חזרה לדף הבית חזרה לדף הבית
תפריט הוסף למועדפים תפריט צור קשר תפריט
אודות
תפריט
חברה וחינוך
תפריט
תרבות ופנאי
תפריט
ענפים ועסקים
תפריט
פנימי לחברים
תפריט
ספר מבקרים/Guest Book
לאתר שער הגולן בפייסבוק הדף שלנו בפייסבוק
כמה גשם ירד כמה גשם ירד
» חגיגות שער הגולן ה- 80
» מה בחצר
» פרוייקט תיעודי לכבוד חגיגות ה-75
» גלריית תמונות
» דמויות ויוצרים בקיבוץ
» היסטוריה
» הקיבוץ כיום
» "מכתבים מלאוקדיה"
» חדש - ישן בעריכת עודד פרקר
» כתבו עלינו בעיתון...
» יומן אישי
» יזכור
» דפי נפטרים
אודות | יומן אישי

היו זמנים...

 

קיץ, פעילויות הילדים ובני הנעורים, וקייטנת נכדים. זה הזמן להיזכר בקייטנות של פעם.

לפניכם זכרונות שכתב ראובן הלוי ב-2005 , לבקשתה של אסתר אלט.

 

כל מה שנכתב כאן אינו מבוסס על מחקר ומסמכים, רק על בסיס של זכרונות ואולי קצת דמיון.

הקייטנה הראשונה שאני זוכר היתה במוסד נעמן ליד כפר מסריק.

גרנו במוסד, התרחצנו בחוף ארגמן ליד עכו. מאוד נהנינו מהים, אבל אטרקציה נוספת היתה "המשוגעים" מ"בית החולים" שגם הם היו מתרחצים בים. היו ביניהם שלא התרחצו, רק עסקו ב"פעילויות" משונות על החוף, כמו אחד שהיה הולך כל היום שבעה צעדים הלוך ושבעה חזור כל הזמן.

במוסד שיחקנו הרבה כדורגל. אני זוכר שיום אחד אחה"צ מישהו בעט בכדור שעף על הגג. כולנו עלינו על הגג לחפש את הכדור. יוסי היימן ז"ל היה איתנו. הוא לא הסתפק בכדור שלנו שמצאנו, אלא בעט בכדור עור ישן שהיה מונח על אותו גג. לרוע מזלו, היה בתוך הכדור קן צרעות! אנחנו ירדנו בכל המהירות, אך יוסי נעקץ בעקיצות רבות מאוד.

קייטנה אחרת שאני זוכר היתה בכפר ויתקין, מול חוף מכמורת. הקייטנה הזאת הצטיינה בפעילות חברתית ענפה. אני זוכר משפט רצח מבויים, בהנהלת יוסף נצר ז"ל, שעסק, כנראה, במקרה רצח, והיה מותח מאוד.

קייטנות אחרות היו אח"כ באחוזה, על הר הכרמל. עד כמה שאני זוכר, לפני הקייטנה היה יוצא "חלוץ" להכין את ביה"ס לקייטנה: סמיטריילר עם מקררים, מיטות, מזרונים ועוד הרבה חפצים, ושם הפכו את ביה"ס לבית ילדים. היה צוות שלם של מבשלות, מטפלות ומדריכים. באותו זמן כבר בילינו הרבה בחיפה, הלכנו לסרטים וכייפנו המון. לא חזרנו מאוחר מאוד כי היינו צריכים לחזור בכרמלית או באוטובוס האחרון, אחרת היינו צריכים ללכת הרבה מאוד ברגל כדי לעלות חזרה לכרמל.

 

שמעתי שהילדים היום נוסעים לחוף הים פעם או פעמיים. סרט איננו מהווה אטרקציה מיוחדת בימים של סרטים בקיבוץ ובמחשב, כשיש דיסקו ואפילו נסיעות לחו"ל... היום קשה, כנראה, למצוא תוכניות מספיק מעניינות כדי לרתק את הילדים...

ראובן הלוי

 

הגדול מניע את הקטן/ יצלק אורובן

הימים ימי ה"המתנה". מאי 1967. חצר הקיבוץ מתרוקנת מהגברים  הלוחמים. כל יום באים אוטובוסים לאסוף את אלה שיש להם "בית נוסף"  יחידה צבאית כל שהיא  "באי-שם".

נותרו הבלתי לוחמים  נשים ונוער, שהבוגרים ביניהם לבשו חשיבות ומיהרו לתפוס מקום אחרי הגה הטרקטורים וכמה  "חיל המצב", או בשפה המקובלת אז, כיתת הכוננות. "כיתת  הכוננות" מספר חברים  בגיל השרות  הצבאי סומנו על ידי הצבא להיות לוחמים במקום. כלומר, איש, איש ונשקו מוצנע בביתו ומידי פעם היו לנו "הקפצות", כשהשומרים היו מגלים "תנועה חשודה" או שהיה טלפון לילי מה"גוש" שצריך לצאת לחסימה כל שהיא לירמוך. אז, יושבים כמה דקות עם מישהו מהמתגייסים לצבא, מקבלים עוד קטע של אחריות במשק: מתי להשקות, היכן בדיוק השיבר, איפה לקצור ירק, מה ואיך לרסס  ועוד כאלה. אני כבר שנה שנייה עבדתי "במפעלים". ניהלתי את בית האריזה להדרים. התקופה הייתה אחרי גמר האריזה, וגם אני מתפנה ובא הביתה להתגייס למאמץ האזרחי.

שלוש משימות  נופלות בחלקי: אחראי על הפרדס. שלפני זמן לא רב העברתי את ניהולו למחליף, ולזה מצורפים ענפי המטעים, מלבד הבננות. ובנוסף תפקידי הצבאי, אחראי כיתת הכוננות.

בין ה"ירושות" נפלה בחלקי עונת קטיף המשמש. חלקה לא קטנה – 40 דונם. ראשיתה בימי המלחמות על המים, בחלקות חקלאיות חדשות, אדמות בתולין "בדוור", שמדי פעם עוד בטרם ימי ה"המתנה", הייתה תקרית אש קטנה או יותר גדולה על העובדים בשטח. החלקה יחסית רחוקה, מזרחה מהקיבוץ. מעין מובלעת  בין הגלעד הירדני, והגולן הסורי דאז. היציאה לשטח הייתה מלווה במתח, חרדה ואחריות, יבול לא משאירים בשטח - יש לאסוף!

מיון משמשים במלחמת ששת הימים
 
 מדי בוקר בסביבות השעה שש, מתכנסים, או נכון יותר לומר מתכנסות כ- 12 עובדות ליד בית הקירור, לוקחים את ארוחת הבוקר בכלים מהמטבח, שהוכנה על ידי זו שמכינה לעבודות החוץ, שמים על העגלה, יושבים סביב, סביב כשהרגליים מתנפנפות להן ויוצאים לדרך. מגיעים לשטח. ראשית  בודקים האם לא השאירו לנו שכנינו "דרישת שלום" איזה  מוקש או מטמון אחר, ונכנסים לשורות המטע לקטיף. בשמונה ושלושים מתכנסים לארוחת הבוקר בסככה, הארוחה מלווה  כמובן, בהווי מיוחד, פורקים  מתח. בשעה תשע, קמים להמשך  קטיף. אני עם עוד מישהי מהקוטפות היותר "גיבורות", מתחילים לאסוף את הארגזים המלאים לסככה, בה אכלנו ארוחת בוקר. בסככה מלבד השולחן והספסלים היו  ה"ממיינת " וגנרטור  קטן .. "פקפק" בשפת העם. למכונה, מנוע חשמלי אחד בודד 220 וולט, שמניע  פס גומי ברוחב 15 ס"מ ולאורכו רצים מקפצים, המשמשים ונופלים לתאים. תמיד יורד זה שקטן, עד שבסוף יורדים אלה היפים, חמישים מילימטר פלוס הקוטר, בחזית המכונה. לאורכה עומדים ארבעה או חמישה איש ומרוקנים את הפרי הממוין לתוך הקרטונים בהם הפרי יצא לשוק.. הכול על פי הגודל.

כידוע המשמש  פרי רגיש. מה שמבשיל חייב להישלח מיד לשוק. כמאמר שכנינו הערבים, "בוקרה פיל מישמש". מחר לא יהיה.  
לעובדי המטע היה סידור עם המטבח. על מנת לחסוך עלייה למשק לצהריים, משאירים שני שולחנות ערוכים והאוכל ממתין לעובדים שעושים מאמץ מיוחד ומשתהים בקטיף ובמיון בשדה, ובאים אחרי שגמרו למיין את היבול של היום, בסביבות השעה שתיים וחצי. סידור משנים  קודמות.

כזכור, אנחנו  בימי "ההמתנה" והשהייה ממזרח לקיבוץ לא הכי נעימה. יחסי השכנים לא היו הכי מבטיחים.
צוואר הבקבוק היה מכונת המיון. זו נעה לה בעצלתיים.
התאים ריקים המיון איטי. חיפשתי דרך לקצר את השהייה, איך להריץ את המכונה. כי הרי היבול הוא נתון, וגם הזמן להיות בחוץ היה מוגבל....ואז אני מגלה את צוואר הבקבוק במכונת המיון והאריזה. נכנס מתחת למכונה ומגלה שיש מי שחשב על האפשרות. למכונה יש תמסורת של גלגלים, שלושה על המנוע  מקטן לגדול, וכנגדם, שלושה גלגלים שמניעים את רצועת המיון. ממש בהפוך מאלו שעל המנוע. המכונה עובדת עכשיו כשהגלגל הקטן של המנוע מסובב את הגלגל הגדול של הרצועה. משמעו לאט. למחרת באתי לשטח עם מספר כלים נחוצים והפכתי את הסדר- הגלגל הגדול של המנוע סובב את הקטן של רצועת המיון. המשמשים פתחו במחול. התאים התמלאו במהירות, וכך גם הקרטונים. בשעה 12:30 סיימנו את המיון ועלינו לחדר האוכל. עובדי המטבח המופתעים, שמחו לקראתנו, שהנה אין צורך להכין שולחנות מיוחדים. העובדים  איתי היו מרוצים פחות, הלכה להם הילת הגבורה של "מאמץ מיוחד".

 

 
טבילה ראשונה / יצלק אורובן
 

בשלהי  הקיץ, חודש יוני 1944, הגעתי לשער הגולן. עמק הירדן, יום חם. "חמסין". מהקיבוץ יצא שליח להביא אותי משער העמקים.

אני מצורף לקבוצה. 11 "ילדי  קיבוץ", 3 "ילדי חוץ " ואני" ילד גולה", הילד ה-12 משלים  לבני הקיבוץ ...

אותי "הזמינו" בסוכנות (עליית נוער), כבן שישי והילד ה-12 שיגדל עם בני הקיבוץ.

סה"כ  15 בני נוער. השלושה האחרים היו ילדי חיילי בריגדה. 

 

 קבוצת לפיד - 1944
 

זוכר את הצעדה "מהכביש" לקיבוץ, הביתה. הדרך סלולה באבנים, מהכביש  הראשי של עמק הירדן עד מגדל  המים 1750 מטר. בשני צדי הדרך בננות, עוד דבר חדש עבורי.

מוזר, שני סוגים, אלה המהווים את הרוב – הקבנדיש ובקצוות בננות ערביות, גבוהות. ושדרות של עצי קיקיון להגן מפני הרוחות.

שעה קרובה לצהריים וחם. חם ממש. שרב של עמק הירדן.

שער פתוח ועצי פיקוס צעירים, רפת, צריף  גדול -  חדר אוכל ובתים מוארכים עם גגות אדומים.

 

 באותו הזמן, בהונגריה - צעדת המוות.

 

מהיום החל המסלול הצברי, הקיבוצי, של ילד גולה.

בית ילדים, לא  בית היתומים שם הייתי בהונגריה . יחד, קבוצה קטנה יותר,  חדרים  עם ארבע מיטות, מקלחת אחת, משותפת, כילות וחינין כל יום.

בקיץ שינה תחת כיפת השמיים, בתוך כילה, מעל המיטה... כוכבים.

המבוגרים שאתנו, מופת אישי, ולכל שאלה נותנים תשובה. המון סבלנות, מחנכים.

הם הכתובת והפתרון לכל בעיה. . .

הלימוד ללא ציונים ובלי תעודות... מי היה מאמין. 

בית ההורים אצל כולם תופס מקום משני גם אני "מקבל הורים". מאמץ  אותי זוג צעיר, צבי ורחל, מההשלמה שהצטרפה  בשנת 1939 לקיבוץ, אז  עדיין  קיבוץ "חומה  ומגדל".

בשעה ארבע אחה"צ אנחנו קמים "ממנוחת הצוהריים" ובפני מתיצב זוג צעיר בני כ-22-23. הם מציגים את עצמם... "רחל  וצבי... מעכשיו  אנחנו ההורים שלך... עד שיגיעו הוריך... אני..", מוסיף צבי, "למדתי  עם    אחיך אמיל בוויטקוביצה. Vytkovice"

 

זו הייתה ראשיתה של הכרות שנמשכת עד היום, עשרות שנים (עם המשפחה שגדלה במשך הזמן). משפחה חברים של אחי מ"השומר הצעיר". לקחו על עצמם את תפקיד ההורים בכל האחריות והם  היו לי הורים וסעד הרבה הרבה שנים. ממש משפחה.

 

אני ילד קטן עם משקפיים עגולים וגדולים. את שפת האם - סלווקית, שכחתי, אך עדיין מדבר הונגרית רצוצה.

שיטת הלימוד שונה משהורגלתי - זרה ומוזרה, לומדים "נושאים" והכל עם אותו מורה- מחנך, דובי. הוא יודע הכל. אין משרד חינוך. הרשות והסמכות - "המחלקה לחינוך של  הקיבוץ הארצי"... והידע האישי.

 דובי הלוי המחנך המיתולגי

 

כל שבוע, לפחות פעם אחת, יוצאים לטבע - מרימים אבנים ונאספים סביב פרח או חרק ומקבלים הסבר... משפחה, זן... מדי פעם עולים לגולן לטיול שבת - כחלק מתוכנית הלימודים...

 

דובי המחנך מסרב לדבר אתי הונגרית. הנושא  המרכזי... הפרה והרפת, כולל גידול מזון וטיפוח גזע מיוחד של פרות.. ביקור במחלבת תנובה בתל יוסף.

 

בהזדמנות זו, גם מוגנב, שיעור ראשון על גוף האדם.

לי אישית יש בעיה אקוטית - המקלחת המשותפת. 

טבעי לגמרי לכל החבורה. אצל הבנות מתחילים סימני בגרות ובכל זאת מתקלחים במקלחת משותפת... ביחד.

להם זה טבעי לגמרי. לי זה מוזר... בלתי סביר.

הילדים מצאו בי קורבן והמחנכים ניסו לגונן ולהסביר... למה אני שונה. ילד גולה.

זמנית, מוצאים עבורי פתרון. רחצה כשהמקלחת פנויה ואפשר לנעול את הדלת מבפנים.

הילדים מנסים להגיע לחלונות להציץ.

 

המשחקים - משחקים אמיתיים, לא "וירטואליים"... מחניים, תופסת, "עמודו", מחבואים.

אני רוצה להיות עם  כולם, אבל לא קולט את המילים, את השפה. את הקצב... עומד מהצד.

 

בהפסקת עשר רצים לרחצה "בתעלה מזרחית" - תעלה יצוקת בטון וזיפזיף שחור מהירמוק. פתוחה, מובילה את מי ההשקיה לשטחים  החקלאיים. גובהה 80 ס"מ, רוחבה 60 ס"מ. נכנסים לשם בטור, אחד אחרי השני... כולם ערומים.

אני מתבייש, מביט מהצד ומקנא.

הילדים לא מרשים לי להיכנס למים בתחתונים. כולם סקרנים... כולם אותו הדבר.

לי - דילמה. יום, יומיים... שבועיים.

המחנכים, דובי וצביה, מכנסים שיחת קבוצה. דיבור, דיון, דילמה. הבעת דעות ואני מקבל יום יומיים להסתגלות. מורשה להיכנס למים עם כולם כשלגופי התחתונים.

ביום הקבוע, טובל במים עד צוואר ושם עמוק עמוק, מוריד את התחתונים במים.

 

 

אני ילד קטן עם משקפיים עגולים וגדולים. את שפת האם - סלווקית, שכחתי, אך עדיין מדבר הונגרית רצוצה.

שיטת הלימוד שונה משהורגלתי - זרה ומוזרה, לומדים "נושאים" והכל עם אותו מורה- מחנך, דובי. הוא יודע הכל. אין משרד חינוך. הרשות והסמכות - "המחלקה לחינוך של  הקיבוץ הארצי"... והידע האישי.

 

כל שבוע, לפחות פעם אחת, יוצאים לטבע - מרימים אבנים ונאספים סביב פרח או חרק ומקבלים הסבר... משפחה, זן... מדי פעם עולים לגולן לטיול שבת - כחלק מתוכנית הלימודים...

 

דובי המחנך מסרב לדבר אתי הונגרית. הנושא  המרכזי... הפרה והרפת, כולל גידול מזון וטיפוח גזע מיוחד של פרות.. ביקור במחלבת תנובה בתל יוסף.

 

בהזדמנות זו, גם מוגנב, שיעור ראשון על גוף האדם.

לי אישית יש בעיה אקוטית - המקלחת המשותפת. 

טבעי לגמרי לכל החבורה. אצל הבנות מתחילים סימני בגרות ובכל זאת מתקלחים במקלחת משותפת... ביחד.

להם זה טבעי לגמרי. לי זה מוזר... בלתי סביר.

הילדים מצאו בי קורבן והמחנכים ניסו לגונן ולהסביר... למה אני שונה. ילד גולה.

זמנית, מוצאים עבורי פתרון. רחצה כשהמקלחת פנויה ואפשר לנעול את הדלת מבפנים.

הילדים מנסים להגיע לחלונות להציץ.

 

המשחקים - משחקים אמיתיים, לא "וירטואליים"... מחניים, תופסת, "עמודו", מחבואים.

אני רוצה להיות עם  כולם, אבל לא קולט את המילים, את השפה. את הקצב... עומד מהצד.

 

בהפסקת עשר רצים לרחצה "בתעלה מזרחית" - תעלה יצוקת בטון וזיפזיף שחור מהירמוק. פתוחה, מובילה את מי ההשקיה לשטחים  החקלאיים. גובהה 80 ס"מ, רוחבה 60 ס"מ. נכנסים לשם בטור, אחד אחרי השני... כולם ערומים.

אני מתבייש, מביט מהצד ומקנא.

הילדים לא מרשים לי להיכנס למים בתחתונים. כולם סקרנים... כולם אותו הדבר.

לי - דילמה. יום, יומיים... שבועיים.

המחנכים, דובי וצביה, מכנסים שיחת קבוצה. דיבור, דיון, דילמה. הבעת דעות ואני מקבל יום יומיים להסתגלות. מורשה להיכנס למים עם כולם כשלגופי התחתונים.

ביום הקבוע, טובל במים עד צוואר ושם עמוק עמוק, מוריד את התחתונים. במים

נשאר ערום. התחתונים הלבנים והרטובים מושלכים לצדי התעלה.

בתום ההפסקה יוצאים מהמים מתלבשים וכולם חוזרים לכיתה.

בסוף יום הלימודים כבכל יום אחר, מקלחת  -  הפעם אני מתרחץ עם כולם.

הוסף תגובה הוסף תגובה הוסף תגובה
הדפס הדפס הדפס
שלח לחבר שלח לחבר שלח לחבר
שנה גודל פונט שנה גודל פונט שנה גודל פונט
תגובות
לא התפרסמו תגובות
Site by ITdesign - בניית אתריםEtsuv. Creative Group