נקראת תמיד בשבת שאחרי תשעה באב.

פרשת ואתחנן, למעט משפטי הפתיחה, היא פרשה שמבחינתי ניתן להשוות אליה את ספר העקרונות של פיזיקה משפחתית; בעיקרה היא מוסרת דברים של עשה ואל תעשה. לדעתי זאת אחת הפרשות החשובות בתורה מכמה סיבות:  א. בפתיחתה משה שופך את ליבו וממש מבכה על מר גורלו ועל כך שלא זכה להיכנס אל הארץ, " כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.  כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.  כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי;"

בדברי משה יש משהו מאד אנושי, מאד אמיתי. נראה כאילו הוא יושב בינו לבין עצמו מהרהר וחושב "למה זה מגיע לי? הרי אני גרמתי לכך שהחלום הזה יתגשם, הרי אני עשיתי במו ידי את העם הזה והבאתי אותו אל שערי הארץ. בלעדי הוא עדיין היה נמק בבית העבדים במצרים; למה נגזר גורלי כגורל כל דור המדבר שחטא? הרי מעולם לא עשיתי לעצמי ולביתי, וגם אם טעיתי זה תמיד נעשה בתום לב וללא כל מחשבה רשעה או מחשבת כפירה..."

מדבריו הכנים והעמוקים של משה ניתן ללמוד על היש ועל האין בחייו של אדם. הרשות והבחירה נתונות בידנו לטוב ולרע, ואמנם משה, בכל ימי חייו בחר בטוב והוביל את עצמו ואת עם ישראל אל תוך תהליך התפתחות ענקי. במו ידיו הוא יצר יש מאין, הפך עם עבדים נרפה ונשכח לעם גאה, עצמאי העושה את דרכו בביטחון אל ארץ מולדתו. אבל אין שלם בלי חסר ואין יש בלי אין, בדיוק כשם שחיים ומוות הולכים זה לצד זה ומשלימים זה את זה.לכל דבר יש התחלה ויש סוף וחיי אדם וחיי עם הם שרשרת ארוכה שאינה תלויה באיש אחד. נמנעה ממשה הכניסה לארץ המובטחת ומניעה זו מוצגת כתגובת עונש על הכותו בסלע במקום דברו אליו. אני סבור שהאמת היא הרבה יותר פשוטה ופרוזאית. משה סיים את תפקידו, הגשים את כל מטרות חייו וכניסתו אל הארץ היתה גורעת ולא מוסיפה. מה עוד שבימי חייו הוא השכיל להכין לעצמו ממשיך כך שהשרשרת נמשכה ולא ניתקה, "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ:  כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. " לא היתה שום סיבה שמשה ייכנס אל הארץ, הוא סיים את תפקידו וקם לו יורש.

דברי משה, עם כל הכאב והעלבון הסמוי שבהם, הם חשבון נפש של מנהיג ענק, שבערוב ימיו, ואולי ברגע של חולשה, מרשה לעצמו לשפוך את לבו.

משה מתעשת מאד מהר ומפרק ד' חוזר להיות המנהיג שהכרנו.

 בהמשכה של הפרשה משה מקריא שוב את עשרת הדיברות שהיו כתובות על לוחות הברית והן כנראה הגרעין הקשה והחשוב של התורה. " אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.  ז לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה,  לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס}טז לֹא תִרְצָח,  {ס}  וְלֹא תִנְאָף;  {ס}  וְלֹא תִגְנֹב,  {ס}  וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.  {ס}יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ;  {ס}  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."

 בפרק ו' מופיעה פרשה קצרה שהיא אולי החשובה בחייו של כל יהודי, נמצאת במזוזה ובתפילין, פרשת " שמע ישראל":  " ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. "

 הגורם הרביעי שמבחינתי עושה את פרשת ואתחנן לכל כך חשובה הוא עקרונות החיים הכתובים בה: "א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם." החוקים והמשפטים, שתי מילות מפתח שביחד יוצרות עקרונות  היוצרים תנאי חיים, או במילים אחרות זה בדיוק מה שנאמר בספר עקרונות: חשיבה שתואמת לעקרונות יוצאת מציאות מבוקשת. מציאות החיים לא נוצרת מאליה, יש מאין, למרות שלכאורה נדמה, למי שלא מבין, שאנחנו מבקשים ליצור מציאות מכלום, מחשיבה בלבד. אבל זה טעות. אין דבר כזה חשיבה בלבד, חשיבה זה המון, זה הכל או לא כלום, כי חשיבה יוצרת סוג של אנרגיה שמניעה תהליכי חיים, לטוב או לרע. יש לי בגינה שבשבת רוח; אם אין רוח היא לא זזה אבל ברגע שמתחילה רוח השבשבת מתחילה להסתובב ומבצעת עבודה . היא נכנסת לתהליך אנרגטי שיוצר תוצאות מוחשיות. כך בדיוק עובד תהליך החשיבה.

מהם העקרונות? העקרונות, החוקים והמשפטים הם הדלק שמניע את תהליך החשיבה שבאמצעותו אנחנו יוצרים לעצמנו מציאות חיים. עקרונות התורה הם עקרונות מאד ברורים שלחלק מאתנו עלולים להיראות נוקשים ומחמירים.   מה   שעושה אותם לישימים וברי ביצוע הוא תהליך הבחירה האישי, כך בכל דבר בחיינו, ברגע שאנחנו עוברים את שלב הבחירה ואנחנו מאמינים בבחירה שעשינו, כל משימה, כל השגת מטרה יהפכו לאפשריות מבחינתנו.

  הגורם החמישי שעושה את פרשת ואתחנן לכל כך חשובה: עקרונות התורה הם מאד ברורים, וכך גם השכר והעונש שבצדם: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם:  לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל.  כט בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם--תֵּלֵכוּ:  לְמַעַן תִּחְיוּן, וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן... וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.  כ כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן:  עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. "

 יש כאן שחור ולבן מאד ברורים שמה במבדיל ביניהם הוא עקרון הבחירה. כך גם בפיזיקה משפחתית; אמנם העקרונות והחוקים נראים פחות החלטיים ואולי פחות ברורים, אבל בתכל'ס זה עובד אותו הדבר; ברגע שבחרנו ואנחנו מנהלים את חיינו, את תהליך חשיבתנו, בהתאם לעקרונות אז התהליך האנרגטי נכנס לפעולה, הרוח מתחילה לנשוב וממלאת את מפרשי ספינת חיינו באנרגיה שמשיטה אותה אל הכיוון שנבחר בחשיבתנו. מתחילה להיווצר מציאות חיים שנוצרת ופועלת למעננו.

שבת שלום

 

  

 

 

 

 



 

27 יולי, 2012

 ח׳ אב תשע״ב

פרשת דברים מאת יזהר יערי

הנה הגענו לספר דברים, ולפרשה הפותחת אותו, פרשת דברים.

אלא שהשבוע הקרוב הוא השבוע של תשעה באב. ובעצם – תשעה באב זה מחר, כלומר הערב. קדושת השבת דוחה את האבל ליום ראשון. דוחה אותו, אך לא מקטינה את עוצמתו.

המסורת מייחסת לתשעה באב הן את חורבן בית ראשון והן את חורבן בית שני. אלה הידועים לכולנו. אך ליום זה מיוחסת גם הגזירה על "דור המדבר" אותו דור שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. ביום זה על פיח המסורת נכבשה ביתר ע"י הרומאים במרד בר כוכבא וביום זה נחרשה ירושלים ע"י הרומאים כדי למנוע את הקמת מחדש. בקיצור: יום רע, מר ונמהר.

מחר בערב תיקרא בבתי הכנסת מגילת "איכה". הצום יתחיל ויימשך כל היום. 2,000 שנה אנו מתאבלים על החורבן, ועדיין לא די לנו. 2,000 שנה בהם שינתה היהדות את פניה כמעט ללא הכר. בעשרות השנים האחרונות כבר כמעט הקמנו לנו את הבית השלישי. כמעט, כי לא בבית מקדש מדובר כעת. לא במרכז דתי אלא במדינה עצמאית שהיא ביתו של העם היהודי.

במהלך תשעה באב יקראו בבתי הכנסת פסוקים מספר ירמיהו. הנביא אשר פעל יהודה בימי החורבן. ירמיהו כמובן שולל עבודה זרה שפשטה בארץ, אך לא רק. בין שאר דבריו אומר ירמיהו כך: “כה אמר ה' אל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ושפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי...” . ועוד אומר ירמיהו: “הנה ימים באים … … ופקדתי על כל מול בערלה על מצרים ועל יהודה ועל אדום ועל בני עמון ועל מואב ועל כל קצוצי פאה הישובים במדבר כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב".

לא הייתי אומר כי כל בני ישראל ערלי לב הם. לא כל דבר שאומר הנביא בזעמו ובאמונתו היא אמת מקודשת. אבל אין ספק כי השלטון ערל לב הוא. לפני יומיים ישבתי עם עובדת סוציאלית, כדי לתאר לה את מערכות התמיכה הקיימות אצלנו בגבולות. “יש הבדל" היא אמרה לי "בין זכאים לניזקקים. לא כל מי שהוא ניזקק – הוא גם זכאי". ואני אנסה לתרגם: זכאות נקבעת על פי קריטריונים. ניזקקות היא עניין של מצב ושל תחושה. היא דבר סובייקטיבי. מי שאינו עוזר לזכאי שומר על כספי הציבור. מי שאינו עוזר לניזקק סוגר את שערי ליבו. ואם נסגור את שערי ליבנו, אם נהיה ערלי לב, אולי ננהג כחוק. אולי נוכל לאמר לעצמנו שהיינו בסדר. אבל משה סילמן ואחרים עדיין ישרפו עצמם בכיכרות.

המסורת אומרת כי בית ראשון חרב בשל עבודה זרה, ובית שני חרב בשל שינאת חינם. אינני יודע להגדיר מהי שינאת חינם. כל מי ששונא את האחר הרי בטוח שהוא צודק. ומאהבת חינם אני חושש לא פחות: כשמישהו מגלה אהבת חינם אני תמיד שואל את עצמו מה הוא מרוויח מזה. בית שלישי לא יחרב בגלל שינאת חינם. אבל מה יהיה עם הרוע המובנה מערכת?< מיה יהיה עם הפקיד שחושש יותר ממה שיגידו לו הממונים מאשר מסיבלו של האדם הפונה לעזרתו? מה יהיה עם הסדר הטוב, הנורא כל כך שהוא זורק אנשים לרחובות.

כן, הימים קשים עכשיו. יש המון איומים בטחוניים: נשק כימי על הגבול, מהפכות איסלאמיות מסביב. נשק גרעיני באיראן, ויש חשש אפילו באולימפיאדה לא כל כך נצליח. ויש גם משבר כלכלי. את הכסף שלקחנו (טוב, אל אנחו, מי שקיבל מאיתנו) לאירופה להשקיע אנחנו רואים נמס ונעלם. הכנו תוכנית כלכלית לשנתיים. תוכנית שכולם גמרו עליה את ההלל. עכשיו אנחנו צריכים עוד מיסים באמצע השנה, כי קשה.

ואם צריך להטיל מיסים – כדאי שהם יהיו על העניים ועל מעמד הביניים. כי העשירים כבר ימצאו דרך להתחמק, ואז מה עשינו חוץ מלהעשיר כמה עורכי דין וראוי ושבון (אם כי לא צריך לזלזל: גם זה חשוב).

ובינתיים צריך לזכור כי החוסן של מדינה נמדד ביכול שלה לתמוך בכלל אזרחיה. חלקות הנטל לא נוגעת לשירות הצבאי, ודאי לא לשירות הצבאי לבדו. חלוקת הנטל נוגעת להכל: ליכולת לשלם שכר דירה. למימוש הזכות להשכלה, לתשלום מיסים, לקבלת סיוע רפואי.

תשעה באב הוא יום הזכרון הלאומי הכללי שלנו. כל כך הרבה אסונות נקשרו בו. אבל מה שהיה היה. בעיני לפחות המטרה של ימי זכרון (כן, גם יום השואה) היא להיזכר במה שצריך למנוע, לא להתבוסס בצער. לעיתים נדמה לי שלא כך הדברים אצלנו: כבר אינני בטוח אם אנו מתאבלים על החורבן או מתגעגעים אליו. הערב, או מחר, אפשר לשיר את מילותיו של ירמיהו לפי מנגינה של באך(רצוי, אגב, בקנון): “מי ייתן ראשי מים/ועיני מקור דמעה. ואבכה יומם וליל/ חללי בת עמי".  אבל כדאי לזכור : אנחנו באמצע הקיץ וחם. גם זה מסימני סוף העולם: אף פעם לא היה חם כל כך. אבל ימי החום האלה הולכים ומתקצרים. מי שמפעיל מזגנים בחממה יודע: בשעות הצהריים הם כמעט כורעים תחת העומס. אבל הם מפסיקים לעבוד קצת יותר מוקדם בכל יום, ומתחילים לעבוד קצת יותר מאוחר ביום שלמחרת. כן, כמו שכל משטר יוצר את מחריבו – כן כל משבר בונה את פתרונו. ובלבד שאבן נשתל להביא את הפתרון הזה.

 

שבת שלום

 


 פרשת דברים, ח' באב תשע"ב, 27.7.12

נחשון בן דוד

א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.  ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.  ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם.  ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן--וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי.  ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.  ו יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.  ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.  ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.  י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.  יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.  יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.  יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.  יד וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.  טו וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם.  טז וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.  יז לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.  יח וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. 

 

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, המוקדש, רובו ככולו, לנאומי הפרידה של משה. 

ספר דברים הוא סיכום פועלו של משה כמנהיג, כמצביא וכאדם, בן אנוש, בעל חולשות אנושיות כמו כל אחד אחר. את הסיכום עורך משה במו פיו והוא מובא בגוף ראשון, מעין אוטו ביוגרפיה.

 

את פרשת דברים קוראים תמיד בשבת שלפני תשעה באב, שמכונה גם "שבת חזון" על שם - "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". ההפטרה של הפרשה עוסקת באמת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בשלהי בית ראשון: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו - ישראל לא ידע, עמי לא התבונן... שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים... יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מצב זה הוביל לגלות עשרת השבטים, ויותר מאוחר לחורבן הבית. שבת חזון היא השבת האחרונה משבתות תלתא דפורענותא. היא חלה באמצע תשעת הימים, ולאחריה מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב, שנוהגים בו מנהגי אבלות מיוחדים. פרשת השבוע של שבת זו היא תמיד פרשת דברים. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביאר את השם "שבת חזון", על דרך הרמז, בכך שבשבת מראים ליהודי את בית המקדש, על מנת לעודדו לשפר את מעשיו ולזכות לבנין הבית.

קשה להשתחרר מהנטייה המתבקשת לבחון את פרשת דברים וההפטרה שלה  בהקשר של האקטואליה בת זמננו, לדברים המתרחשים ממש בימים אלה. אנחנו נמצאים שנה בדיוק לאחר מחאת האוהלים, מחאת הרופאים, מצוקת המעמד הבינוני וההקשרים של כל אלה אלו הם אולי רק הסימפטומים של המצב הרוחני הקשה שבו אנחנו נמצאים כמדינה. החיבור בין ההון לשלטון, ההתעלמות המוחלטת של השלטון ממצוקות העם, השחיתות הבלתי נסבלת שפשטה בקרב נבחרי העם, הניסיונות ליחס את קולות המחאה למניעים פוליטיים, כל אלה הם מתכון לאסון.

למרבה הצער נראה כאילו שום דבר לא השתנה, נראה כאילו המחאה מלפני שנה נפלה על אוזניים  ערלות, אין מי שמקשיב, אין מי שלוקח לתשומת לבו. הממשלה היא ממשלה האטומה לרחשי לב הציבור, ואם לפני שנה דיברנו על מחאה שקטה, תרבותית הרי היום כבר היינו עדים מחאה אלימה, ולמרבה הטרגדיה נוספה למקומותינו תסמונת נוספת, "תסמונת סילמן", אנשים קשי יום ופגועי ביורוקרטיה שלטונית מציתים עצמם ברחובות.

ראש ממשלתנו עסוק בלפרק את מפלגת קדימה, לרקוח קומבינות פוליטיות, להבטיח לנוטשי קדימה כיסאות וכיבודים פוליטיים שיעלו לנו, משלמי המיסים, מיליוני שקלים. מה עוד יכול לקרות כאן שעוד לא קרה, והנה, למרבה הפלצות והזוועה, שוב פרשת מין של בעל שררה שמסעירה את המדינה ומסיטה את מבטנו מהדברים החשובים באמת. כאילו לא הסתיימה כאן רק לפני שנה פרשת הנשיא שאנס, הנה אנחנו מקבלים פרשה חדשה של מפקד מחוז במשטרה שנאשם בעבירות מיניות.

כל דבר הוא מיקרו קוסמוס של משהו גדול ממנו, ולמעשה בכל אחד מאתנו חבוי כל העולם כולו. דברים שקורים לנו כפרטים במערכת המשפחתית יכולים לשקף לנו מציאות מסוימת שנמצאת סביבנו, וכאשר המציאות הסובבת היא לא טובה זה משפיע על המערכות האישיות שלנו וגורם לשיבושן. כשם שתפקידם של זוג הורים הוא לתמוך בילד שלהם, מתוך תחושה ואמונה שאם נעשה זאת נכון הוא ימצא בעצמו את הכיוון להתפתחותו, כך תפקידנו כאזרחים לתמוך בממשלה, לסמוך עליה שתדע לאן היא מובילה אותנו. התמיכה לא ניתנת באופן אוטומטי מעצם עובדת היותנו אזרחים הכפופים לשלטון. היום אנחנו יודעים שזה לא עובד גם במשטרים דיקטטוריים, ועל אחת כמה וכמה זה לא עובד בדמוקרטיה.

הנה לפניכם ציטוט של דברים שכתבי לפני שנה בדיוק: "ימים יגידו לאן מועדות פנינו ולנו לא נותר אלא לקוות שגל המחאה השוטף אותנו היום יביא עמו שינוי מתבקש הכרחי, לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחום שבינינו לבין עצמנו, שאם לא כן הוא יהיה סתם גל עכור שנזקו יהיה רב מהתועלת שבו." נראה שבאמת דבר לא השתנה, להפך הדברים נעשו גרועים בהרבה.

מנהיגות ואנושיות

נחזור למנהיגותו של משה כפי שהיא משתקפת בפרשת דברים: מעניין שמשה, שבתחילת דרכו הוצג כאדם כבד לשון וחסר ביטחון ביכולת שלו, מתגלה באחרית ימיו כמנהיג חדור ביטחון עצמי, בעל לשון ברורה ורהוטה שאינו מהסס לדבר גם על חולשותיו:

" א,ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם... א,יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. "

וגם במשפט הבא: " א,לז גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם.

כל כך אנושי, כל כך אמיתי, מצד אחד מודה משה שהמשא שהוטל עליו היה גדול מדי ולכן הוא התחלק בו עם ראשי השבטים, ובהמשך מטיל משה את האחריות לכישלונו היחיד, כשלון שבגללו גם הוא לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת, על העם " גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם."

 

העולם נוצר בדיבור והעולם, כפי הנראה, יחרב בדיבור ולכן עדיפה אולי השתיקה על המלה, על המלל, כי כך אולי נדחה את הקץ, את רוע הגזירה.

בית ראשון חרב בשל שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בית שני חרב בשל שנאת חינם. נראה כי עבירה אחת של שנאת חינם שקולה כנגד שלוש עברות. במקומותינו, במדינת ישראל המחודשת קיימות בכפיפה אחת, להערכתי, כל ארבעת העבירות שהזכרתי, ואם כן לאן אנחנו הולכים מכאן? האם, כדברי שר הביטחון, תקיפה באיראן עדיפה על איראן גרעינית? אני לא יודע, אבל אני משקשק מפחד, אני מפחד שהצמד נתניהו את ברק יגרמו לחורבן המדינה היהודית בגאווה של צודקים, בעושר של כלכלה נכונה ויציבה, ובתחושת כוח וחוסן צבאי שהלוואי והיה לנו כמותו ערב מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על מלחמת העצמאות.

 

משה צמח עם המנהיגות. אדם שצומח עם המנהיגות מגיע, ברבות הימים, לדרגת התפתחות מאד גבוהה אשר בה הוא אינו רואה יותר בכישלונותיו משהו מאיים אלא משהו בונה, בונה אישיות ובונה מנהיגות. משה לא בחר במנהיגות כדרך חיים, היא נכפתה עליו והוא נכנס תחת עולה והתפתח עמה. לכן אולי הוא מוכן לחשוף את חולשותיו, להודות בקשיים ובטעויות שהוא עשה. יש בזה ענווה וצניעות. אדם שבוחר במנהיגות כדרך חיים, כייעוד, חייב להיות ענו וצנוע שבעתיים, כי אם לא כן המנהיגות תפגע בו כחרב פיפיות; ובעניין ענווה וצניעות מן הראוי אולי שמנהיגנו ייקחו דוגמא ממשה, ואין עיתוי יותר מתאים לכך מהיום, לאור מה שקורה במקומותינו וגם לאור העיתוי הכרונולוגי, "שבת חזון", ערב תשעה באב.

 

שבת שלום

 

 

 

 

 

 

 

 



  פרשת השבוע  -   "מטות - מסעי", א'  באב תשע"ב, 20.7.12

נחשון בן דוד

 

  פרשות מטות – מסעי הן שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר. ברוב השנים הן נקראות ביחד על מנת שבשבת שלפני תשעה באב תיקרא פרשת "דברים".

פרשת מטות, במדבר ל'-ל"ב, עוסקת בכל מה שקשור בנדרים והתרתם, במלחמה כנגד מדיין ובהתנחלות ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי. 

 

הדיבור הוא מותר האדם משאר בעלי החיים

 

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או ישבע שבועה  לאסור איסור על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה."

 

 הדיבור הוא מותר האדם משאר בעלי החיים בעולם, בכוחו של האדם להשפיע ולברוא במוצא שפתיים יש מאין ועל כן התורה מזהירה להישמר מנדרים ושבועות.

 

"בכל מחשבה יש אנרגיה", וכל דיבור הוא תוצאה של סוג כלשהו של מחשבה, ולכן בכל דיבור יש אנרגיה. התהליך המחשבתי, הוא היוצר את תהליך הדיבור, ומכאן שהתהליך המחשבתי, וכמוהו גם תהליך הדיבור, הם תהליכים אנרגטיים (בהשראת עקרונות, פתח דבר).

 

על האדם לדעת שעל ידי נדר  ושבועה הוא עושה מעין מעשה בפוטנציאל שצריך להגשים את מימושו.

חז"ל מכנים את האדם "רוח ממללה" כלומר, ההבדל בינו לבין שאר בעלי החיים הוא בכוח הדיבור. את הקבוצות בעולמנו מחלקים לארבעה: חי, צומח, דומם ומדבר. האדם ניכר בדיבורו וזהו עצם מהותו. למעשה העולם נברא בדיבור: "...ויאמר אלוקים יהי אור". האדם נברא בצלם אלוקים ומתוך כך הוא יורש ממנו את תכונותיו ואת מידותיו, לכן יש בכוחו של האדם להשפיע ולברוא במוצא שפתיים יש מאין, ועל כן התורה מזהירה מנדרים ושבועות כי זה כל האדם.

 

  בספר עקרונות מוסברים עקרונות התהליך המחשבתי   והשפעתו העצומה על חיינו.                    הדיבור הוא בעצם תוצר של מחשבה, סוג המחשבה קובעת את סוג הדיבור, ולכן, אם נשכיל לשלוט במחשבות זה יוביל מאליו גם לשליטה על הדיבור. כדאי לזכור שמכיוון שהגורם הדומיננטי בנו היא החשיבה לא תמיד הכרחי לבטא אותה דווקא בדיבור ולא בכדי נאמר "סייג לחוכמה שתיקה".

 

 

רבות מדמויות המפתח המקראיות, אשר הוזכרו בפרשות הקודמות, לא זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל  שפגעו בכוח הדיבור, כלומר, עשו שימוש לא נכון ומזיק בדיבור ולכן נענשו. מרים מוציאה לשון הרע על משה ולכן היא לוקה בצרעת, מחלה המבודדת אותה ומוציאה אותה אל מחוץ למחנה. המרגלים מוציאים את דיבת הארץ, חטא שלא נסלח להם, ועל כן כל אותו דור מת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ. משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו ואמר לעם "שמעו נא המורים", חטא בלשונו ועל כן נענש ולא נכנס אל הארץ.

 

גם תחילת הגלויות היתה בגלל לשון הרע, יוסף מוציא דיבה על אחיו ועל כן הם מוכרים אותו למצרים, דבר המביא לאחר מכן לגלות מצרים הארוכה, גלות של עבדות. גם הגלות האחרונה קרתה בגלל שנאת חינם ששרתה בכלל ישראל. שנאת חינם נוצרת בשל מחשבה רעה.

 

 אנשים ממעטים לקחת אחריות על צורת החשיבה שלהם, ובמקרים רבים הם גם לא לוקחים אחריות על אופן הדיבור שלהם, ובכך הם יוצרים לעצמם ולזולתם מציאות לא טובה.   המציאות היא השתקפות של התהליך המחשבתי שלנו ובעצם המחשבה יוצרת את מציאות חיינו. את המציאות של חיינו יש בכוחנו לבנות אם נלמד לקחת אחריות על מחשבותינו ונתעל אותן לכיוונים הרצויים לנו. אדם שלוקח אחריות על מחשבותיו ילמד גם לקחת אחריות על דבריו, כי "חיים ומוות ביד הלשון". אדם שאינו מקיים את דבריו, נחשב לאדם פחות והביטוי לכך הוא "אין לו מילה". כלומר, מי שאינו מסוגל לעמוד אחר מוצא פיו משהו בו פגום.

 

 תקופת בין המצרים - התקופה שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראת תקופת בין המצרים. זאת התקופה שבה קרו כל האסונות הגדולים של עם ישראל, (פריצת חומות ירושלים, חורבן שני הבתים ועוד, ולכן העיקרון שאני מדבר עליו בהמשך הוא כל כך חשוב, הן למשפחה ולפרט והן לכלל הציבור, לעם. בתקופת בין המצרים מומלץ שלא לבצע שום דבר בעל חשיבות,לא להינשא, לא לקבל החלטות כלכליות, לא לעבור דירה, לא לשנות מקום עבודה, להקפיא מצב. פשוט להיות במצב של המתנה וחשיבה חיובית ולתת לתקופה הקשה הזאת לחלוף.

 

עקרון האחדות

עקרון האחדות הוא תנאי מפתח לקיומו של עם ישראל, ולהבנתי הוא מתקיים גם בין עקרונות פיזיקה משפחתית. עקרון זה בא לביטוי בפרשת מטות כאשר בני שבטי   ראובן גד באים למשה ומבקשים ממנו לאפשר להם להתנחל בעבר הירדן המזרחי, למרות ששטחים אלה לא נכללו בתחום נחלתם המיועדת של בני ישראל. " במדבר פרק לב: א וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה.  ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן.  ד הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה.  {ס}ה וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן."

 בפועל, מבקשים ראובן וגד לאפשר להם להיפרד משבטי ישראל ולהתנחל בחבל ארץ שנכבש עוד קודם לכן מידי סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.  צריך לזכור שהמשימה החשובה של כיבוש הארץ עדיין לא נעשתה ולכן מתעורר בלבו של משה חשש שבהתנחלותם של בני ראובן וגד תתחיל התפוררות האחדות של עם ישראל, הם לא ירגישו מחויבות כלפי שאר השבטים, ודבר זה יפגע   בסופו של דבר בכל ישראל ויגרום להתבוללותם. אגב, בפועל, בלי קשר לראובן וגד, זה אמנם מה שקרה וגרם לחורבן ישראל. ההיאחזות החלה להתפורר עם המרד של ירבעם בן נבט, שמרד באחאב בן שלמה, ובהמשך נוסדו שתי ממלכות נפרדות, יהודה וישראל. בסופו של דבר ההפרדה בין שבטי ישראל והיריבות שנוצרה ביניהם הקלה על האשורים, ובהמשך על הבבלים את כיבוש הארץ ואת השמדת הממלכות בשיטת הסלאמי, קודם ממלכת ישראל ולאחריה ממלכת יהודה.

משה מבין שהתנאי לקיומו של עם ישראל הוא עצם אחדותו כעם והמחויבות ההדדית בין השבטים, והוא מעלה את הסוגיה הזאת לפני נשיאי ראובן וגד.  הוא אף מביא בפניהם את דוגמת האחדות שנסדקה בפרשת המרגלים, כאשר חלק מהעם קיבל פיק ברכיים וחשש מהכניסה לארץ ואילו חלק אחר תמך בעמדת יהושע בן נון וכלב בן יפונה: " ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה.  ז וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה.  ח כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ.  ט וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְבִלְתִּי-בֹא, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה.  י וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר.  יא אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:  כִּי לֹא-מִלְאוּ, אַחֲרָי.  יב בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הַקְּנִזִּי, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן:  כִּי מִלְאוּ, אַחֲרֵי יְהוָה.  יג וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה.  יד וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל.  טו כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם"

בפיזיקה משפחתית עקרון האחדות הוא עיקרון בסיסי, שכן אנחנו מדברים על הצלחה המותנית בהתפתחות בשניים, בזוג.   הרעיון המרכזי שעומד מאחורי פיזיקה משפחתית הוא התפתחות הפרט בשניים, כלומר, ההתפתחות שלי כפרט מותנית בהתפתחות אדם נוסף שנמצא עמו כפרטנר. מכאן ברור שעובד כאן עיקרון האחדות שפועל גם במקרא ובא לביטוי באחדות שבטי ישראל ובאמונה משותפת באל אחד. כל ניסיון להפריד בין השבטים עלול לגרום לאסון או לחורבן, כפי שכל מצב של כיוון התפתחות נפרד של אחד מבני הזוג, כיוון שאינו לוקח בחשבון את בן הזוג השני, עלול לגרום למשבר, נפילה ולעצירת ההתפתחות. שוב, מן ההיסטוריה שלנו: חורבנה של ממלכת ישראל וגלות עשרת שבטי הצפון בידי האשורים בשרו את החורבן הצפוי לממלכת יהודה בידי נבוכדנצר הבבלי.

ראובן וגד מבינים את המחויבות שיש להם כלפי אחדות כלל ישראל והם מקבלים על עצמם התחייבות לקחת חלק בכל מלחמות ישראל: " טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ.  יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.  יח לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ.  יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה:  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. "

התחייבותם של ראובן וגד מרצה את משה והוא מאשר להם להתנחל ממזרח לירדן, ובכך גם נשמרה אחדות העם, הסיפור הזה ממחיש לנו כיצד שני שבטים, שיצרו ביניהם זוגיות פונקציונאלית לצורך השגת מטרה משותפת, השיגו את מטרתם וקיבלו את נחלתם מבלי להפר את האחדות הכללית של העם: " כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה.  כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו.  כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי יְהוָה.  כג וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה; וּדְעוּ, חַטַּאתְכֶם, אֲשֶׁר תִּמְצָא, אֶתְכֶם.  כד בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ.  כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.  כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ--יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.  כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה--לַמִּלְחָמָה:  כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר.    

עיקרון האחדות מופיע מספר פעמים במקרא, למשל בסיפור פילגש בגבעה בספר שופטים, ובהמשך במלחמת שאול הראשונה, כאשר שאול מבתר בן בקר ל-12 חלקים ושולח אותם אל כל שבטי ישראל. בכל מקום שבו עקרון זה נשמר צלחה דרכם של בני ישראל והם השיגו מטרתם. בכל מקום שהוא הופר הם הפסידו ונחלו תבוסה.

עקרון האחדות במשפחה המורחבת.

לכאורה, כל אחד מאתנו אחראי על "חלקת אלוהים הקטנה שלו", משפחתו הגרעינית. בפועל זה לא ממש עובד כך. כמובן שאין ביכולתנו להשפיע ולנווט את כל מה שסביבנו, כל מה שקורה במשפחתנו המורחבת, כל אחד מאחינו הוא אדון לגורלו ומנווט את חייו כראות עיניו. למרות זאת יש בידינו כוח השפעה. הוא נמצא בחשיבה. ככל שנרבה במחשבה של תמיכה כלפי כל היקרים לנו, כולל הרחוקים שבהם, תוצאות החשיבה והתמיכה יחזרו אלינו ויקרינו על מעשינו יתר הצלחה ויאיצו את התפתחותנו. לכן, אני ממליץ לכל אחד ואחת לא להתמקד רק בבן/בת זוגו ובהתפתחות משפחתו הקטנה, אלא להרבות בחשיבה טובה ובתמיכה כלפי כל מי שמקורב אליו וקשור אליו בקשר דם כלשהו, שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה", ולא בכדי.

פרשת מסעי, במדבר לג-לו,  

א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן.  ב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.  ג וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה--לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם.

פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בספר במדבר, ומסכמת את כל התקופה שעברה מיציאת מצרים ועד הכניסה אל ארץ ישראל. בפרשה מחולקות הנחלות לשבטים, נקבעים גבולות הארץ. נראה כי עם ישראל, בהנהגת משה ואהרון, הגיע אל מחוז חפצו, אל הארץ המובטחת. זאת גם הפרשה האחרונה שבה הגורם הדומיננטי המנהל את "המופע" הוא הקב"ה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-אַתֶּם בָּאִים, אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.  ג וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה.  ד וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה.  ה וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה.  ו וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם.  ז וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר.  ח מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה.  ט וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן.  י וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה.  יא וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  יב וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב.  יג וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה.  יד כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי, לְבֵית אֲבֹתָם, וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי, לְבֵית אֲבֹתָם; וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, לָקְחוּ נַחֲלָתָם.  טו שְׁנֵי הַמַּטּוֹת, וַחֲצִי הַמַּטֶּה:  לָקְחוּ נַחֲלָתָם, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ--קֵדְמָה מִזְרָחָה. "

ספר דברים שבא אחרי ספר במדבר הוא כולו פיאנלה המוקדשת למשה בלבד, ובו הוא מסכם את שליחותו ומפיק את לקחיו בנאום הארוך ביותר שננאם אי פעם.

פרשת מסעי גם עוסקת בהרחבה בדינו של אדם שנטל, בשוגג או בכוונה תחילה, את חייו של אדם אחר.

"ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן.  יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.  יג וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ--שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה לָכֶם.  יד אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה.  טו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, לְמִקְלָט--לָנוּס שָׁמָּה, כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  טז וְאִם-בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יז וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יח אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ. 

פרשת מסעי נקראת בשליש האחרון של "ימי בין המצרים" סמוך לתשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש ואסונות נוספים שקרו לעם ישראל.      

 לזוגיות יש כוח אדיר, כוח של בניין והתפתחות, ולצדו כוח של הרס, חורבן ואובדן חיים. ביום נישואינו אנחנו חוגגים ואבלים בעת ובעונה אחת. אנחנו שמחים בשל הקמת בית חדש, בשל ברית של זוגיות שנכרתת, שאמורה לגדול ולהתפתח. אנחנו אבלים כזיכרון לחורבן בית המקדש, שוברים כוס ואומרים "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני"; אבל זה לא רק זיכרון בלבד; החופה, שהיא בעצם סוכה רעועה, כסוכתם של בני ישראל שיצאו ממצרים, והכוס הנשברת, באים לנו כתזכורת לאחריות הגדולה המוטלת עלינו.       בברית הנישואין עדיין לא נבנה ביתנו, במקרה הטוב הונחה אבן הפינה, אבל עבודה רבה לפנינו ואם לא נדע לטפח את הזוגיות, אם לא נדאג להציב לפנינו מטרות התפתחות ראויות ומשותפות, אם לא נקשיב זה לזו, נוביל ונתמוך זה בזה, היא עלולה להתנפץ ולהתרסק כמו הכוס שמתחת רגלינו וליפול כמו החופה הרעועה שמעל ראשנו.

מבחינת התורה, אין סעיף של הריגה. אדם שנטל את חייו של אדם אחר נקרא רוצח. הוא יכול להיות רוצח במזיד, שדינו מוות (על ידי בית הדין או על ידי המלכות), והוא יכול להיות רוצח בשוגג (שדינו גלות), אך בשני המקרים מוטל עליו הקלון של רוצח. התורה מחנכת לאחריות יתרה בחיי אדם.

כך גם בזוגיות ובמשפחה, האחריות היא מאד גדולה ומוטלת עלינו בלבד. מי שמנסה להטיל את האחריות למצב הזוגיות שלו על רב או יועץ כזה או אחר, או להבדיל על הבנק או ביטוח לאומי או מס הכנסה, עושה מעשה לא אחראי שבסופו של דבר יפגע בו עצמו, בבת זוגו ובבני ביתו.

לפני כשבועיים שרף עצמו אדם בהפגנה בתל אביב כהתרסה על יחס בלתי נאות ושרירותי שהוא קיבל לכאורה מהביטוח הלאומי. זאת טרגדיה גדולה ועובדה ידועה היא כי הבירוקרטיה בישראל היא רעה חולה. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי לחשוב שלא כל מה שפורסם בתקשורת היא האמת לאמיתה באותה פרשה עצובה, ואולי כדאי לנו גם לשאול מה היה חלקו ואחריותו של האיש במצב העגום שאליו הגיע. זה שווה מחשבה.

 

שבת שלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


פרשת פנחס, כ"ג בתמוז תשע"ב, 13.7.12

נחשון בן דוד

ַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.  ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--לְבֵית אֲבֹתָם:  כָּל-יֹצֵא צָבָא, בְּיִשְׂרָאֵל.

נב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נג לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.  נד לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ:  אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.  נה אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ:  לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ.  נו עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט.  {ס}

כח בְּנֵי יוֹסֵף, לְמִשְׁפְּחֹתָם--מְנַשֶּׁה, וְאֶפְרָיִם.לג וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים--כִּי אִם-בָּנוֹת:  וְשֵׁם, בְּנוֹת צְלָפְחָד--מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.   

 

·         בהמשך לתיאור חטא בעל פעור שבפרשה הקודמת (בלק), פינחס מקבל שכר מה' על מעשה הקנאות שעשה, שהביא לעצירת המגפה: "הנני נֹתן לו את בריתי שלום". ה' גם מצווה את משה רבנו ואת עם ישראל להילחם במדין ולנקום על הרעה שגרמו.

·         לקראת הכניסה לארץ ישראל וחלוקת הנחלות נערך מפקד נוסף של בני ישראל, לפי משפחות.

·         פרשת בנות צלפחד: בנות צלפחד קובלות על כך שלפי החוק הפורמלי לא יקבלו נחלה. ה' נענה לפנייתן וקובע שגם נשים יוכלו לנחול נחלה, אם אביהן מת בלא בנים.

פרשת פנחס היא הפרשה השנייה באורכה בתורה והשמינית בספר במדבר. פנחס בן אלעזר הכהן, נכדו של הארון מקבל תגמולן על מעשה רצח, דבר המנוגד לדיבר הראשון. פנחס הורג את זמרי בן סלוא, ראש שבט שמעון על כך שביקש לשכב עם אשה מדיינית פתח אוהל מועד.

למרות מעשה הרצח פנחס נחשב לצדיק וקיבל גמול מה' מכיוון שבמעשהו הוא הציל את עם ישראל מהתבוללות.

הסיפור המעניין בפרשה בעיני הוא סיפורן של בנות צלפחד. כתבתי על בנות צלפחד לפני שנתיים בדיוק ואני חושב שהמעשה האמיץ שלהן הוא לא פחות אקטואלי ומעניין גם היום. אז תקראו ותחכימו וגם תהנו, בקובץ המצורף.

האנרגיה של כוח המחשבה והאמונה

 

תארו לעצמכם את הסיטואציה: עם ישראל חונה ממזרח לירדן, ערב הכניסה לארץ ישראל ומשה, בפעולתו המנהיגותית האחרונה, מסיים לחלק את הנחלות בין השבטים השונים. כל הכהנים ונשיאי השבטים עומדים לפני אוהל המועד ומשה עומד לפניהם.

 והנה, יוצאות לפתע  מתוך הקהל חמש נשים אחיות ונעמדות לפני כל המכובדים ומול כל העם ותובעות לעצמן נחלה, בשם אביהן שנפטר במדבר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ולכן, לפי המנהג השבטי הקדום, אמורה נחלת אביהן להיות מחולקת בין אחיו. לדעתי, חמשת האחיות מדברות ביניהן ומגיעות להסכמה שנחלת אביהן צריכה לעבור לידיהן, וכי אין סיבה שזכויותיהן כיורשות יפגעו בגלל שאין להן אחים.

חשבתם איזה אומץ ונחישות החלטה דרושים בעולם פטריארכאלי גברי ושבטי כדי להתייצב, חמש נשים, מול כל העם ומנהיגיו ולהעלות דרישה המנוגדת למנהגי השבטים? להתריס כנגד כולם. יש כאן ללא ספק שילוב מנצח של חמש אחיות ששמו לפניהן מטרה וחתרו אליה מבלי לפחד, מתוך נחישות ואמונה גדולה. האנרגיה המחשבתית שלהן יצרה את המציאות שנוצרה בהמשך.

 

מה מניע את אותן אחיות אמיצות?

בנות צלפחד מבינות שמי שזוכה לנחלה בארץ ישראל זוכה לחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא. לא בכדי התורה מציינת שיעקב קנה חלק בארץ ישראל ב"מאה קשיטא" וזאת מהסיבה שקניין בארץ עומד לעולם הבא, קניין יעקב היה בשכם, מקום קבורתו של יוסף.

בנות צלפחד, בראיית מטרה גדולה, מבינות שאם הן יצליחו לקבל נחלה בארץ ישראל הן בעצם משאירות ירושת נצח לבניהן ולכל הצאצאים אחריהן, ולכן הן פעלו במשותף, במודל המשולש המשפחתי, וחיזקו בכך אחת את השנייה. הכוח הזה נתן להן את האומץ הבלתי רגיל כדי להתייצב מול משה וכל העם ולדרוש את שלהן, תוך לקיחת סיכון עצום של ערעור מוסכמות שבטיות עתיקות יומין, דבר שהיה עלול לעורר עליהן זעם רב.

 

מנהיגותו המופלאה של משה

משה זקן ובא בימים, הוא יודע שברגע שתיגמר חלוקת הנחלות הוא יסיים את תפקידו עלי אדמות ומטה המנהיגות יעבור אל יורשו, אל יהושע בן נון. ואמנם, מיד לאחר סיום העניין עם בנות צלפחד נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך". כלומר, משה לא זוכה להיכנס אל הארץ, הוא צופה בה מרחוק ואליה לא בא.

משה היה יכול להתעלם מהדרישה החצופה של בנות צלפחד, להשאיר את המנהג העתיק על כנו ואיש לא היה טוען כנגדו, אבל במקום זאת הוא מקשיב להן ומביא את עניינן לפני ה', כלומר הוא נותן להן אפשרות להתייצב לפני הערכאה הגבוה ביותר כדי לקבל פסיקה שלא ניתן לערער עליה. משה מבין שלגבי נחלה בארץ ישראל רק הקב"ה יכול להכריע כי הארץ היא ארצו של הקב"ה "כי גרים ותושבים אתם עימדי".

 

זכותן הרוחנית של בנות צלפחד זיכתה אותן בנחלה.

פעמים רבות אנחנו מדברים בפיזיקה משפחתית על השגת מטרה בשתי משמעויות, פיזית ורוחנית. אנחנו לומדים ש-ג' רואה בעיני רוחה מטרה רוחנית בעוד ש- ז' רואה בעיני רוחו מטרה פיזית – " בית של תפוח" בעקרונות, וגם בספר בנייה זה מופיע מספר פעמים.

בסיפור של בנות צלפחד מופיע בדיוק העניין הזה. אינני יודע, וגם לא מוסבר, מה היתה חלוקת התפקידים ביניהן, אבל כנראה שהיתה. מה שברור הוא שבזכות הדרך שבה הן פעלו, שהיא פיזיקה משפחתית במיטבה, הן זכו להשיג את המטרה בשתי משמעויותיה: במשמעות הפיזית הן זכו לקבל נחלה בארץ ולבנות בה בתים להן ולבניהן. את הנחלה הפיזית הן זכו לקבל מכוח הירושה – נחלת אבות. הן זכו גם לקבל "נחלה רוחנית", לזכות בחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא, ולזכות בכך גם את צאצאיהן  אחריהן. יותר מכך, מעשה זה של בנות צלפחד זיכה אותן   שהתורה הזכירה את שמותיהן, הן זכו לנחלה, תרתי משמע, קבעו הלכה  לדורות והתחברו לאותיות התורה. אם חסרה אות אחת משמן של בנות צלפחד הרי ספר התורה כולו פסול. איזה נחלה רוחנית יכולה להיות נעלה יותר  מנחלת נצח בתורה?

 

מי היו האחיות האמיצות לבית צלפחד?

בנות צלפחד היו דור רביעי למנשה, אחיו של אפרים, בניו של יוסף, כלומר, דור חמישי ליוסף הצדיק, בנו של יעקב. לא בכדי מציינת התורה את ייחוסן ליוסף הצדיק. יוסף זוהה במצרים כ"איש עברי" שהגיע מארץ ישראל. גם כאשר הוא עלה לגדולה הוא לא טשטש את מוצאו העברי ותמיד התגאה בזהותו ובמוצאו היהודי, ישראלי.

כאשר פגש יוסף את יעקב אביו ואת אחיו,  הוא השביעם "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה". יוסף ביקש להיקבר בארץ ישראל למרות שבמצרים חלקו לו כבוד גדול ורצו לבנות לו פירמידה; עוד בחייו ראו בו המצרים אל.

הגאולה של עם ישראל היתה מותנית בהעלאת עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל, ואכן, משה רבנו ולקח את ארונו של יוסף מהיאור ובמשך 40 שנה ארון יוסף נישא במדבר בסמוך לארון הקודש, ובסופו של דבר הוא מובא לקבורה בנחלת יעקב בשכם. אהבת יוסף לארץ ישראל זיכתה אותו בשתי נחלות עבור בניו, אפרים ומנשה.

בנות צלפחד הן בנותיו של מנשה שנחלתו ברמת הגולן. הן עומדות מול משה והעם ותובעות נחלה בארץ ישראל. עמידה גאה זו, "ותעמודנה", בנחישות ואמונה גדולה שאותן הן ירשו מיוסף, אביהן הקדום, שמסופר עליו שכאשר בא אביו לבקרו לקח אותו והעמידו לפני פרעה, והציגו כאביו: "ויעמידהו לפני פרעה..." עמידה גאה של זקיפות קומה.

 

אז מה היה לנו כאן?

שילוב מנצח של חמש אחיות, מטרה גדולה וברורה, אמונה גדולה, נחישות החלטה וזקיפות קומה.

זאת בעצם הנוסחה של פיזיקה משפחתית – זוג (או קבוצה פונקציונאלית), 0 – 1,  A.

 

שבת שלום.

 

 

 

 


‏13 יולי 2012

‏‏‏‏‏‏‏כ"ג תמוז תשע"ב

פרשת השבוע - פרשת פנחס
מאת יזהר יערי

לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, יש לי נטיה להיכנס לפוליטיקה כשאני עוסק בפרשת השבוע. אולי משום שזה מעניין אותי, ואני מניח שזה צריך לעניין את כולם.  האמת, פעם אמר לי אילן פריש:  פוליטיקה לא צריכה שאנשים יתעניינו בה. היא כבר מתעניינת באנשים בעצמה.

אבל השבוע הזה הגענו לעוד אחד מהפיקים האלה, נקודות השיא, שבהן אי אפשר בלי. האמת – היה מעניין, אפילו משעשע. כמובן עד לרגע שמבינים שהבדיחה היא על חשבוננו, או שבעצם אנחנו בעצמנו הבדיחה.

קריאות השמחה "הוא זכאי הוא זכאי" (טוב, לא ככה קראו, רק הציעו לפרקליט המדינה להתאבד) שבהן קיבלו את פני רוה"מ לשעבר משכיחות ליותר מרגע את פסק הדין האמיתי שאומר: הוא זכאי ברוב האשמות, אבל הוא זכאי בהן מחמת הספק. מעניין, אמר פעם יוסף בורג המנוח, מעולם לא יצאתי זכאי. הוא, אגב גם לא יצא זכאי מחמת הספק. אבל אהוד אולמרט, שנהנה מנסיעות לחו"ל במחלקה הראשונה (ואני, בעוונותי, לא יודע איזו מחלקה עדיפה: מחלקה ראשונה או מחלקת עסקים? אני בסה"כ מקווה לקבל את הארוחה הצמחונית שביקשתי, ולשבת אם אפשר ליד החלון, בבקשה). הוא נהנה גם מאוסף עטים מרשים ומסיגרים. עכשיו הוא נהנה עוד יותר: הוא גם נהנה מהספק. לאן ירדנו כאשר מי שיצא זכאי מחמת הספק נראה לנו, בינינו לכולנו, עדיף על מי שמנהיג אותנו כיום.

ויש כמובן את החרדים: "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן לאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל". סליחה. זה לא מהעיתון השבוע, זה מפרשת השבוע, פרשת פנחס. במדבר, כו' ג'-ד'. כן ככה כתוב בפרשה: כל מי שמלאו לו עשרים יוצא צבא הוא, ולו מובטחת נחלה בארץ המובטחת. יש אגב חריגים. בעצם – חריגות. בנות צלפחד מחלה נעה וחוגלה ומילכה ותרצה. הן, שאין להן אח ואביהן מת, מבקשות למרות שאינן יוצאות צבא לקבל נחלה גם הן. והן אכן זוכות לנחלה כזו, אם כי באופן מופחת מעט (נחלת אביהן תחולק ביניהן). ומה עם שבט לוי, הכוהנים? "... כי לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל". בני לוי יצטרכו להסתדר עם מה שיקבלו בתור כוהנים. נחלה, בסיס איתן לבית ולפרנסה – לא תהיה להם. לזכויות היתר נוספות גם חובות מסויימות. ניתן למצוא פסוקים מפורשים יותר בהם מודגשת חובת השירות הצבאי על בני עשרים ומעלה. ניתן למצוא גם את גערתו של משה בבני גד ראובן וחצי המנשה המבקשים ליטול את נחלתם ממזרח לירדן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" לבני השבטים יש תשובה טובה, אבל היא לא רלוונטית לימינו.

אך כדאי לציין כאן: מי שמגיע לויכוח על הנושא אין טעם שיצטט את הכתוב. מדוע? כי מדובר בפשט. לא בדרש. אם תביטו טוב טוב במילים "מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל" תמצאו בין במילים "צבא" ל"בישראל" עוד מילה אחת, שאני נוהג לכתוב אותה באות אחת. ה', ולאמר אותה במילה אחרת – אדוני. לא מצאתם? נו. זה ברור. ראשית משום שלא למדתם בישיבה. שנית משום שלא קראתם בספר הנכון. איננו חיים עוד לפי התורה. אנו חיים לפי התושב"ע, שנכתבה בספרים מאוחרים בהרבה. ויוצאי צבא השם מי הם אם לא תלמידי חכמים?

טוב, בסופו של דבר גם אם נפגין עד תום בין הזמנים בכיכר העיר – החרדים לא יגוייסו. מדובר בפוליטקה, וזה גדול על כולנו. אם כי כבר אמרתי שהפוליטיקה מתעניינת באנשים.  ובעצם – אם נשב עד ר"ח אלול בכיכר העיר – אולי מישהו בכל זאת ייבהל. אבל הרי לא נעשה את זה.

בואו נחזור רגע לפנחס בן אלעזר הכהן. איש תם וישר ונמרץ. אולי קצת נמרץ מדי. פנחס כזכור לנו משפד בחניתו את זמרי בן סלוא ראש בית אב משבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת לאחד ממנהיגי מדין. השנים מקיימים יחסי מין שהם ספק תוצאה של פיתוי ספק מעשה פולחני, אבל בודאי לא פולחן לאל הנכון. פנחס זוכה בשכר רב: הוא ובניו עד עולם. בדיעבד אנחנו יודעים שעד עולם זה הרבה זמן, ולכן זה לא מה שיקרה, אבל הבטחה אלוהית יש. מסתבר שגם אלוהים יודע להבטיח, אבל לא מבטיח לקיים.

מה שמענין הוא הציווי שמקבלים בני ישראל כתוצאה מהפרשה הזו: "צרור את המדיינים והיכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם ..." אינני בטוח, אבל דומני שבזה הושלם המעגל: אנו מצווים לשנוא את המצרים על העבידם אותנו בפרך, את העמונים והמואבים על שלא נתנו לנו לעבור בשטחיהם וכמובן את העמלקים שהציקו לנו ביציאה ממצרים את האדומים אנחנו יכולים לשנוא בלי ציווי מיחוד: הם בני נעשו והם שונאים לנו. בקיצור: את כל שכנינו. והמ יקרה מכל זה? נו, אנחנו היר יודעים: משה גדל כנסיך מצרי. משפחתו היא מדיינית למחצה. משפחת דוד המלך היא מואבית למחצה ובסוף עוד נקבל מלך אדומי. רשע, אבל מלך. כי ככה זה. אפשר היה לקצר ולתת הוראה ברורה: שנא כל זר. איך זה עומד ביחס לדאגה הכנה לגר היושב בשעריך? ובכן הגר הוא בודד. הוא משפחה. הוא לא עם, הוא לא מאיים. המונים הנראים אחרת, מקיימים פולחן אחר ודוברים שפה אחרת – זה כבר מפחיד. אם נוכל לפרק את העמים לפרטים נוכל ביתר קלות לאהוב גם אם פה ושם, מה לעשות, נצטרך גם לשנוא.

ובמה זכה פנחס? באעופן סימבולי אפשר לאמר כי פנחס ידע שהרוע מסתובב בתוכנו, בכולנו. הפיתוי אורב לנו בכל הזדמנות. פנחס לא הסתפק בבכי כשאר אחיו בני ישראל, אלא לקח את הרומח בידו ועשה מעשה. בכך הפגין הלכה למעשה את רצונו להילחם ברוע במו ידיו. אבל הרוע הזה הרי ממשיך להסתתר בתוכנו תמיד. הרומח איננו הפתרון האמיתי, ולא כולם פינחס. לפחות כדאי לנו לדעת להבחין בין טוב לרע, ודעת מי זכאי, ומהו הספק.

 

שבת שלום


פרשת השבוע, בלק, טז בתמוז תשע"א, 6.7.12

נחשון בן דוד

 

 

גילוי נאות

השבוע יצא לאור ספרו של חברי ורעי רמי בר אילן "שלום לאהבה", ספר המתעד באופן מאד חי ונוקב את קרבות פלוגה ו', 890 במלחמת יום הכיפורים. פלוגה שזכורה תחת השם "כוח שמוליק" סופחה לחטיבת השריון 14 ונלחמה עמה בכל קרבות צליחת התעלה, הקרבות הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים, ומצאה את עצמה בסיומה של המלחמה במבואות העיר איסמעיליה.

אני הייתי קצין צעיר, מ"מ, באותה פלוגה ומי שיתאמץ יוכל לזהות את תמונתי על כריכת הספר ובתוכו, כולל עדויות ודברים שנכתבו עלי.

מדוע אני מציין זאת ומה זה קשור לפרשת בלק?

פרשת בלק עוסקת, רובה ככולה, בהשגת מטרות בדרך לא ראויה. הפלוגה שלי, פלוגה ו', היתה במשך יותר מ-30 שנה פלוגה נשכחת שאף אחד לא טרח לציין ולהעריך את פועלה באותה מלחמה, עד שאפילו חייליה חשבו שאולי הם בכלל לא היו במלחמה. היא הופרדה מגדוד האם בתחילת המלחמה וכאשר חזרה אליו היה הגדוד עסוק ב"ליקוק" פצעי החווה הסינית, והמג"ד, איציק מרדכי, כבר תיכנן את בניית הקריירה הצבאית המפוארת שלו על חורבות הגדוד בחווה הסינית.  לפלוגה ו' לא היו יחצ"נים, מפקד כוח שמוליק, האלוף שמוליק ארד ז"ל, לא דאג לעשות עניין כלשהו מלחימת הכוח במלחמה והתייחס אל זה כאל מובן מאליו, והחיילים הצעירים של הפלוגה (בני 18, 10 חודשים בצבא) חברו אל הגדוד לאחר הקרבות הקשים ביותר במלחמה שהם חוו, והתברר להם שאיש לא סופר אותם ואת איש לא ממש מעניין מה הם בדיוק עשו. כך הם חיו עם הפצע הזה 30 שנה עד שאחד מהם, חייל הלום קרב בשם רמי בר אילן החליט לעשות מעשה ובמשך 10 שנים, בעבודה סזיפית ומפרכת אסף את עדויות החיילים, נבר בארכיוני צהל, התעמת עם גנרלים וכתב את סיפור הפלוגה, שהוא ככל הנראה אחד מספרי המלחמה המרתקים והאותנטיים ביותר שנכתבו אי פעם על תולדות מתחמות ישראל; הוא נכתב מנקודת המבט של החייל הפשוט, הטוראי.

לאחרונה יצא גם ספרה של קרן פלס, "עקודים", העוסק גם הוא בחיילים הלומי קרב מפלוגה ו', ספר מעורר מחלוקות מכיוון שכל תיאורי הקרבות בספרה של פלס נלקחו מתוך ספרו של רמי בר אילן שבתמימותו אפשר לה לקרוא אותו עוד לפני שהוא יצא לאור בהוצאה מסחרית.

לטעמי הבלתי נחשב, גם השכחתה של פלוגה ו' והפיכתה לפלוגה שלא היתה קיימת ושלא נלחמה וגם השימוש הבלתי נאות של פלס בחומר של בר אילן, יש להם קשר הדוק לערכים ולאופן השגת המטרות שבהם עוסקת פרשת בלק, והמבין יבין.

 

במדבר כב

ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.  ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.  ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.  ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.

 

טעויות מחשבתיות

פרשת בלק, השביעית בספר במדבר, היא פרשה מרתקת מכיוון שהיא עוסקת, רובה ככולה, במלחמת מוחות. מה שבעצם משחק לאורך כל הפרשה הוא דרך החשיבה של גיבורי הפרשה, והתוצאות הנלוות אליה.

בתחילת הפרשה נתפס בלק בן ציפור מלך מואב לחרדה מפני בני ישראל. החרדה נובעת מהגורל של סיחון מלך האמורי ושל עוג מלך הבשן שהעזו לצאת כנגד בני ישראל והובסו על ידם.

בלק טעה כמובן, טעות מחשבתית שנבעה מאי הבנת המציאות החדשה שנוצרה במרחב. בני ישראל לא נלחמו ולא יצאו כנגד מי שלא נלחם בהם. הם באו במטרה מאד מוגדרת, להיכנס לארץ ישראל ולהתנחל בה, ולשם כך הם היו זקוקים לדרכי מעבר. מי שאפשר להם לעבור דרכו לא נפגע מהם. טעותו של בלק היתה בכך שהוא חשב שהם באים לכבוש כל מה שיעמוד בדרכם. בלק גם לא השכיל להבין ולנצל את הקשר המשפחתי שבין מואב לישראל. מואב היה בנו של לוט שנולד לו מבנותיו לאחר חורבן סדום, ומכאן שהוא היה אחיינו של אברהם אבינו, וכשם שבני ישראל לא יצאו כנגד אדום, מצאצאי עשו אחי יעקב,  יש לשער שהם לא היו יוצאים גם נגד מואב.

 

הטעות השנייה של בלק היתה עצם המחשבה שהוא יצליח לפגוע בישראל באמצעות הנשק הרוחני. כדי להצליח בכך הוא ניסה לגייס את בלעם בן פעור ולשכנע אותו שיקלל את בני ישראל. כמובן שניסיון זה נועד מראש לכישלון. בני ישראל היו מונחים על ידי מטרה, דרך, חשיבה חיובית וביטחון ביכולתם להצליח בהגשמת המטרה. זה בא לביטוי בפסוק " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא."

מי שמצויד בנתונים האלה קשה מאד להביס אותו או להרוס לו, ולכן עצם המחשבה שניתן לקלל את בני ישראל ובכך לשנות את גורלם ולגרום להם להיכשל היא מחשבה מוטעית שבתוצאה הסופית שלה הביאה נזק לבלק ולא לישראל.

ההשגחה האלוהית היא דבר מורכב וקשה להבנה,   גם פיזיקה משפחתית זה דבר מאד מורכב וקשה להבנה. שניהם באים לטעמי מאותו מקור, המוגדר על ידי אירנה, כתוכנה קוסמית בעלת עקרונות וחוקים מאד מוגדרים. מבחינת פיזיקה משפחתית קוד ההפעלה של אותה תוכנה קוסמית נמצא בהבנת מהות הזוגיות והכוח הרב שיש בה. גם החשיבה האלוהית מדברת על זוגיות ועל הכוח שבה, אבל מעבר לזוגיות, הדבר החשוב כדי להצליח זה חשיבה כנה ואמיתית, חשיבה שהבסיס שלה הוא טוב, כלומר, בסיס של שלום. בלק ובלעם יצרו ביניהם זוגיות פונקציונאלית לצורך השגת מטרה. בלק היה המוביל ובלעם היה התומך. עד כאן נראה לכאורה בסדר, אלא שהמטרה היתה שגויה ונבעה מתוך אי הבנת המציאות. בלעם מילא כראוי את תפקיד התומך והוא ניסה להאיר את עיני בלק ולהצביע בפניו על הטעות שלו, אולם בלק סרב להקשיב לו, הוא היה שבוי בתוך טעותו המחשבתית ולא ניתן היה להסיטו ממנה.

בסיס המחשבה של בלק היה בסיס של רוע שנבע מתוך פחד. פחד הוא גורם מאד מעכב בתהליך התפתחות מחשבתית וזה בעצם מה שהכשיל את בלק ואת התוכנית שלו. יש לשער שאם בלק היה בא בטוב, שלא מתוך כוונה להתעמת עם ישראל ולפגוע בהם, הוא היה משיג את מטרתו וממלכתו לא היתה נפגעת. למעשה זה הלקח שהיה עליו ללמוד מגורלם של סיחון האמורי ושל עוג מלך הבשן שהלכו למלחמה נגד ישראל ונהרסו. מלחמה היא מלחמה וזה בכלל לא משנה אם זאת מלחמת מוחות מחשבתית או מלחמה פיזית, המניעים והתוצאות זהים. היום אנחנו מדברים על מלחמת סייבר, באמצעות מחשבים, גם בסוג מלחמה מודרני זה המניעים והתוצאות דומים למלחמה המסורתית, ומי שלא בא ממקום מחשבתי נקי ינחל תבוסה בסופו של דבר.

מניעיו של אדם חייבים לבוא מתוך מקום של יושר ואמת פנימית עמוקה. אם זה לא כך הוא ייכשל בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר. יש סביבנו דוגמאות לרוב של אנשים מאד מצליחים שלפתע נופלים או שנקשרות בהם כל מיני פרשיות שמכשילות אותם, ואנחנו לא מבינים מה קרה להם. כדי להבין צריך אולי לבדוק את הדרך שלהם מהמקור, מההתחלה, או מהרגע שההצלחה החלה להאיר להם פנים, כי אין דבר יותר מסוכן מהצלחה שעולה לראש וגורמת לעיוורון שממנו נובעות טעויות מחשבתיות קריטיות.

 

פרשת בלק מספקת לנו שיעור מאלף שממנו ניתן ללמוד על דרך מחשבתית מוטעית שגורמת לכישלון בהשגת מטרות ועוצרת התפתחות שהיתה עשויה להשיג מטרה חיובית חיובית.

 יחד עם זאת גם בני ישראל לא יוצאים נקיים מהפרשה הזאת, וכמו שקורה להם בדרך כלל, כאשר לא מתרגש עליהם אסון  וההצלחה מאירה להם פנים גובר עליהם היצר והרוח הרעה ובמו ידיהם הם מביאים על עצמם את האסון הבא.

 

במדבר כ"ה

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶןג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵלד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם